בצהרי יום רביעי השבוע, בשעה שהורידו את ארונו של סגן אריאל עובדיה ז"ל אל הקבר הטרי בהרי ירושלים, עשתה כיתה מאנשי פלוגתו את דרכה במורד התלול אל ערוץ הליטני. הסיור הרגלי הקטן, שיצא ממרג' עיון, אמור היה לפקוח עין על אחד מנתיבי החדירה של המחבלים לעומק אזור הביטחון.
"החוליה שפגעה באריאל באה בנתיב הזה", אומר הלל בוק, הסמ"פ, תוך שאנו מבוססים עד מעל לקרסוליים בבוץ העמוק. "לכן, גם ביום של לוויה של חבר אנחנו ממשיכים כרגיל. אסור לתת לעצמנו ולחיילים לשקוע באבל".
בוק הוא שפקד על כוח החילוץ שחש לעזרת הסיור המותקף. "כשראיתי אותו שוכב שם, הדחף הראשון שלי היה לגשת אליו ולנסות לעזור לו. אבל אחרי שנייה הבנתי, שמה שצריך לעשות תחילה הוא לחסל את המחבלים. הם ירו מאחורי החומה הגבוהה של בית הקברות אל האנשים שלנו, ששכבו חשופים ממש מתחתיהם".
סגן יפתח היימס, איש העתודה האקדמית, הוא בוגר הטכניון במתמטיקה, וזה כמה חודשים הוא מ"מ בגולני. ביום ראשון השבוע עמד להחליף את אריאל עובדיה ז"ל, ולכן יצא עימו לסיור, כסגן מפקד. "הייתי בנגמ"ש הקדמי יחד עם אריאל", מספר יפתח. "כשהגענו לעיקול הכביש, כ-30 עד 40 מטר מבית הקברות, שמענו שני פיצוצים מאחור. המחבלים ירו כנראה שני טילי לאו אבל לא פגעו בנגמ"ש. באותן שניות ממש נפתחה עלינו אש. שמעתי את אריאל מכריז בקשר שנתקלנו.
"לא ראיתי בדיוק מהיכן יורים, אבל ראיתי תנועה בין הברושים שבבית הקברות, מעל החומה שמעלינו. כיוונתי לשם את המא"ג ויריתי. הרגשתי טוב במחסה שנתן לנו הנגמ"ש, אבל ידעתי שצריך לרדת ולהסתער. אריאל ושאר החיילים כבר היו בדרך החוצה.
"נשארתי כדי לירות עוד כמה צרורות לחיפוי ואחר כך יצאתי גם אני, עם עוד חייל שלי. תוך כדי כך צעקתי במכשיר הקשר שנתקלנו. לא יכולתי, בגלל הרעש, לשמוע את התשובה. רצתי לכיוון החומה שמעליה ירו המחבלים ונשכבתי מאחורי תלולית עפר קטנה.
"אריאל שכב שלושה-ארבעה מטרים ממני. צעקתי לו: אני זורק רימון! הרימון פגע בחומה והתפוצץ. ראיתי את אריאל מתרומם לירות, ופתאום כאילו חטף מכה ועף אחורה. זחלתי אליו ופתחתי לו את הקסדה. ראיתי חור בצווארו והבנתי שמצבו חמור. ראיתי גם את הנהג שוכב פצוע. השאר היו מעבר לכביש והמשיכו לירות.
"אמרתי לחייל ששכב לצידי: חפה עליי, והתחלתי לזגזג ימינה ושמאלה. גם הוא זז. חיפינו אחד על השני וניסינו לאתר את המחבלים תוך כדי תנועה. אחד ירה ואחד החליף מחסנית, וחוזר חלילה. לפתע, לשנייה, ראיתי את אחד המחבלים מציץ מעל החומה. יריתי לעברו. ראיתי חפצים גדולים (מימיות מלאות חומר נפץ) עפים לעברנו. הורדנו את הראש ולא נפגענו. המשכנו לנהל אש. בסופו של דבר בא כוח החילוץ".
אחר כך התברר כי היימס, עובדיה ואנשיהם הצליחו להרוג שניים מהמחבלים שהסתתרו מאחורי הקיר. השניים האחרים ברחו ונהרגו על ידי כוח החילוץ. פעולה לדוגמה.
תוך כדי הליכה בבוץ שומעים פיצוץ עמום. הכוח נעצר, והחיילים תופסים עמדות בצידי הדרך. על הרכס שממול מיתמרת פטרייה אפורה. "מפצמ"רים את אחד המוצבים", אומר פאבל סקולצקי. הוא עלה מרוסיה לפני ארבע שנים. אבל גם כשהוא מבטא "מפצמ"רים" במבטא סלאבי מעוגל ורך, קל להבחין בטון השופע סמכות של סמל מחלקה ותיק, מי שעשה בלבנון לא קו אחד ולא שניים. מזג האוויר סגרירי וקר. תקרת עננים אפורה רובצת נמוך מעל הרכסים, אבל הראות טובה. ממש מתחתינו הקניון העמוק של הליטני, ומעליו הבופור.
הגדוד של גולני שבו משרתים בוק ואנשיו ספג בשנה האחרונה מכות קשות בלבנון. שבעה מחייליו נפגעו ממטען צד לא הרחק מזרעית. שניים מחייליו נהרגו באסון ההתחשמלות הידוע, והשבוע נהרג אריאל עובדיה ותשעה נפצעו.
ביום הסיור הופגזו שני מוצבים במרגמות החיזבאללה, ומטען צד התפוצץ ליד סיור של צד"ל. אבל בדרך לגבעה המסולעת, שאמורה לשמש עמדת תצפית לכוח, אני שומע טקסטים מהסוג שחשבתי שכבר מזמן יצאו מהרפטואר הצה"לי. "נכון שקשה. אז מה?" אומר שגיא לוי, מא"גיסט ממושב אליכין. על גבו אפוד שמשקלו כ-15 קילוגרמים, והזיעה ניגרת מפניו למרות הקור העז. "מה אכפת לי מה אומרים החברים. זה מה שבחרתי וזה מה שאני עושה. בשבילי זה כבוד להיות בגולני".
לוי (19), כמו מרבית חיילי הפלוגה, הגיע ללבנון אחרי טירונות ואימון מתקדם, ועדיין לא עבר טבילת אש. אבל המ"כ, סמל עמי אילני מירושלים, כבר התנסה כמעט בכל מה שלבנון יכולה להציע לחייל ישראלי. "יש קטעים מפחידים. אבל הפחד עובר מהר מאוד אם פועלים. לא חושבים על זה. גם אם יש לנו הרוג ופצועים – צריך להמשיך קדימה. צריך יותר פעולות יזומות. אנחנו עושים מעט מדי. צריך להראות להם מי בעל הבית".
גורמי מודיעין בצה"ל ובצד"ל מעריכים כי השיפור האמיתי שחל ביכולתם המבצעית של אנשי החיזבאללה נובע בעיקר מיכולתם לקרוא ולהבין את הלכי הרוח בישראל, ואת כלל הגורמים המשפיעים על הפעלת צה"ל בלבנון.
החיזבאללה קשוב מאוד לנאמר ולנעשה בזירה הפוליטית אצלנו, וכל הצהרה מתורגמת למסקנות מבצעיות בשטח. כך, למשל, מגבירים אנשי החיזבאללה את פעילותם לפני ובעת כל אירוע מרכזי בתהליך השלום, ולא רק בשל הרצון לחבל במהלך. הם יודעים שמארב מוצלח או התקפה על מוצב לא יקטעו את התהליך המדיני. אבל, לעומת זאת, הם כבר יודעים כי בעת ביקור של שר החוץ האמריקני באזור, או בעת טקס חלוקת פרס נובל לרבין, פרס וערפאת, פוחתים מאוד הסיכויים שצה"ל יפעל נגדם בכל הכוח.
גם הוויכוח הציבורי שפרץ אצלנו השבוע, אם צריך או לא צריך להגביר את הפעילות היזומה של צה"ל בלבנון, זכה לתהודה ניכרת בביירות. אלוף פיקוד צפון, שאמר דברים שגרתיים על הצורך של צה"ל ליזום בלבנון, לא חלם אפילו שדבריו יעוררו תגובה כזו במערכת הפוליטית אצלנו. בוודאי שלא חלם על תגובה כמו זו של ראש הממשלה רבין, שממרחק אלפי קילומטרים הזהיר מפני יוזמות העלולות להעלות את חמת החיזבאללה ולהביא לפיגועים.
מנהיגי החיזבאללה נפלו על הצהרתו של רבין כמוצאי שלל רב. השייח' נסראללה, מזכ"ל הארגון, אמר במסיבת עיתונאים בביירות: "צודקים ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ומפקדי הצבא שלו, באומרם שתגובה ישראלית תביא לתגובות שיגבו מחיר גבוה מישראל".
סיבה מרכזית אחרת להגברת פעילות החיזבאללה בדרום לבנון הן ההצלחות, או מה שנתפס בעיני ראשי הארגון כהצלחות. הם ממהרים לפרסם בתקשורת כל פעולה שביצעו, בין אם היו בה נפגעים לצה"ל ולצד"ל ובין אם לא. כך הם מגבירים את המוטיבציה בקרב אנשיהם, שתעוזתם גדלה והולכת.
אבל לא צריך להגזים במידת התחכום שמייחסים לחיזבאללה. בסך הכול מדובר בפעולות פשוטות, שהאפקטיביות שלהן נובעת מהעובדה שהן מתבצעות תוך נחישות ודבקות במשימה.
כמעט כל קציני צה"ל, וגם החיילים המשרתים באזור, סבורים כי צה"ל עושה מעט מדי בתחום ההתקפי. מפעם לפעם מתבצעת פעולה איכותית נגד יעד של החיזבאללה מחוץ לאזור הביטחון. נראה שמרבית פעולות אלה אינן מתפרסמות. מי שאינו יודע, יכול רק לשער. אבל פעולות אלה הן בבחינת דקירות סיכה, שאינן משפיעות ממש על יכולתו של הארגון הפונדמנטליסטי או על המוטיבציה של אנשיו. אפילו פעולות גדולות ותקשורתיות כמו הפצצת מחנה הטירונים של החיזבאללה בדרדרה או חטיפת דיראני אינן יעילות, והמחיר שאנו משלמים עבורן גדול מהנזק שהן מסבות לחיזבאללה ולמורל של אנשיו.
היעד העיקרי של החיזבאללה כיום הוא לפורר את צד"ל. ההנחה של ראשי הארגון היא שאם יצליחו לגרום לעריקה המונית, בעיקר של שיעים, מצבאו של גנרל לאחד, יגרמו בסופו של דבר גם לצה"ל לסגת מאזור הביטחון. בסוף השבוע שעבר הרגו אנשי החיזבאללה שמונה מאנשי לאחד, אבל תקוותם נכזבה. צד"ל ממשיך להילחם, ומספר העריקות בין חייליו הוא "נורמלי" – כעשרה חיילים בחודש (מתוך כ-2,600).
לאור נתון זה, אפילו החיזבאללה מודה בכישלון. האחראי המדיני של הארגון בדרום לבנון אמר בריאיון לסוכנות הידיעות הצרפתית: "קראנו לחיילי צד"ל שוב ושוב לחזור בתשובה, והבטחנו לסייע למי שיכריזו על שובם לחיק מולדתם. אך למרבה הצער, רק מיעוט מתוכם נענה".
לא התפלאתי לכן למצוא השבוע את הגנרל לאחד במפקדתו שבמרג' עיון במצב רוח טוב. "צד"ל היום חזק מתמיד", אמר לי בחיוך. "יש לנו נפגעים, אבל המורל לא נפגע. מזדעזעים, וחוזרים לעצמנו".
איך אתה מסביר תופעה זו לאור העובדה שתושבי האזור, ובתוכם אנשיך, חוששים שישראל תגיע להסכם עם הסורים ותעזוב אותם לנפשם?
"החשש קיים, אולם יש לי ערבויות בעל-פה מרבין ומשרים אחרים, שהבטיחו כי ישמרו על האינטרסים שלנו במשא ומתן עם סוריה ועם ממשלת לבנון. אי אפשר למשש הבטחות אלה עד שלא תגיע שעתו של המו"מ המפורט, אבל אנו באזור הביטחון מאמינים לכם וסומכים עליכם שלא תפקירו אותנו. עובדה – אנו מחזיקים מעמד. השאלה היא אם אתם תעשו את חלקכם". נקודה למחשבה.
