בעלת העסק ובן זוגה נהפכו לשכירים: "ויתרנו על האגו, סגרנו את הברז"

משבר הקורונה תפס את כלנית אשל-חדוותי ואת בעלה ינון, שניהם עצמאים, בעיצומן של קריירות שהם אהבו מאוד. בן לילה התהפך עולמם; הם נאלצו להגיב במהירות, ועכשיו שניהם עובדים כשכירים במשרה מלאה כדי לשרוד כלכלית. "אנחנו לא קורבנות", אומרת אשל-חדוותי. "נקלענו לסיטואציה שאנחנו לוקחים עליה אחריות מלאה. ויחד עם זאת, ייתכן שהיינו תמימים. הרי כל שנותינו כעצמאים אנחנו משלמים למדינה סכומים אדירים כמתחייב בחוק, אז לא ייתכן שעכשיו, כשיש משבר כל כך עצום, מדינת ישראל פשוט מתנערת מאיתנו, כאילו שאנחנו לא קיימים".

מי את?

"כלנית, בת 43, נשואה לינון ואמא של נווה (11), אמיתי (עשר) ומאיה (שש), גרה בחריש".

ומה את עושה?

"אני בעלת סטודיו כּלוּלה - בית לסדנאות יצירה, למתנות ממותגות אישיות ולאפליקציית מדבקות לוואטסאפ. מאז תחילת משבר הקורונה עובדת במחלקת גרפיקה בבית דפוס. בוגרת לימודי הדרכת אמנות בבית ברל ולימודי גרפיקה באוניברסיטה הפתוחה".

כלנית בעגלה, ואיתה שלושת אחיה הגדולים. "עד היום אנחנו משפחה עוטפת מאוד"

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בקיבוץ דגניה א', בת רביעית במשפחה של חמישה ילדים. אבי משה ז"ל, בן למייסדי הקיבוץ, היה פעיל בתק"ם שנשלח לסייע לקיבוצים צעירים, וכן חקלאי חצרן שתיחזק את בתי הילדים. אמי חנה היא בת קיבוץ תל יוסף; את אבי הכירה בעת ששניהם היו פעילים בתק"ם, ואחר שנישאה לו, הצטרפה אליו בדגניה. בהתחלה עבדה בענפים בקיבוץ, ולימים יצאה לעבוד בחוץ, בין היתר כעוזרת למנהלת התרבות בבית גבריאל.

"בדגניה מעולם לא הייתה לינה משותפת, כך שגדלנו בבית ההורים. אבי נישא רק בגיל 40 והיה אבא מבוגר מאוד, אבל מסור מאין כמותו. היינו מפעל חייו, הדבר החשוב לו ביותר בעולם. הוא היה נוכח מאוד וחלק עם אמא את כל עבודות הבית בשוויון מוחלט. הוא גם תמיד התנדב ללוות טיולים שלנו. אמא היא אישה חיובית מאוד ומכילה, שלימדה אותנו לראות כל אדם בגובה העיניים ולהבין שאנחנו לא יותר טובים מאף אחד. שניהם חינכו אותנו לערכים של דאגה לזולת ולמשפחה, וביתנו תמיד היה מלא בצעירים מגרעיני נח"ל, במורות חיילות ובאנשים שהגיעו לקיבוץ, ושהוריי פרשו עליהם את חסותם כדי שלא יהיו לבד. עד היום אנחנו משפחה עוטפת מאוד, ולא משאירים את אמא לבד.

"אני חונכתי לעבודה בקיבוץ ושולבתי בה מגיל צעיר, בהתחלה בתורנויות בפינת החי ואחר כך בבתי הילדים. בשלב מוקדם זיהו אצלי בקיבוץ את הנטייה לאמנות וליצירה ועודדו אותי לעסוק בכך: קישטתי את האירועים בחגים וקיבלתי בזכות זה המון תשומת לב חיובית. זו הייתה תחושה נהדרת של שייכות. קיבלתי גב רחב ואוהב, שאיפשר לי לצמוח. גדלתי והייתי לנערה עם גרעין פנימי חזק, ויצאתי לעולם עם ביטחון בעצמי וביכולות שלי".

אשל-חדוותי (משמאל) עם אביה. "היינו מפעל חייו"

לאחר שירות צבאי בחיל השלישות חזרה לשנה לקיבוץ. בהמשך עבדה בחברת פרטנר ויצאה ללימודים בבית ברל. "זו הייתה תקופה נהדרת", היא אומרת. "באותן שנים הכרתי את ינון, בן קיבוץ עין שמר, סטודנט ללימודי ארץ ישראל ולחינוך בלתי פורמלי. מהר מאוד עברנו לגור ביחד, וב-2006 נישאנו ויצאנו לירח דבש של שלושה חודשים. לאחר הולדת שני הבנים הייתי אמא במשרה מלאה לתקופה קצרה, ואחר כך הקמתי את הסטודיו שלי, שבו יכולתי לתת דרור לאהבה הגדולה שלי לאמנות, לעיצוב וליצירה. ינון עבד כמדריך טיולים והצליח מאוד. כעצמאים, חיינו במרוץ תמידי, אבל שנינו אוהבים את העיסוק שלנו, וראינו ברכה גדולה בחיים שיצרנו ביחד.

"ואז הגיע משבר הקורונה. העבודה של ינון נפסקה באופן מיידי, ואצלי הופסקו הסדנאות, וקצב ההזמנות ירד. ינון ואני קיימנו שיחה לא קלה, שבה הסתכלנו למציאות בעיניים, והגבנו מהר. קודם כל, סגרנו את הברז: לא מוציאים כלום מעבר למה שחייבים. בנוסף, הבנו שאנחנו חייבים הכנסה מיד, אז התחלתי לעבוד במשרה מלאה בבית דפוס, בנוסף למכירות אונליין מהסטודיו, וינון התחיל לעבוד בסידור מוצרים בסופרמרקט בחריש. ויתרנו על האגו ושיתפנו את בני המשפחות שלנו במצבנו. קיבלנו מהם תמיכה חמה ואוהבת וגם עזרה צנועה לטווח הקצר".

הבעל, ינון, במקום עבודתו החדש. "הסתכלנו למציאות בעיניים והגבנו מהר"

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לכלנית של היום?

"בבית הוריי ובקיבוץ למדתי שאני מרגישה משמעותית ובשליטה כשאני נמצאת בעשייה. השנים שלנו כעצמאים לימדו אותנו לסמוך בעיקר על עצמנו. לכן, אחרי השוק הראשוני ושיחה עם הבנק שיצאתי ממנה בוכה, ידעתי שהפתרון שלנו למצב הוא קודם כל לעשות, לא לשבת ולחכות שמישהו יעזור לנו. אנחנו לא שואלים את עצמנו כרגע שאלות לגבי מימוש עצמי, אלא עושים את המיטב כדי לשרוד את התקופה הזאת ולהביא כסף הביתה. אין כמו ריפוי בעיסוק: אנחנו פעילים, יוצאים מהבית לעבודה, מתאווררים קצת, ולא פחות חשוב - מראים לילדים שלנו שגם במצב הנוכחי יש פתרונות, יש מה לעשות, ועבודה היא ברכה".

מסר לאומה?

"מי שעוזרים לנו לעבור את התקופה הזאת הם אנשים. תמיד היינו בצד הנותן, ועכשיו אנחנו לומדים גם לקבל ולהיעזר באנשים שסביבנו. אבל גם בתוך הקושי והצורך לשרוד, לכל אחד מאיתנו יש עדיין מה לתת לזולת: לסייע לשכנים מבוגרים במטלות היומיום, לקנות מעסקים קטנים ומקומיים ועוד. האכפתיות והערבות ההדדית הן הכוח הגדול שלנו, ובזכותן נצליח להתאושש מהמשבר הזה וללכת קדימה".

מה גרם לבעלת תיאטרון בובות להזדהות בימי הקורונה דווקא עם הקשישים? הקליקו על התמונה:

איילה פרל. "האנשים הטובים שליוו אותי בשנותיי הראשונות בארץ ממש הצילו אותי". הקליקו על התמונה (צילום: נאוה מובשוביץ)