הייתי ילדה מאוד צייתנית, כיאה לילדה רוסייה, ואני חושבת שיש המון ילדות כאלה, שהיו ילדות מרצות בילדות, ומצאו את עצמן עם "עצמי כוזב" בבגרות. בגיל 12 עברתי תאונת דרכים וההורים שלי היו בטוחים שזה חמור ואמות אבל יצאתי ממש בזול, והיום אני מנחשת שהיה משהו בתאונה הזו שהוציא ממני המון אגרסיות וכעס שזה קרה לי. זה הגיל שבו את מתחילה להתפתח מינית, ומשהו השתחרר אצלי, משהו מרדני ופרוע. הייתי מאוד סקרנית, וכשהגעתי לגיל ההתבגרות התחלתי להתפרע, ולהתפרע ולגלות את העולם - זה לעשות מלא סקס.
בגיל 15 הייתה הפעם הראשונה, ומאוד התרגשתי, נהניתי. מאוד רציתי להגיע לזה, הסתקרנתי, ושמחתי שזה קרה. באותה תקופה זה הרגיש ממקום של כוח, והיה בזה משהו מאוד טהור בעיניי. זה התחיל להתקלקל כשהתחלתי להתנהג בצורות מסוימות כדי לרצות אנשים מסוימים.
ובאמת עד סוף שנות ה־20 שלי בערך, תפסתי את המיניות שלי כמשהו מאוד מגניב. לא תהיתי לעומק למה אני משתמשת בזה, לא הייתי מודעת ליחסי כוחות בחברה, והמיניות שירתה אותי יפה. חלק ניכר מהערך העצמי שלי נמדד אז בסקאלה המינית. אימצתי דמות של פתיינית קלילה וקז'ואלית, מילה ששנואה עליי בסלנג העברי: "זורמת". זה עשה לי טוב לאגו, עפתי על עצמי ועפו עליי.
אולי אף אחד לא אמר לי שאני צריכה להתנהג ככה, אבל בפועל נתקלתי בגברים שרצו להגשים איזה דימוי שהיה להם בראש, ונראה לי שכשפעם אחר פעם אחר פעם נתקלתי בציפייה הזו ממני, "לזרום", למדתי איך להיות טובה בזה. בגדול לא ידעתי כלום מהחיים שלי, הייתי מאוד קלולס. חשוב להגיד שאני כמובן לוקחת אחריות, אין פה אשם או אשמה בלעדיים, יש פה פשוט מפגשים של שני אנשים שאחת מהם מוותרת על עצמה, והשני נותן לה לוותר על עצמה.
רק לקראת גיל 30, כשהתחלתי להתנדב במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, הבנתי שמשהו לא מחובר. בתקופה הזאת דברים התחילו להתחדד אצלי. כל הקונספט של המיניות הזורמת הזאת התחיל להרגיש תלוש ומזויף, אפילו מניפולטיבי, משהו שהצד השני ניצל. הבנתי שם, למשל, שאחת החוויות שחוויתי, שלא תפסתי עד אז כפגיעה מינית - אולי כן הייתה. כשאני מסתכלת היום ועל עצמי של אז, אני בחמלה אדירה כלפי עצמי, ואני עדיין כועסת על אותו בחור שהוא לא הקשיב לי ולא ראה אותי, ולא קיבל את ה"לא" הראשון. אם אתה צריך לשכנע את הפרטנרית שלך לשכב איתך, זה כנראה לא בהסכמה.
אני זוכרת שקראתי את 'ערות' והייתי בהלם. יש שם כנות נדירה, ועף לי המוח מזה, כי בספרות שאני קוראת, התיאורים מאוד מעודנים ומטאפוריים. בהתחלה לא רציתי להשתתף בסדרה. פחדתי. כשצילמנו ביקשתי הפסקה, כי סיפרתי משהו שהיה קצת קשוח. עמדתי בפינת הקפה, ואחת מנשות הצוות - שהורכב כולו מנשים - ניגשה אליי. היא אמרה שהיא צעירה ממני בכמה שנים, ובזמן שדיברתי היא הבינה שזה בדיוק מה שקורה לה עכשיו, הפרפורמנס הזה, ושהיא הייתה צריכה לשמוע את זה ממישהי אחרת כדי להזדהות ולהבין. הדיבור על זה מידבק, ויש בזה משהו מאוד מרפא.
התחתנתי בגיל 27 והיינו נשואים מעל 20 שנה. לאורך שנים רבות בנישואים שלנו מין היה משהו שצריך לעשות ולא משהו שאני רוצה. זו אף פעם לא הייתה בחירה שלי. אף פעם לא היה בי רצון לעשות מין וזה לא שלא נהניתי כשעשיתי אותו אבל אף פעם לא היה לי צורך ליזום ולהגיד ‘עכשיו אני רוצה’. בסופו של דבר אחרי לא מעט שנים זה התפרק כי לא היה שם משהו שהחזיק אותנו יחד, כל אחד חי את חייו ולא היה טעם יותר. היום אני מבינה שלאורך כל חיי אני בגדתי בעצמי. לא הייתי שם בשביל עצמי ולא דאגתי לעצמי. והיום התיקון שאני עושה הוא להראות לעצמי שיש לי מקום לשמור עליי.
בגיל 50 התגרשתי ובמהלך שש שנים אחרי הגירושים לא היו לי שום קשרים. חייתי לבד, בלי מין, בלי קשר, רציתי זוגיות אבל מין לא היה בכלל בראש שלי וזה לא היה חסר לי. זה אולי נשמע לא הגיוני אבל ככה זה היה. רציתי קודם כל שמישהו יאהב אותי.
לפני שמונה שנים בגיל 55 נכנסתי לקשר הראשון שלי מאז הגירושים, עם גבר נשוי. איתו הבנתי שסקס יכול להיות מהנה ואני לא יכולה להגיד היום שמערכות יחסים יכולות להיות בלי זה. פתאום גיליתי שאני יכולה להיות אהובה, שלמגע יש כוח, שהגוף שלי יכול להפיק מעצמו דברים שלא ידעתי. כמובן שהפריע לי מוסרית שהוא נשוי, שאני לא יכולה להיות עם מישהו כמו שהייתי רוצה להיות. אחרי שנתיים זה נגמר כי הבנתי שזה קשר מאוד לא בריא.
בשלב הזה התחלתי להיכנס לאתרי הכרויות כי רציתי זוגיות. נכנסתי לאתרים האלה בסוג של תמימות. לא היה לי מושג איך מפלרטטים, מה אומרים, איך לכתוב את הדף שלי. אני חושבת שבכל גיל בחיינו אנחנו צריכים קשר וזוגיות וזה משהו שלא משתנה. זה שאני בת 63 זה לא שונה מכשהייתי בת 20 מהבחינה הזאת. אני אדם יותר מנוסה, עם עור יותר מקומט, אבל כל השאר אותו דבר.
באיזשהו שלב הבנתי שפונים אליי הרבה גברים צעירים בשנות ה-40 לחייהם, וזה מוזר, לא משהו שחיפשתי ולא חשבתי שאנשים בגיל הזה יתעניינו בי. עם הזמן הבנתי שזה סוג של טרנד, גברים צעירים שמתעניינים בנשים מבוגרות. אבל ברור לי שבחור צעיר בן 45 שפונה אליי לא מחפש זוגיות אלא קשר גופני. בתחילת הדרך עוד הייתי תמימה, הייתי נפגשת עם חלקם. זה אולי קצת החמיא בהתחלה אבל יש בזה גם משהו לא נעים, בלהיות אובייקט כי אני מבוגרת, ולא כי אני רונית ואני אישה מעניינת. לא בא לי להיות הקשישה שרוצים לראות איך זה לעשות איתה סקס. היום אני יודעת להגיד שמפגש לשם סקס משאיר אותי מרוקנת, מדוכאת ביום שאחרי, עם כל הכיף שיש בתוכו.
גדלתי בסביבה דתית עם מסרים שהמיניות שלנו היא דבר מקודש והיא מיועדת אך ורק למוסד הנישואים. שמיניות מחוץ למסגרת הזו היא חטא, ואפילו מחשבות מיניות הן כבר בגדר עבירה. עוד לפני גיל ההתבגרות אני זוכרת שגיליתי שיש אזורים בגוף שהם רגישים מאוד אבל לא קישרתי את זה למין. אבל ברגע שההורמונים התחילו לצוף, פתאום הכול השתנה. התחלתי לגלות עניין בבנים ולא כל כך הבנתי למה. הגוף שלי התחיל להתפתח, לגדל שדיים, אגן. ואז פתאום נכנס לחיים שלי הרעיון של צניעות. הנה את הופכת לאישה אבל את צריכה להסתיר את זה, לא לעורר תשומת לב לאזורים האלה בגוף שלך. אסור לגרום לאנשים לחשוב מחשבות מיניות עלייך וגם אסור לך להיות במגע אינטימי עם בנים.
באיזשהו שלב התחלתי לגנוב מחנויות. היה לי ברור שאני עושה משהו אסור. היום אני מבינה שבגלל שלא אישרו לי להדגיש את הנשיות והמיניות שלי, בחרתי לגנוב דברים נשיים כמו איפור, הלבשה תחתונה יפה שהשתמשתי בה כמובן, כל מה שגרם לי להרגיש אישה. זה נמשך ככה כמה שנים. זה היה סוג של פורקן עבורי ומעולם לא נתפסתי.
לאורך כל גיל ההתבגרות לא הייתי עם בנים, אבל כן הייתי מענגת את עצמי לבד. כמובן שידעתי שזה אסור על פי כללי הדת כי אי־אפשר לאונן בלי לחשוב על דברים מיניים. אוננות הפכה לחלק טבעי בחיים שלי, ופשוט שמתי בצד את כל מה שהגדירו לי כמותר ואסור ופשוט הדחקתי את האיסורים.
7 צפייה בגלריה
''לא יכולתי להדגיש את המיניות, אז התחלתי לגנוב דברים נשיים''. נורית טראוטווין
(צילום: יובל חן)
בצבא התחלתי בתהליך מאוד־מאוד איטי של חזרה בשאלה, עד שבגיל 26 חזרתי בשאלה לגמרי ופגשתי מישהו במילואים בזמן צוק איתן. היינו שבועיים יחד בבסיס ולא היה לאן לברוח. אני זוכרת שבתחילת השיח שלנו מצאתי את עצמי מספרת לו את כל מה שהייתי מדקלמת כל הזמן, כמו על אוטומט. סיפרתי לו שלא היה לי בן זוג אף פעם ושאני מחכה לשכב עם מישהו רק אחרי החתונה, ותוך כדי שאני מדקלמת לו את זה, פתאום הבנתי שאני כבר לא שם באמת. הוא ניסה להתקרב אליי כמה פעמים, עד שבסופו של דבר החלטתי ללכת איתו עד הסוף, לעשות על הסיפור הזה וי. אני זוכרת שתוך כדי האקט אמרתי לעצמי שעשיתי משהו שלא הייתי אמורה לעשות כל החיים שלי - ושזה דווקא בסדר. אבל זה לא בא אצלי כחלק מהתפתחות טבעית והורמונלית, כמו בגיל 16־17, אלא בגיל הרבה יותר מאוחר.
אחרי החוויה הזאת כן רציתי להתרגל לזה שרואים את הגוף שלי בקונטקסט מיני, והייתה לי תקופה של סייבר סקס. פחדתי ממגע ישיר, אז פשוט הייתי חושפת את עצמי מול מצלמה בלי פנים ומתרגלת תגובה של גברים לגוף שלי. לא חשפתי את הזהות שלי בפניהם. נהניתי מתשומת הלב, זה הצליח לספק אותי למשך חצי שנה עד שהגעתי למצב שאני רגילה שרואים את הגוף שלי. הסייבר נתן לי תחושה טובה, מן בוסט לאגו, שאני יפה ומינית. אישור שהייתי צריכה.
עד היום, לא הצלחתי להגיע לאורגזמה עם אף אחד מהפרטנרים שהייתי איתם. אני חושבת שזה בגלל התרגלות של שנים למגע מאוד מסוים, שלי, באוננות, זה כנראה מה שהגוף שלי מכיר ועם פרטנר יש כל כך הרבה דברים שקורים במקביל ומסביב והם מסיחים את הדעת, הם טובים ומענגים אבל זה לא המסלול שהגוף שלי מכיר. אני עובדת על זה, וזה עוד יקרה.
אני חושבת שלא נותרו אצלי שרידים מהדת, אני מרגישה חופשית, אני עושה מה שאני רוצה, אני גם מקבלת תגובות מגברים שאני מאוד משוחררת. גם במסגרת דייטים אני לא משחקת את המשחק הזה של "לתת לו לא לתת לו". אם אני צריכה לא להגיע עם גבר לסיטואציה מינית כדי שהוא ימשיך להיפגש איתי, אז הערך שלי הוא בפות שלי. וזו מחשבה שחורה לי. אני בוחרת להגיע לסיטואציה מינית אם וברגע שזה מרגיש לי נכון.
בגיל 30 התחלתי לצאת עם מישהו, וחשבתי שאני עומדת להתאהב. אבל בפגישה השלישית התחלתי לראות סימנים לא טובים. בגלל שהוא גרם לי להרגיש לא הכי בנוח, כשהוא ליווה אותי לבית אמרתי לו שלא הולך להיות סקס, שזה לא מתאים לי. הוא צחק לי בפרצוף. הוא התחיל להתעצבן ולקחו לי כמה דקות להבין שזה יקרה גם אני רוצה וגם אם לא. שני משפטים שהוא אמר נחרתו לי בזיכרון: "תני לי לזיין, אחר כך תיכנסי לסרטים", ו"אם אני רוצה לזיין אותך אני אזיין אותך. אני לא שואל אותך בכלל". זה היה לפני 14 שנה, בקיץ 2006, וזה משהו שלא שוכחים. זו לא עבירה פלילית, המשפטים האלה, אבל זה נשאר לנצח. אי־אפשר למחוק את המילים.
אמרתי לעצמי שאהיה בסדר כי עברתי דברים בחיים. הצלחתי להדחיק את זה, ואחרי כמה חודשים התמוטטתי. בתקופה ההיא הפסקתי לישון. רק אחרי טיפול יקר ומוצלח חזרתי לחיות. היום אני שלמה עם עצמי. אני גם לא מתביישת לדבר על מה שעברתי כי לא עשיתי שום דבר רע. אבל זאת התמודדות וזה מציף. כשראיתי את הסיפור של קפריסין זה היה מאוד קשה, זה עשה לי רגרסיה, לא נתתי לבן הזוג שלי דאז לגעת בי. אנשים צריכים להבין שאישה היא לא חתיכת בשר, צריך לראות אותה כמו שהיא, להקשיב לה.
כמה חודשים אחרי המקרה ישבתי בבר עם חברה והיא הכירה מישהו ודי נטשה אותי. והברמן פלירטט איתי כל הערב. חשבתי שהוא ריחם עליי בגלל שהחברה נטשה אבל למחרת הוא התקשר ויצאנו במשך כמה חודשים, והוא היה מדהים. החזיר לי את האמון בגברים, החמיא לי ונתן לי להרגיש מחוזרת, וגם היה צעיר וחתיך שזה עוזר מאוד. אחרי כמה זמן הבנתי שאני צריכה יותר מזה. ואז הכרתי את בעלי לשעבר. התכווננתי לבחור טוב מבית טוב, והוא היה כזה, בן אדם טוב. חיפשתי מישהו עם חיים רגועים, שיקרקע אותי. כנראה שזה מה שהייתי צריכה לתקופה מסוימת. ומתישהו במהלך הנישואים, ומזה שנהייתי אמא, חזרה טניה האמיתית. יותר עמדתי על שלי, יותר השמעתי את הקול שלי, רציתי לצאת, לרקוד, לחזור לספורט. וזה כבר לא השיק לאנרגיה של בעלי, אז החלטנו להיפרד.
בשנה פלוס הראשונות מאז הגירושים הבנתי שלא הכרתי את עצמי פיזיולוגית בכלל. לא ידעתי מה המבנה שלי שם, איך להביא את עצמי לפורקן מיני, איך לענג את עצמי. נתקלתי בכתבה ומצאתי מאמר מדעי על אוננות נשית, והבנתי שעד אז לא באמת ידעתי מה לעשות. אז עשיתי אווירה רומנטית בחדר, הדלקתי נר, שמתי מוזיקה, כיסיתי עצמי בשמיכה, הלכתי לפי ההוראות במאמר ועשיתי לעצמי ליל כלולות - ואחר כך הכול השתחרר. שלושה ימים לא התקלחתי ולא אכלתי. אנשים שראו אותי אחרי אמרו, "וואו, עשית משהו בפנים? את זורחת". זה חיבר אותי לעצמי. היום אני יודעת שזה קיים וזה בסדר ואין בזה שום בושה. אבל אז זה היה גילוי ממש "וואו" בשבילי. לא רק שהבנתי שלא ידעתי כלום, הבנתי גם שרוב המאהבים שהיו לי לא ידעו כלום.
פתאום הבנתי שסופית אני לא צריכה להיות תלויה באף אחד. אני אדם מאוד חברתי ואני אוהבת להיות מחוזרת, אבל הצורך שלי במין לא תלוי בבן אדם חיצוני, וזה היה מאוד־מאוד משחרר.
יש דיסוננס בין להיות אמא לבין להיות אישה מינית. מה אני מאוננת ואז אחרי כמה שעות מחבקת את הבן שלי? הלקתי את עצמי על זה. איך אני יכולה גם להיות אמא וגם ליהנות מסקס? לקח לי זמן גם להשתחרר מזה. החברה עדיין לא מקבלת את זה. ויכול להיות שיקראו לי שרמוטה ואני אצטרך להתמודד עם זה. אבל אני מרחמת על אנשים שחושבים ככה. אנשים שיש להם מיניות בריאה, ולא משנה באיזה גיל הם גילו את זה, את רואה שטוב להם ברוב תחומי החיים.
ספיר: בגיל 12 התחילו אצלי הידלקויות על נשים, סיפרתי לאמא שלי והיא בכתה. לא רציתי לגרום לה לעצב, אמרתי לה שזה עבר לי אבל בגיל 15, כשהבנתי שזה לא עבר, סיפרתי לה שאני לסבית. לקח לה הרבה זמן להגיד את המילה מבלי להרגיש שזה מוזר.
גילי: שנים הייתי במצב של איכס נשים ואיכס גברים, נרתעתי ממיניות. ואז בגיל 15 פגשתי מישהי שלא הייתה איכס, ולא הפסקתי לחשוב עליה. לא יצא איתה כלום אבל ככה הבנתי שאני יכולה להימשך לבני אדם, ושנשים יותר עושות לי את זה. לאמא שלי היו שתי חברות לסביות טובות, הכרתי את הקונספט הזה וידעתי שהיא תקבל אותי.
ספיר: אף אחת מאיתנו לא מגדירה את עצמה היום כלסבית, שתינו היינו בקשרים עם גברים ואנחנו לא אוהבות הגדרות שחורצות את גורלנו עד סוף החיים. אבל אם חייבים, אז אני ביסקסואלית עם העדפה לנשים.
גילי: אני יותר בכיוון של פאנסקסואלית, שזה אומר שלא אכפת לי מה המין של הבן אדם, רק מי הוא.
ספיר: שתינו מאוד פתוחות, לא רואות צורך להסתיר דברים. כשקיבלנו הצעה להתראיין בתוכנית על חיי המין שלנו ישר אמרנו "יאללה מגניב". אם גברים עכשיו קוראים את הראיון הזה וזה מחרמן אותם, אז סבבה, שייהנו. לא טבעי לדבר על הסקס שלך עם אנשים גם כשאת סטרייטית, אבל אנחנו לא מאוד קנאיות לפרטיות שלנו.
גילי: מן הסתם סיפרתי לבסטיז הסטרייטיות שלי חוויות.
ספיר: הכרנו לפני שבעה חודשים. שתינו היינו אז בזוגיות, אני עם אישה בזוגיות לא פתוחה, והיא עם גבר בזוגיות כן פתוחה. הייתה לנו כימיה מאוד טובה, נדלקתי עליה אפילו שהייתי עם מישהי אחרת.
7 צפייה בגלריה
''בחודשים הראשונים עשינו את זה כל יום''. ספיר צאלון (מימין) וגילי גרציאני-טייכהולץ
(צילום: יובל חן)
גילי: סיכמנו בינינו שלשתינו יש רגשות כלפי השנייה, אבל זה יעבור. ניסינו להכחיש את החיבור בינינו, אבל מהרגע שהתחלנו לדבר לא הפסקנו. חודש וחצי אחרי שפגשתי אותה נפרדתי מבן הזוג והיא גם נפרדה משלה וזהו, זה קרה.
ספיר: אני זוכרת שהייתי מדמיינת אותה עם הגבר הזה, וזה הדליק אותי.
גילי: גם אותי מחרמן לחשוב עליה עם גבר, אבל זה ששתינו נשים לא אומר שאנחנו חולקות את אותן הפנטזיות ואת כל הקינקים. אולי רק את הרצון לפעמים להיות הנשלטת, אבל זה דבר שכיף בסקס ללילה אחד ופחות במערכת יחסים. רוב הזמן אנחנו די ונילה. בסקס לסבי, יש דברים שעושים יחד, אבל בדרך כלל זה בתורות, באותו הסשן מתמקדים רק בך ואז אחר כך רק בה.
ספיר: בואי נגיד שלמדנו אחת את השנייה מספיק כדי ממש ליהנות מזה. בשלושה חודשים הראשונים של הקשר פשוט עשינו את זה כל יום, הייתה אנרגיה מינית מטורפת. זה חריג מכל מה שהיה לי ביחסים עם אחרים.
גילי: גם אצל לסביות יש את סיפורי ה"כואב לי הראש", וה"אני רק פותחת רגליים ומחכה שזה ייגמר", אבל פחות, כי בין גבר לאישה אפשר שצד אחד ירצה יותר, הוא יפמפם קצת, יגמור, ויסיימו. אם האישה שלצידך רוצה סקס, זה לא ירגיע אותה רק לגעת בך, היא צריכה שאת תיגעי בה.
אנחנו בזוגיות פתוחה ומאפשרת מאז שהכרנו, אם למישהי חסר זין של גבר או אפילו רק להיפגש עם מישהו, אז זה בסדר, היא יכולה. בינתיים אף אחת מאיתנו לא מימשה את זה. כשאת יודעת שהכול מותר, את פחות מחפשת את האסור. זה חשוב לי בעיקר כדי שלא נרגיש שמישהי שייכת למישהי אחרת, אלא שאת קובעת על הגוף של עצמך.
ספיר: לפעמים בא לי זין, אבל זה עובר אחרי יומיים. ביום שזה יימשך שבועיים ויותר, נחשוב מה עושים. אין לי ספק שאם נשאר יחד עוד הרבה שנים, נרצה להכניס לפעמים גבר ולעשות שלישייה. בינתיים עדיין לא.
(טל גלעדי)
הייתה לי סקרנות מאוד גדולה מגיל צעיר, כמו אצל כולם, אבל בשלב מסוים בשנות ה־20 המוקדמות התחלתי לשנוא את הגוף שלי. חליתי במחלת דם והתחלתי לקחת קורטיזונים והגוף שלי השתנה בבת אחת, שמנתי מאוד. כשאת שונאת את הגוף שלך את לא יכולה להיות משוחררת מינית. תיעבתי את עצמי, לא האמנתי שאפשר באמת לאהוב אותי. הייתי נורא מבולבלת, כי מצד אחד הייתי מאוד מינית ומלאת תשוקה אבל מצד שני לא סבלתי את איך שאני נראית.
לקחו לי כמה שנים להחלים ולאט־לאט מתוך שיחות שלי עם נשים וגם מתוך חוויית האימהות התחילה להיבנות אצלי תודעה אחרת, תודעה של מרד, שאני רוצה לחיות חיים שלמים בחוויה הפנימית שלי, להרגיש שמותר לי לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים ומותר לי ליהנות מכל דבר. תמיד הרגשתי שהכול יותר קטן ממה שאני יכולה, וגם במין זה הרגיש לי קטן יותר מהמקומות שאני מסוגלת להגיע אליהם, וזה לא אומר שום דבר ספציפי על פרטנר כזה או אחר. זה בעיקר מעיד על עצמי.
משם גם הגיע הספר 'ערות'. הילדים גדלים ואז את מתבוננת על עצמך ובוחנת את החיים שלך ושואלת את עצמך, "לאן אני רוצה ללכת מכאן?" "האם אני ממומשת?". אני בן אדם מאוד מיני, וזה לא בהכרח סקס, אלא אני אדם עם תשוקת חיים וליבידו מאוד חזק, והרגשתי שזה לא מקבל מספיק ביטוי בחיים שלי. שאלתי את עצמי מה קורה אצל הרבה נשים אחרות ולמה לא מדברים על זה, תמיד מדברים על זה באופן פורנוגרפי או שמדברים על זה דרך פגיעות מיניות. איפה הדיבור המלא והשלם על העונג שלנו? איך הדברים נראים באמת אצל נשים? ובאופן כמעט אימפולסיבי התחלתי לדבר עם נשים על מיניות וידעתי שאני הולכת לכתוב על זה ספר. אף אחד לא האמין שאני אצליח למצוא נשים שירצו לדבר על זה.
ראיינתי מאות נשים עבור הספר והסדרה ('ערות' תעלה ב־25.5 ב-HOT8 ובווי-או-די), ואני יכולה להגיד שבאופן עקרוני נשים הרבה פעמים חוות את החוויות המיניות הראשוניות כאילו הן היחידות והראשונות שדורכת בשדה הזה. אין דיבור על מה נעים לי ומה לא נעים לי, מה נכון לי ומה לא. הרבה נשים בכלל לא יודעות איפה הדגדגן שלהן נמצא, איך הוא נראה, נגעלות ממנו. וכשאת לא מרגישה בנוח בתוך הגוף שלך את שוכבת קצת קפואה ולא מחוברת. זו חוויה די אוניברסלית.
אחד מרגעי ההארה שהיו לי במהלך העבודה על הספר היה כשדיברתי עם אישה שאמרה לי, "את מחזיקה בידיים שלך כדור כחול וכשמגיע הגבר את מוכנה למסור אותו. והשאלה היא אם אני יכולה להישאר עם הכדור הכחול בידיים שלי". האופן שבו היא אמרה את זה עשה לי בום נורא גדול כי הבנתי שהרבה פעמים במהלך החיים שלי ביחסים עם גברים עשיתי את הדבר הזה - מסרתי את הכדור. הייתי מוכנה לוותר על המון דברים בשביל לקבל חום ואהבה וגם להתאמץ הרבה מעבר למה שהייתי אמורה בשביל לקבל חום ואהבה, כולל מין. הכדור הכחול הוא הסנטר שלי, שלא אמור לזוז ממקומו יותר מדי אם גבר כזה או אחר מגיע. בחודשים האחרונים דיברתי עם נערות שאמרו לי, "אני עושה את זה כדי שלא יכאבו לו הביצים". מה שלא אומרים לנו הוא שגם אנחנו רוצות וצריכות את זה לא פחות מהם, רק אולי לא ככה.
