הנסיגה מלבנון הייתה חלק מהבחירה לא לנצח
ציון 20 שנה ליציאה מרצועת הביטחון הוא אנקדוטה ולא יותר. במשך 37 שנים מעדיפה ישראל לא לעשות לחיזבאללה את מה שעשתה לאש"ף
יציאת צה"ל מלבנון, מאי 2000(צילום: רויטרס)
ביום ראשון ימלאו 20 שנה לנסיגת צה"ל מלבנון והאירוע בעיצומו: מאמרים, תוכניות טלוויזיה ודפי פייסבוק - כולם עוסקים בשאלות המתסכלות כגון האם היה נכון להישאר שם? מה המחיר? מדוע לא יצאנו קודם? אלא שעוד קודם לכן, יש לנו טעות בחשבון.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מזה 37 שנים אנו מתעמתים עם חיזבאללה - מאז התקפות ההתאבדות על בניין הממשל הצבאי בצור 1983. זה קרה זמן לא רב לאחר מלחמת שלום הגליל, שבה הובסו הארגונים הפלסטיניים החמושים ואלמנטים מצבא סוריה, ולבנון טוהרה מהנוכחות המעיקה שלהם.
מלכתחילה הגיע אש"ף ללבנון לאחר שברח מהטיהור הנרחב שביצע בו צבא ירדן בספטמבר השחור (1970). אנשיו התבצרו בלבנון ובנו צבא בן עשרות אלפי לוחמים, עם נשק רב וקטיושות, ואיימו על ישראל באופן קבוע. מחבלים פלסטינים ניסו, וגם הצליחו, לחדור לישראל בדרכים שונות ולבצע פיגועי טרור קשים שהמוכרים שבהם הם הפיגוע במעלות (1974) אוטובוס הדמים (1978) והחדירה למשגב עם (1980).
"מבצע שלום הגליל" המושמץ ביוני 1982 היה למעשה אחת ממלחמותיה המוצלחות ביותר של ישראל, כולל מהלכים מבריקים בכל קנה מידה (מבצע "ערצב 19" להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים, או הנחיתה בשפך האוואלי). המלחמה השיגה את מטרותיה, ולמרות זאת היא צרובה בתודעה הלאומית שלנו כאסון. כמאמר הרמטכ"ל באותם ימים, רפאל איתן (רפול): "הערבים אלופים בלהפסיד לנו בשדה הקרב ולתת לנו תחושה שהם ניצחו".
שנות השהייה ברצועת הביטחון בלבנון היו שנים של קיבעון מחשבתי בישראל, שנים שבהן נמנע צה"ל מלהתמודד ישירות עם הבעיה. מישהו למעלה החליט שישראל לא רוצה להילחם בחיזבאללה ובשולחיו (איראן וסוריה), כמו שעשתה בהצלחה רבה במקרים אחרים. לא הפעם. הפעם הסכימו להכיל, לאפשר, להגיע לנוסחה ארורה של הקזת דם מדודה על פי חוקים סמויים.
מדוע? שיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, אי-רצון להתעמת עם סוריה וחוסר רצון להתגרות באיראן. במקום זאת בחרו לקבל את השקר הגדול והתייחסו לחיזבאללה כאילו הוא אכן תנועה לבנונית אותנטית הנלחמת באופן לגיטימי נגד הכובש הישראלי.
בשנים שבין סיומה הרשמי של מלחמת לבנון הראשונה ועד הנסיגה גדל בצה"ל דור של לוחמים ששירת ברצועת הביטחון בתחושה כללית של ברווזים במטווח, מקופדים במוצבים ובכלי רק"מ ייעודיים ומפלצתיים שבהם קשה היה לעשות הרבה יותר מלבד לשרוד. הם היו נתונים לחסדיו של אויב מקומי, יוזם, זריז, הפועל מכפריו המוגנים.
ישראל לא תקפה את מקורות האספקה, המימון, והאימון הרחבים של האויב. צה"ל הגדול לא חדר לעומק ולרוחב אל מעבר ל"קו האדום", גבול דמיוני ששורטט רק על מפות הצבא ונחצה לעיתים נדירות.
כמובן שכולם נשמו לרווחה ברגע שנסגר השער אחרי הנסיגה, אלא שכשהוא נפתח שש שנים מאוחר יותר, חיכתה בצד השני מפלצת טרור שהצליחה לטווח את רוב שטחה של מדינת ישראל.
יאיר אנסבכר(צילום: אריאלה ביטרמן)
השיטה הזאת ממשיכה לא להוכיח את עצמה גם במערכות המודרניות האחרות של צה"ל מאז: ישראל רוצה לנצח אבל לא מוכנה לשלם את המחיר.
מחיר הדמים של מבצע שלום הגליל היה כ-660 הרוגים. ההישג - ניקיון לבנון ממחבלים פלסטינים. מחיר הדמים המשותף לשהיית צה"ל ברצועת הביטחון, מלחמת לבנון השנייה והטרור החיזבאללאי הוא כ-800 הרוגים. ההישג? חיזבאללה חזק, פרוס באלפי קיני טרור לאורך כל דרום לבנון, מחומש היטב ומסוכן מאי פעם.
- יאיר אנסבכר הוא חוקר צבא בפורום קהלת, יועץ ביטחוני ודוקטורנט למדעי המדינה בבר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
יאיר אנסבכר
צילום: אריאלה ביטרמן
מומלצים
