דניאל גל: "בגיל 24 היה לי פלאשבק. הבנתי שנוצלתי מינית לאורך ילדותי"

'ההבנה שנוצלתי במשך שנים הובילה לסבל פיזי ונפשי רב. לאחרונה כתבתי לפוגע שאני זוכרת הכל. הוא ענה. אני רוצה לספר לראשונה על הגאולה שלי'. כוכבת תאג"ד במונולוג אמיץ

דניאל גל. "לכל טראומה יש פוסט־טראומה, ולכל פוסט־טראומה יש גאולה. היא איננה חיצונית לנו. היא נמצאת בתוך הגוף" (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור מאיה ריחנה)
דניאל גל. "לכל טראומה יש פוסט־טראומה, ולכל פוסט־טראומה יש גאולה. היא איננה חיצונית לנו. היא נמצאת בתוך הגוף" (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור מאיה ריחנה)
דניאל גל מדברת על הפוסט-טראומה שחוותה בעקבות הפגיעה המינית ועל תהליך הריפוי. לחצו Play לצפייה
צילום: אורי דוידוביץ' , עריכה: דפנה פלד

כשהייתי בת 24, ממש באמצע שנה א' בבית הספר למשחק "ניסן נתיב", התחלתי לחלום סדרת חלומות שבכולם הופיעה ילדה קטנה במצוקה. באחד החלומות ראיתי ילדה שאני מכירה, בת של חבר קרוב. "איזה קטע, חלמתי על הבת שלך", שיתפתי אותו, והתחלתי לספר את תוכן החלום: היא שוכבת במיטה שלי ולא מצליחה לזוז ואני לא יכולה לעזור לה. ובזמן שאני מספרת לו, קרה לי דבר שלא קרה לי לפני כן, ושסביר שלא אשכח עד היום שבו אמות.

 

הוא ישב על כיסא בערך במרחק מטר ממני, ופתאום, משום מקום – הוא לא היה. הוא נעלם לי. ענן שחור וסמיך עטף אותי, כל הגוף שלי התקשח, ולפניי הוקרן מעין סרט. הרגשתי שאני גם בתוך הסרט וגם צופה בו. הסרט הזה היה חתיכה קטנה מהניצול המיני שעברתי. לימים הבנתי שלסרט הזה יש שם מקצועי. קוראים לו פלאשבק. החיים שלי לא היו מה שחשבתי עד אותו הזמן. הילדות שלי הייתה מאוד שונה ממה שסיפרתי לעצמי ולכולם.

 

בחודשים הבאים הגיעו עוד עשרות פלאשבקים שהשלימו את הפאזל לכדי תמונה ברורה: נוצלתי מינית און אנד אוף במשך שנים בילדות.

 

זעם ואשמה: הגוף שלי התנהג ככלא

בשנה וחצי שאחרי ההיזכרות המשכתי את חיי כרגיל, כביכול, אבל הרגשתי שאני משתגעת. פיתחתי הפרעות אכילה, היו לי התקפי חרדה יומיומיים, שמעתי קולות בראש שאומרים לי בצרחות שעומדים לפגוע בי, הייתי מתעוררת כל לילה מסיוטים חוזרים.

 

היו לי התפרצויות זעם מזעזעות ואנשים העדיפו להתרחק ממני. אפשר להבין אותם. כשבאתי במגע עם גברים, הופיעה לי פריחה אדומה ומגרדת על כל הגוף.

"אחרי ההיזכרות המשכתי את חיי כרגיל, כביכול, אבל הרגשתי שאני משתגעת. היו לי התפרצויות זעם מזעזעות ואנשים העדיפו להתרחק ממני. אפשר להבין אותם. חוויתי ניתוקים מהמציאות ותחושת בדידות תהומית"

 

הייתה לי תחושת חנק תמידית ונחה לי אבן ענקית וכבדה באמצע בית החזה, באמת לא האמנתי שהיא אי פעם תזוז משם. היו לי הזיות נוראיות. הזיתי שהבטן התחתונה שלי נופלת. התקשיתי להתרכז, או אפילו לתקשר בפשטות עם אנשים מבלי להרגיש סכנה איומה. חוויתי ניתוקים מהמציאות, נגעלתי מהגוף שלי, נבהלתי ממנו, היה לי קשה אפילו להסתבן במקלחת. בשנה וחצי האלו לא ידעתי שום דבר חוץ מרחמים עצמיים, תחושת כישלון, בדידות תהומית, זעם ואשמה. הרבה אשמה. הגוף שלי התנהג ככלא.

 

חיי הפכו לסיוט. הגעתי למצב שנהרסה כל חלקה טובה שהייתה לי. ואם לא נהרסה עדיין, דאגתי להרוס אותה בעצמי.

 

"הילדות שלי הייתה מאוד שונה ממה שסיפרתי לעצמי ולכולם" (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור מאיה ריחנה)
    "הילדות שלי הייתה מאוד שונה ממה שסיפרתי לעצמי ולכולם"(צילום: עדי אורני, סגנון: לימור מאיה ריחנה)

     

    טיפול: עברתי תהליך של שמונה שנים

    לקח זמן עד שפניתי לטיפול. פחדתי שהטראומה "תבלע" אותי, תהפוך לכל הזהות שלי ולא יהיה אותי.  

     

    אחרי חודשים ארוכים של בדידות איומה, שיתפתי את המשפחה שלי ובעזרתם פניתי למרכז לטם, שמטפל בנפגעי תקיפה מינית. פגשתי שם את הפסיכולוגית שלי (עד היום) והיא הסבירה לי שטראומה לא נעלמת, שאני לא אקום בוקר אחד והטראומה פשוט לא תהיה, ושמטראומה לא מחלימים כי זו לא מחלה. זה שבר אותי. ואז היא עוד העזה להשתמש במשפט הבלתי נסבל של פסיכולוגים: "זה יהיה תהליך".

     

    הנפש החליטה לחשוף בפניי את המציאות רק כשיכולתי להתחיל להכיל אותה. ובשביל להכיל באמת נזקקתי לתהליך. ארוך מאוד. אני כבר שמונה שנים בטיפול ואני מרגישה שהדבר החשוב ביותר שלמדתי על הגאולה הפרטית שלי הוא שהדרך אליה קשור קשר ישיר בגוף שלי. המחלה שחליתי בה בגיל 12, גיליאן ברה, מדגימה את זה היטב.

     

    שיתוק: לא יכולתי לזוז במשך חודשים

    לקראת חופשת פסח של כיתה ז' חליתי במשהו שנראה כמו שפעת: חולשה וחום נמוך. שום דבר מיוחד. אחרי יומיים החום עבר, והחולשה והכבדות התגברו. בבוקר היום השלישי כבר לא יכולתי ללכת ללא תמיכה. ההורים שלי כמובן טסו איתי לבית החולים ואושפזתי מיד. תוך 48 שעות שותקתי כולי מהצוואר ומטה. איבדתי את יכולת התנועה, את הרפלקסים ואת התפיסה המרחבית. בסופו של דבר הרופאים אבחנו שמדובר בגיליאן ברה, מחלה נוירולוגית אוטואימונית (שבה הגוף תוקף את עצמו). הגוף מזהה תוקף זר והמערכת החיסונית תוקפת אותו, אבל גם את מערכת העצבים עצמה. הייתי משותקת חודשים ארוכים ולאחריהם התחלתי שיקום.

     

    מי שתקף אותי מינית, שהיה אדם שהכרתי טוב מן הסתם, לא הגיע לבקר אותי בבית החולים אפילו פעם אחת. הקשר נותק באותה התקופה. בזכות השיתוק בעצם זכיתי להגנה.

    "מי שתקף אותי מינית, שהיה אדם שהכרתי טוב מן הסתם, לא הגיע לבקר אותי בבית החולים אפילו פעם אחת. הקשר נותק באותה התקופה. בזכות השיתוק בעצם זכיתי להגנה"

     

    העובדה שהאדם שהתעלל בי מעולם לא יצר קשר בחודשים האלה היא מפני שהוא פירש את הסיטואציה כבריחה אישית ממנו, והוא צדק. לא במודע, שמתי את עצמי תחת שמירה 24 שעות ביממה. בתת־המודע ידעתי שההתעללות הייתה חייבת להיפסק, רק שלא ידעתי איך לעשות את זה, אז הגוף עשה את שלו והיא נפסקה.

    שיתקתי את עצמי, ושיתקתי אותו ממעשיו. הגוף שלי העדיף חוסר תנועה על פני תנועה בכפייה. הגוף שלי הציל אותי.

     

    ההחלמה הייתה הדרגתית. ההורים שלי טיפלו בי בעדינות ואהבה, קילחו אותי, צחצחו לי שיניים, גירדו לי בראש כשגירד לי, לקחו אותי לפיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק וטיפולים במכות חשמל. אחרי חודשים ארוכים של שיקום שבתי לפעילות רגילה. אפילו חזרתי לרקוד, שזה הדבר שהכי אהבתי לעשות לפני המחלה.

     

    וגם ההתעללות חזרה. היא נפסקה סביב גיל 16 בסוג של פייד אאוט.

     

    הוא: אין לי צורך בנקמה

    אם הייתי קוראת וידוי כזה של מישהי אחרת, השאלה "מי זה?" הייתה מעסיקה אותי מאוד. הסיבה שאני לא כותבת כאן מי זה היא שהיום, ברוך השם, אין לי צורך בנקמה משום סוג. הרעיון מאחורי הטקסט הזה הוא בשום פנים ואופן לא לפגוע בו או במישהו מהסובבים אותו על ידי "הוצאתו מהארון" הנורא הזה. זו לא אחריותי. אין לי עניין לבזבז אנרגיה על עונשים. יש לי עניין אחר ודחוף בהרבה.

    "לאחרונה, אחרי שנים של נתק, כתבתי לו שאני זוכרת הכל. הוא ענה. יש לי תקווה אמיתית וכנה לפתוח איתו שיח ארוך טווח"

     

    לאחרונה, אחרי שנים של נתק, כתבתי לו שאני זוכרת הכל. הוא ענה. יש לי תקווה אמיתית וכנה לפתוח איתו שיח ארוך טווח. בין אם ארצה ובין אם לא, הוא היה חלק ענקי מחיי. שנים התכחשתי לצורך שלי לבטא בפניו את הכאב שגרם לי כי העדפתי לשנוא אותו ולאחל לו רק רע. היום אני מרגישה שאני זקוקה לביטוי הזה, ולהתנצלות יסודית מצדו.

     

    האם אני רוצה התנצלות כדי לסלוח? זה בכלל משהו שסולחים עליו? לא נראה לי. אבל מה אם כן? מה אם לסלוח הוא (שוב) תהליך שאין בו אף פעם נקודת סיום? כמו עלייה לרגל אל מקום חדש בנפש. מה אם לעצם המסע יש משמעות עוד לפני שהגעתי? אז אפשר, אולי, לעשות משהו מופרע כמו לדמיין שיחה ביני ובין מי שגרם לי כל כך הרבה סבל. זה עדיין מעורר המון סתירות בתוך הראש שלי. תודה לאל.

     

     

     

    "הגוף שלי העדיף חוסר תנועה על פני תנועה בכפייה" (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור מאיה ריחנה)
      "הגוף שלי העדיף חוסר תנועה על פני תנועה בכפייה"(צילום: עדי אורני, סגנון: לימור מאיה ריחנה)

       

      גאולה: לבחור מי אני רוצה להיות

      סטטיסטית, קוראות וקוראים את הטקסט הזה נשים וגברים שהותקפו מינית או עדיין מותקפים. הווידוי הזה הוא בשבילם, אבל לא רק. סטטיסטית קוראים את זה גם אנשים שתקפו מינית, או עדיין תוקפים. הלוואי שגם אתם מרגישים בגופכם את הצער, הכאב, האבל והאהבה שבגוף שלי.

       

      רבים מהאנשים שחוו טראומה כלשהי חיים היום חיים מלאים ומאושרים. לכל טראומה יש פוסט־טראומה, ולכל פוסט־טראומה יש גאולה. היא איננה חיצונית לנו. היא נמצאת בתוך הגוף.

       

      "אני בוחרת לספר את הסיפור שלי, כי בסיפורים שלנו יש איזה יסוד מאחד. והדרך לאיחוד, לתחושתי, עוברת דרך היופי והכוח הלא ייאמן שיש בגוף שבור שבונה את עצמו מחדש"

      אדם שחווה טראומה בשום אופן לא נושא באחריות עליה. האחריות היחידה שיש לנו, הפוסט־טראומטיים, היא מה שאנחנו הולכים לעשות עם זה מרגע ההבנה והלאה. וזו המשמעות האמיתית של הטיפול שלי בעצמי. הוא מאפשר לי לבחור איזה אדם אני רוצה להיות.

      קורבנות לא חייבים להפוך למקרבנים. אפשרי לשבור את מעגל האלימות ולהפסיק להעביר את זה הלאה לסביבה שלנו. לילדים שלנו. לאהובים שלנו.

       

      ואפשר גם לקחת את זה צעד אחד נועז יותר: כיצד אנחנו מסתכלות על הטראומה שלנו ומבינות שהיא עצמה הכוח. כי ברצינות שנייה, האם אי פעם חוויתן יופי בלי כאב? טוהר בלי טומאה? חיים בלי התמודדות עם מוות?

       

      אין לי מונופול על התמודדות עם טראומה. לכל אחת ואחד הזכות להתמודד עם כאב כראות עיניהם וכרחש לבם. אני באופן אישי מצאתי את הגאולה בתוך הגוף שלי וממשיכה למצוא בו את הוראות ההפעלה. איכשהו אני מוצאת אותן תמיד בדיוק איפה שנמצא הכאב.

       

      אני בוחרת לספר את הסיפור שלי, כי בסיפורים שלנו יש איזה יסוד מאחד. והדרך לאיחוד, לתחושתי, עוברת דרך היופי והכוח הלא ייאמן שיש בגוף שבור שבונה את עצמו מחדש.

       

      • המונולוג המלא של דניאל גל מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד