צ'יקו

צ'יקו נהרג בלילה שבין שישי לשבת. שעה ומשהו אחרי חצות לקח הנהג סיבוב ואיבד שליטה. צ'יקו, עוד לא בן 18, ישב מאחור עם חבר שלו אלי. שניהם התרסקו ומתו מיד. עוד תאונה של יום שישי. מספר בטור הסטטיסטי של הצעירים שלקחו את המכוניות של ההורים.
ובזמן שצ'יקו מת החברים שלו לקבוצה, כולם ילדים ממש כמוהו, עדיין ישנו את שנתם התמימה. כמה שעות מאוחר יותר הם יתעוררו, יעשו דרכם אל מגרש האימונים הסמוך לקניון איילון. שבת חופשית. אימון בלי משחק.
רק צ'יקו כבר לא יגיע.

נר קטן

צ'יקו הילד (השם הרשמי המלא, רק בשביל הפרוטוקול: משה בובליל). אוהד שרוף של הפועל תל אביב. 'ילד בלומפילד' אמיתי, מחזיק בלטה בשער חמש. עוד נר קטן בלהבה אדומה שלא שותקת לרגע. אחד שנבנה לאט-לאט כשחקן. העביר שנים דווקא בבית"ר תל אביב.ילד טוב 'נוה שרת', שגדל קילומטר מאצטדיון רמת גן. רק כשהיה כבר נער, ונטמע עם בית"ר הקטנה בהפועל ת"א, קלטו כולם איזה כישרון היה. כמה כדורגל היה בו.
כולם תמיד אמרו על צ'יקו: נשמה. אחד שלא מקלל, לא עושה שכונה. אוסף את הקונוסים בסוף האימון, מתנדב לחפש כדור אבוד בשיחים, מקפל יפה-יפה את הבגדים למשחק הבא. תמיד מגיע ראשון לאימון עם האופניים. קושר אותם, מבקיע איזו חמישייה וחוזר הביתה.

מאמן על המגרש

ובבית שלוש אחיות, אמא ואבא. בית צנוע, מסורתי. נורית ואורנה, האימהות של בית"ר תל אביב, אילו שדואגות עם כל הלב והנשמה לכל ילד שבוחר לשחק דווקא בבית"ר הקטנה, אימצו את צ'יקו לבן. היו מסיעות בשבתות (ההורים של צי'קו לא יכלו - שומרים שבת), מחזירות עד הבית, אפילו מלינות ומכבסות כשצריך. אימהות של כדורגל. בין לבין, הילד תופר רשתות, יהלום. מבקיע 60-70 שערים לעונה, קפטן, מנהיג, אהוב על כולם. באמת. גם כשהיה בחיים ידעו את הדברים האלה על צ'יקו.
בעונה שעברה, במשחק מכריע נגד הפועל ירושלים, מקבל המאמן שלו כדור אדיר לבטן, מאבד את ההכרה ומפונה לבית חולים. השופט מציע להפסיק את המשחק. צ'יקו, עם הסרט על הזרוע אומר: ממשיכים. הילד לוקח אחריות, מרכז את הילדים, מחבק מכל הצדדים, פורס אותם על המגרש.
מנהיג ילדים בני גילו בשיא הטבעיות.

כמו בלילי

בבית"ר שמרו טוב-טוב על היהלום עד האיחוד הסופי עם הפועל תל אביב. עד אז עוד הספיקו לדחות הצעות רכישה ממכבי תל אביב וממועדונים נוספים. זמן קצר לאחר האיחוד בין המועדונים מצטלם צ'יקו לסרט הסיום של מחלקת הנוער של הפועל תל אביב לעונת 00/99. לוחש נבוך: "אני רוצה להיות כמו פיני בלילי. להיות אוהד שרוף שהפך לשחקן בקבוצה שלו. הכי רוצה לשמוע את הקהל צועק את השם שלי".
בפגרת הקיץ האחרונה החל החלום מיישר קו עם המציאות. צ'יקו מגיע למבחנים בנוער של הפועל.

כולם יודעים

אל תטעו לרגע, הפועל תל אביב הוא מועדון קטן. אינטימי אפילו. כולם מכירים את כולם. מעגל ברדיוס אפס. מגלגלים שבתות ביחד בגבעת עלייה ובבלומפילד (חפשו את מוטי אורנשטיין בשמונה בבוקר), נפגשים פעם בחודש עם שרגא שדה הפסיכולוג (קצת דינמיקה קבוצתית), מדברים על הכישרון הבא, עושים על האש ומשחקים כדורגל בערב. מועדון אשכרה קטן. כשצ'יקו הגיע - כולם ידעו.

אחד ממאה

מאה מועמדים נושרים במבחני פתיחת העונה של הפועל. רק צ'יקו נשאר. מצטרף אל פס הייצור של הבלילים. מתאמן תחת עדי זלצר. את החודשים הראשונים הוא עושה על הספסל. עדיין מתקשה להשתלב. לא שואל אפילו למה. פשוט יושב. באימונים הוא עובד כמו חמור. "אני אראה להם", אומר לאמא אורנה מבית"ר. לאט לאט מקיים. מקבל דקות ומביא תוצרת. זלצר: "צ'יקו היה צעיר בשנה מרוב חבריו לקבוצה. קשה להגיע מבחוץ בגיל כזה ולהתמודד עם שחקנים שחלקם אפילו שחקני נבחרת. טפטפנו אותו לאט. בסוף, כמו שצפינו, באה הפריצה".
חודשי ינואר ופברואר 2001 היו (בדיעבד, כמה עצוב) השיא של צ'יקו. צ'יקו הבקיע מול אשדוד, ניצח את הפועל חיפה. תפס מקום ב-11. בחודש האחרון לחייו הקצרים נבחר ל-"שחקן החודש" של הקבוצה, זימון לנבחרת הנוער כבר עמד על קצה הלשון.

שבת

בשישי-שבת האחרון זה נגמר. השמועה זרמה מהר בתעלות המועדון. מנהלים, יועצים חינוכיים, שחקנים. כולם החלו מרימים טלפונים בהולים בשבת על הבוקר. מנומנמים ותמימים הגיעו חבריו של צ'יקו למגרש האימונים. 'שמעת? צ'יקו מת'. שתי מלים שנלחשות בשקט ומפרקות קבוצה. פסיכולוג, יו"ר מחלקה, כולם מגיעים מנסים לנחם. עדי זלצר מספיד בחדר ההלבשה: "מכולכם, מדובר בנער היחידי שהיה נטול חסרונות. אופי מושלם".

ראשון

כנפו, גליל, זאביק, עדי, אוהד, אביב. החברים מהקבוצה בונים בחדר ההלבשה, בעזרת נרות קטנטנים, מילה אחת בת ארבע אותיות. "צ'יקו". צער של עולם שלם נאגר לפתע בחדר של גרביים, מגיני עצם וזיעה.
על השולחן ספר. אחד אחד ניגשים החברים וכותבים זיכרון אחרון. הנערים עולים על אוטובוס, מאות משחקני המחלקה מצטרפים אליהם. האוטובוסים פורקים את הטרנינגים האדומים בפתח הבית של צ'יקו. בפתח בית הכנסת השכונתי מתכנסים האלפים. איזה רב מדבר על חילול השבת כאחראי לתאונה, ראש העיר חולדאי תוקע אצבע בתרבות הנהיגה של הצעירים.
ורק מיכה קלמן, חברו של צ'יקו לקבוצה, נפרד מהנער שכולם אהבו: " תמיד חייכת ורצית שננצח, גם כשלא שיחקת. לא נשכח אותך לעולם. צ'יקו".