"בגיל 50 מצאתי עצמי בלי עבודה. החלטתי לפתוח דף חדש כעצמאית"

פרק ארוך בחייה של ריבי לוי-הולצמן הוקדש ללימודים אקדמיים. בסיומו היא השלימה דוקטורט במכון ויצמן, ולאחר מכן עבדה שנים רבות בתעשיית הביו-טק. כל אלה, כך התברר לה בדיעבד, הכינו אותה היטב לרגע שבו ניצבה בפני החלטה כואבת ואמיצה על המשך דרכה. "כל החיים הם סוג של עבודת דוקטורט", היא אומרת. "שאלת המחקר שמובילה אותך מקבילה לשאלות בעולם התעסוקה, ואת צריכה לאהוב מספיק את מה שאת עושה, כדי להיות מוכנה להתמסר להתקדמות איטית ומדורגת וגם למצבים של אי-ודאות. מדובר בתהליך; זה לא זבנג וגמרנו". בתום התהליך הזה היא הגיעה למקום אחר.

מי את?

"ריבי, בת 56, נשואה לעידו ואמא של איילת (26) ואפרת (21), גרה ברחובות".

ומה את עושה?

"אני בעלת המותג Kalinka למוצרי טקסטיל מעוצבים. בעבר עבדתי 20 שנה בחברות ביו-טק בתפקידי מחקר, פיתוח ורגולציה. בעלת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני ודוקטורט בביולוגיה מולקולרית ממכון ויצמן". 

תמונה מכיתה א'. "לא היה מצב שאפסיד יום לימודים"

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי ביפו, אחות בכורה לשלומית ולאריאלה – תאומות זהות שצעירות ממני בארבע שנים. הוריי, נלי ז"ל ומשה, עלו לארץ מבולגריה ב-1949. הם נפגשו דרך מכרים משותפים, ומאז נישואיהם גרו ביפו. לאבא הייתה חנות לטפטים ולווילונות, ולימים הוא היה חבר בצוות ההקמה והתפעול של מלון שרתון בתל אביב. אמא עבדה בצעירותה כלבורנטית, ולאחר לידת אחיותיי נעשתה עקרת בית. אני חייתי בתוך עולם של מלאכת יד, כי סבתא ואמא היו נשים של ידיים עסוקות: סבתא הייתה תופרת במקצועה, אמא רקמה מפות וגובלנים, ושתיהן סרגו. לסבתא הייתה מכונת תפירה מסוג זינגר בתוך שולחן גדול עם מגירות, ואהבתי לצפות בה תופרת לנו בגדים. לימים, כשהייתי חיילת, למדתי לתפור בגדים לעצמי.

"הוריי האמינו שהאדם אף פעם לא צריך להיות נטל על הזולת, וכך הם חינכו אותנו. מבחינתם, הדרך אל העצמאות הייתה שזורה בלימודים, ואם אתה רוצה להצליח ולסדר את עצמך בחיים, אתה חייב לרכוש השכלה ומקצוע. על אף שהוריי לא היו ברוכי אמצעים, הם השקיעו מאוד בלימודים שלנו. מבחינת אמי, בית הספר היה הכל, ולא היה מצב שאפסיד יום לימודים ללא סיבה מוצדקת. לא עלה על דעתי, למשל, לצאת לטיול שישיבת בצופים אם היה לי מבחן ביום ראשון. מכיוון שהתקשיתי למצוא את מקומי בחברת הילדים, הלימודים היו מפלט מהסביבה, שמרו אותי במסלול הנכון ונתנו לי חוויה של הצלחה".

עם הוריה בים. "מבחינתם, הדרך לעצמאות הייתה שזורה בלימודים"

בצבא שירתה כמאבחנת פסיכוטכנית, "תפקיד נחשב, וחותמת שאישרה לי שאני שווה", לדבריה. בתקופת הצבא הכירה את עידו – בוגר המחזור הראשון של תלפיות, והיום איש הייטק ("נפגשנו באוטובוס לבסיס, ומאז אנחנו יחד"). מיד אחרי השחרור התחילה ללמוד. "חלמתי ללמוד עיצוב אופנה או אדריכלות, אבל נאמנה לחינוך המעשי מהבית, בחרתי לבסוף בתואר ראשון במדעי החיים", היא משחזרת. "בסוף התואר התקבלתי לתואר שני במכון ויצמן, ובפעם הראשונה הרגשתי שייכת. לא היה נדיר לפגוש במסדרון חוקרים ידועי שם, שהתעניינו וייעצו לנו בפרויקטים שלנו. ראו בנו פוטנציאל אמיתי להצלחה. באותה תקופה נישאתי לעידו והמשכתי ללימודי דוקטורט, שבסופם נולדה לנו איילת, וחמש שנים אחריה נולדה אפרת. אחרי הפוסט-דוקטורט התחלתי לעבוד בחברות ביו-טכנולוגיה שונות כמנהלת פרויקטים, ובהמשך כמנהלת יחידה סטרילית לייצור של משתלים לטיפול בפגעי סחוס. זה היה תפקיד מעניין בתחום חם ומתפתח, שכלל גם שיתופי פעולה עם צוותים רפואיים בחו"ל, אבל אחרי שנוצר מיזוג עם חברה מחו"ל, הוחלט לסגור את הייצור בארץ ולהעביר אותו לארצות הברית. 

בטקס קבלת הדוקטורט, עם בתה הבכורה. "הציעו לי לשנמך את קורות החיים שלי"

"בת כמעט 50 מצאתי את עצמי בלי עבודה. במהלך השנים יצרתי קשרים וצברתי ביטחון עצמי, כך שלא היה לי ספק שאמצא עבודה חדשה, אבל המציאות טפחה על פניי. חיפשתי בלי הפסקה, הלכתי להמון ראיונות, ובכל פעם שמעתי מחדש שאני אובר-קווליפייד. נקודת השבר הייתה כשהציעו לי לשנמך את קורות החיים שלי, מה שכמובן לא עלה על דעתי לעשות. אמרתי לעצמי שאם ככה, אתחיל משהו חדש בתחום היצירה, שאהבתי מילדותי ושהמשכתי לטפח לאורך השנים. ידעתי שאני לא מחפשת תחביב לפנסיה, אלא משהו שיכניס כסף ושתהיה לו היתכנות כלכלית של עסק עצמאי, וכך, לפני שלוש שנים נולד המותג שלי. התחלתי עם שמיכות טלאים ומגבות מעוצבות לתינוקות ולילדים, והמשכתי ליצירת מגבות גם למבוגרים, מנשא לנשיאת מוצרי מזון ועוד. מאז הקורונה אני תופרת גם מסכות מעוצבות. העסק שלי גדל וצומח בקצב איטי, אבל בגרף של עלייה מתמדת, ולאחרונה פתחתי גם חנות אונליין".

בסטודיו שלה. "העסק שלי נמצא בעלייה מתמדת"(צילום: עדי שרגא)

מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך לריבי של היום?

"גדלתי בבית שלא היה משופע במשאבים כלכליים, ומה שכן היה, הוקדש למה שהיינו חייבים. לקח לי הרבה שנים לקלוט שבכל פעם שאני רוצה לעשות משהו, מיד עולה בי הקול הפנימי ששואל אם אני באמת צריכה את זה. לא בקלות הרשיתי לעצמי לעשות דברים רק כי אני רוצה. כשעמדתי בפרשת הדרכים, והייתי צריכה להחליט מה אני עושה מבחינה מקצועית, ידעתי שזה חייב להיות משהו שאני אוהבת, ושעל זה אני לא מוכנה להתפשר. היה לי חשוב גם לתת דוגמה אישית לבנות שלי ולהראות להן שהחיים מזמנים לנו כל מיני צמתים והחלטות, שבגללם אנחנו חייבים לשמור על גמישות מחשבתית, אבל תמיד חשוב שניקח בחשבון את הדברים שאנחנו רוצים ואוהבים".

מסר לאומה?

"אנחנו מגווני כישורים וכישרונות מעצם היותנו. עבורי, המודל הנכון להתפתחות הוא הרנסאנסי, שלפיו אפשר לעשות יותר מדבר אחד בו זמנית. גם אם בחרנו במסלול תעסוקתי מסוים, חשוב וכדאי לא לזנוח את החלקים האחרים שלנו – קודם כל כי הם חלק מאיתנו, וחשוב לטפח אותם, אבל גם מפני שעשוי להגיע היום שבו הם יהיו המפתח לחיבורים מרתקים מחוץ לקופסה ולדרך חדשה שתתאים לנו לא פחות, ואולי אף יותר, מהקודמת". 

"עברתי חוויה ששינתה את חיי". הקליקו על התמונה:

דנה רגב. "הצורך להצטיין פיתח הפרעות אכילה ודיכאון קליני". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)