הידיעה על מותו של האמן הבינלאומי הידוע בשמו הפרטי "קריסטו", הבוקר (ב'), מתפרשת לא רק כאבידה בולטת לעולם האמנות – אלא בעיקר לענף התיירות, שבעצמו גווע בימים אלה וזקוק מאוד לכוח המשיכה של קריסטו.
קריסטו (Christo) היה, למעשה, החתימה המשותפת של זוג אמנים: קריסטו ולדימירוב יבאשב (Christo Javacheff), יליד בולגריה, וז'אן קלוד (Jeanne-Claude Denat de Guillebon), צרפתייה ילידת מרוקו. יחד הם התגוררו בארצות הברית ופעלו משם בכל חלקי תבל, עד מותה של ז'אן קלוד ב-2009, שהשאיר את בן זוגה להמשיך בעשייה לבדו.
השניים זכו לתהודה עצומה, הודות ליצירות האמנות הסביבתית השאפתניות שלהם במשך השנים, כאשר כיסו מבנים ואתרים מפורסמים ביריעות בד עצומות.
המבנה הראשון שהעניק להם את הפריצה הבינלאומית היה, ככל הנראה, בניין הרייכסטאג במרכז ברלין. הם התלבשו עליו ב-1995, שנים ספורות לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד הגרמניות, וזמן קצר לפני שהחלו עבודות השיפוץ והחידוש בתכנונו של האדריכל נורמן פוסטר.
בראיון לערוץ האדריכלות של Xnet ב-2011, סיפר כריסטו על הקושי הביורקרטי שמלווה את עבודתם לאורך כל הדרך, כך שרוב הרעיונות שלהם נדחים. כך, למשל, הוא וז'אן קלוד התחילו להניע את כיסוי הרייכסטאג כבר ב-1971, כמעט 25 שנה לפני שהצליחו להגשים את חלומם. שלושה סירובים לא הניאו אותם ממטרתם, ולבסוף זה קרה רק אחרי נפילת החומה.
"הבעלים של הרייכסטאג הם 81 מיליון אזרחי גרמניה, אבל למזלנו יש להם נציג אחד - דובר הפרלמנט", סיפר לנטע אחיטוב באותו ראיון. "בשלב מסוים הוא הביא את הרעיון לאישור הפרלמנט, שדן בו במשך 70 דקות, בדיון ששודר ל-220 מיליון איש באירופה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של האמנות שעבודת אמנות נדונה במליאת פרלמנט של מדינה כלשהי. זה גרם לפרויקט להיות עוד יותר משמעותי". האישור ניתן לבסוף, וכעבור שנה הגיע הרגע: חמישה מיליון בני אדם באו לראות את הרייכסטאג בחמשת הימים שבהם נעטף.
אך את העיסוק בהסתרה ובחשיפה החלו השניים כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כאשר התחילו בכיסוי צנוע של חפצים ומבנים קטנים. העבודה הגדולה הראשונה והמשמעותית שלהם נעשתה ב-1969 הרחק מביתם, על חוף סלעי בקרבת סידני, אוסטרליה. את רצועת החוף הטבעית הם כיסו ביריעת בד באורך של כמעט 2.5 קילומטרים. כמו יצירותיהם האחרות, גם זו תועדה בצילום מקצועני, והתצלומים עצמם הפכו ליצירה סחירה שכיסתה את הוצאותיהם של האמנים; כך גם רישומי ההכנה של השניים, לפני ביצוע העבודה בשטח.
שיטה זו, שבמסגרתה הם מחזיקים בזכויות היוצר לכל תיעוד של היצירה, הפכה את זוג האמנים לאנשים עשירים. את אחת מאותן תמונות של החוף העטוף תרם הנדבן משולם ריקליס למוזיאון ישראל בירושלים, והיא שמורה באוספו. עוד עבודה ששמורה במוזיאון היא מ-1964 - רישום הכנה לעטיפת חזית חנות.
כאשר יישמו את פרויקט "השערים" בסנטרל פארק בניו יורק, שכרו בני הזוג את הקטע המסוים בפארק לשלושה חודשים, תמורת שלושה מיליון דולר. באותו זמן הם הפכו לאחראים על הניקיון שלו, הביטחון, סילוק השלג, הביטוח וכדומה, אבל בדרך זו גם וידאו שאף אחד לא יורשה להשתמש בפארק מעבר לשימוש הציבורי הרגיל. וכך, ברגע שערוץ טלוויזיה, עיתון או צלם מסחרי היו מעוניינים לתעד את המיזם, הם נאלצו לשלם לחברה של בני הזוג. "ככה אנחנו מגינים על הפרויקטים שלנו משימוש מסחרי ומצליחים לכסות את העלויות", הסביר האמן ל-Xnet.
ב-1985, לאחר עשור של תכנון, עטפו השניים את פונט נף, הגשר הרומנטי והמהולל המחבר בין שתי גדותיה של פריז. "כל מקום בעולם שייך למישהו, אין מ"ר אחד בעולם שאין לו בעלים. מה שאני וז'אן קלוד עושים הוא לקחת את השטח בהלוואה וליצור בו הפרעה לאורך כמה ימים", ציין קריסטו באחד מהראיונות הרבים שנערכו עמו. פעולות הכיסוי לא רק הסתירו את המבנים והאתרים, בקנה מידה שהיה גדול באופן כמעט בלתי נתפס, אלא להיפך - חשפו אותם בפני מבקרים חדשים ומשכו מיליוני תיירים, לכדו את תשומת לבה של התקשורת, וחיזקו את הכלכלה המקומית באותם יישובים במשך שנים רבות. לימים, נכנסו לתמונה הרשתות החברתיות, שאהבו את הפוטוגניות של העבודות וחיזקו עוד יותר את המודעות למותג "קריסטו".
לעטוף את גולדה
בשנות ה-70 הזמין אוצר האמנות יונה פישר את קריסטו להציג תערוכה במוזיאון ישראל. זאת הייתה אחת מקבוצת תערוכות שאצר פישר לאמנים עכשוויים לזמנם, ונועדה לחשוף לפני הקהל הישראלי אמנות בינלאומית משמעותית. פישר נמשך לממד הפוליטי בעבודותיו של קריסטו. הבוקר, בשיחה עם Xnet, הוא נזכר בקיר הלבנים שבנה קריסטו ב-1962 במרכז רחוב פריזאי, כרמז לנתק בין שני חלקי אירופה שממנו נמלט בצעירותו, לאחר שמאס בשלטון הקומוניסטי במולדתו.
פישר מספר, שבשיחה ביניהם שאל את קריסטו איזו עבודה היה רוצה לבצע בישראל. "הוא אמר שהיה עושה וילון מים המלח ועד לכנרת", נזכר פישר, "אבל זה היה רק רעיון, כי אף אחד לא היה לוקח על עצמו את העבודה. תראה מה קורה עכשיו כשרוצים לספח, איזה מהומות זה עושה. אז הצעתי לו פרויקט מינימליסטי יותר - לעטוף את ראש הממשלה גולדה מאיר".
עוד הוא מספר: "ז'אן קלוד היתה בתו של גנרל צרפתי-יהודי והייתה אנטי-ישראלית. כשהוא הגיע לתערוכה במוזיאון ישראל, אני זוכר שהיא טילפנה אליו ובקולי קולות אמרה לו בצרפתית 'תעזוב את הארץ המלוכלכת הזו'". לדבריו, "קריסטו היה מתוחכם מאד. הם היו מוכרים את הפרויקט מראש, פונים לעשרות מוסדות ומפרטים את הפרויקט בצורה מאוד מדויקת. הם היו מוכרים רישומי הכנה, הדפסים, וזה גם הסתדר עם המסים בארצות הברית. נתנו להם פטור חלקי כדי לעודד תמיכה במוסדות אמנות".
רותי דירקטור, אוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון תל אביב לאמנות, אומרת ש"קריסטו היה דמות מאוד משמעותית בעולם האמנות. הוא התחיל מעטיפות של חפצים ואחר כך עבר לבניינים, וזה היה חלק מעידן הצרכנות שבא אחרי מלחמת העולם. אפשר לראות בו אמן פופ, אבל אנטי-פופ, כזה שגם מסמן חפצים או מבנים וגם מכחיש אותם. לא במקרה, הבניין הראשון שהוא עטף היה קונסטהאלה (המוזיאון העירוני לאמנות) בברן. שם איפשר לו ב-1968 האוצר הראלד זימן (Szeemann) לעטוף את בניין המוזיאון, שהיה ה'מכה' של האמנות העכשווית אז. זה היה מהלך סימבולי, שבו הצהיר קריסטו שהוא סוגר את המוזיאון, ומכאן ואילך מרחב הפעולה שלו הוא כל העולם, ואין לו עוד צורך במוזיאון".
"כשאתה בוחן את העבודות של קריסטו", ממשיכה דירקטור, "צריך להסתכל בתאריכים. הם לפעמים מגיעים אל מעל ל-20 שנה, כמעט כמו פרויקטים אדריכליים. הפרויקטים המונומנטליים שלו דורשים אורך נשימה". היא מבקשת להזכיר, כי בעולם האמנות הייתה ביקורת על המסחור העצמי של קריסטו: "בשלב מוקדם הוא הצהיר כי לא ישתמש בכספים ציבוריים, ואת המימון הוא השיג דרך אובייקטים שהוא ייצר בעצמו. הוא עשה מאות סקיצות, מודלים ופוטומונטאז'ים שהורכבו מצילומים וציורים. מצד אחד הפרויקטים לא מומנו בכספי ציבור, ומצד שני הם גם לא שרדו אלא נעלמו אחרי כמה ימים. העבודות שלו היו כמו פרפרים שחיים רק כמה ימים, הפצעה של יופי והיעלמות".
100 אלף מבקרים ביום באגם בצפון איטליה
למרות הבנאליות של רעיון הכיסוי החוזר על עצמו, העבודות לא הפסיקו להפתיע. ביוני 2016, עם תחילת עונת התיירות של הקיץ, השלים קריסטו (רעייתו מתה שנים ספורות קודם לכן) כיסוי חלקי של אגם Iseo בצפון איטליה. היריעה הצהובה שהוא פרש על המים הזמינה את המבקרים לצעוד בין שתי גדות האגם, על גבו של שביל רחב המזכיר את "דרך האבנים הצהובות" מהסיפור "הקוסם מארץ עוץ". השביל הצהוב, על רקע האגם וההרים המוריקים, בלט מרחוק והצטלם כמובן נהדר. מאה אלף מבקרים נהרו לשם מדי יום, מעל ומעבר לכל צפי.
"החלק הכי חשוב בעבודות שלנו הוא שהן גדולות מהדמיון שלנו", אמר קריסטו ל-Xnet, "כי אנחנו אף פעם לא יודעים איך הן יתפתחו. כל הפרויקטים הם חסרי היגיון, חסרי חשיבות וחופשיים לחלוטין. איש לא יכול לקנות אותם, להיות הבעלים שלהם - אפילו לא אנחנו. אף אחד לא יכול לגבות כסף ולמכור כרטיסים כדי לראות אותם. הם מתקיימים במשך זמן קצוב, לרגע קצר של נסיבות, ואחר כך נעלמים לנצח".
"ז'אן-קלוד תמיד אמרה שזה כמו הופעה חיה. אני מאמין שבגלל זה הם מקבלים יחסי ציבור כל כך נרחבים ואהבה גדולה מהציבור, כי אנשים אוהבים להיות עדים למשהו חד פעמי. הפרויקטים שלנו לא גורמים לאנשים לחיות טוב יותר או להיות מאושרים, ובניגוד לארכיטקטורה הם זמניים וחסרי אחריות. לכן אנחנו כל כך אוהבים לעשות אותם".
גם המוות לא עוצר את בני הזוג. לפני כחודשיים אמור היה קריסטו לחנוך את כיסוי שער הניצחון בלב פריז. אלא שהקורונה שיבשה את התוכנית, והפרויקט אמור להיחנך בספטמבר 2021. קריסטו כבר לא יהיה שם; הציבור בוודאי יגיע בהמוניו, גם הפעם ואולי אף יותר מתמיד.
