פרופ' יונתן דקל-חן הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית, וזה רק אחד מהתארים שלו: הוא גם קיבוצניק, חקלאי וציוני נלהב, שעלה לארץ לבדו בגיל צעיר, התגייס לצבא, הצטרף לקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה והקים משפחה שמונה כיום ארבעה ילדים ושמונה נכדים. אבל מכל אלה, נראה שגאוותו העיקרית היא על כפר הנוער שהקים עם בנו איתי – כפר ביכורים שבמועצה האזורית אשכול. המוסד מיועד לטיפוח מצוינות במוזיקה ובאמנות פלסטית בקרב בני נוער מהפריפריה, והייחוד שלו הוא בכך שהתלמידים לא צריכים להגיע עם רקע לימודי, ניסיון קודם או ארנק פתוח: כישרון מתפרץ, תשוקה אדירה ונכונות להשקיע – זה כל מה שנדרש כדי להתקבל.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
"כדי להגיע אלינו, אין צורך בשיעורים מקדימים עם מורים פרטיים ויקרים, וגם לא צריך אפילו לדעת תווים", אומר פרופ' דקל-חן. "אנחנו בוחנים לפי פוטנציאל, שמיעה מוזיקלית וקצב, ומצמידים לתלמידים את המורים הכי טובים בארץ. אנחנו לא מונעים קבלה מאף ילד. מגיעים אלינו מכל המקומות ומכל המגזרים, ואנחנו מייצרים אנרגיות חדשות ומורידים את כל המחסומים".
הכירו את כפר ביכורים:
פיל גדול באמצע החדר
יונתן דקל-חן (56) נולד כג'ונתן מרקוביץ' בעיירה בלומפילד, קונטיקט, שאחרי מלחמת העולם השנייה הגיעה אליה קבוצה של ניצולי שואה מאירופה, וביניהם הוריו, זמרת אופרה וחזן. "הם היו מסורתיים, עם מבטא כבד, ולא הפנימו את האמריקאיות", הוא אומר. "הם גם לא התעניינו בספורט, תחום שהיה לי מאוד חשוב, ויצא שהייתי שונה מכולם. בבית שלנו היה פיל גדול באמצע החדר: עצב מתמיד ומאיים וחשש שאין לדעת, שתמיד יש אפשרות שהכל יחזור".
הוא למד עברית, היה פעיל בתנועות נוער ובעיקר התעקש לא להיות כמו הוריו. הוא רצה להיות "יהודי חדש", והמקום הטוב ביותר מבחינתו להשגת המטרה היה קיבוץ בישראל. לניר עוז הגיע לראשונה אחרי התיכון, אחר כך חזר לארצות הברית, וכעבור שנה בקולג' החליט שהוא חייב לחזור לארץ ולהתגייס לצה"ל. במהלך השירות פגש את אשתו הראשונה, חברת קיבוץ גשור שבגולן, אם ארבעת ילדיו (איתי, 35, דותן, 33, שגיא, 31, ואופיר, 25). הם גרו בתחילה בגשור, ואחרי כמה שנים עברו לניר עוז, שם עבד דקל-חן כמנהל המיכון החקלאי, עד שיצא ללמוד. "ב-1993 קיבלתי אישור מהקיבוץ לצאת ללימודים באוניברסיטה העברית, באופן חלקי", הוא אומר. "נרשמתי ללימודי יחסים בינלאומיים וללימודים סלאביים, ושלוש פעמים בשבוע הייתי נוסע באוטובוס להר הצופים. אחרי התואר השני נסענו לעשות את הדוקטורט בבוסטון, וכשסיימתי, חזרנו לניר עוז".
מה שקרה באותה תקופה גרם לו להבין את הצורך בהקמת כפר נוער. "בבוסטון הילדים היו במסגרות מצוינות, ואז חזרנו ארצה ולא היה שום דבר נגיש. את איתי, שהיה מוזיקאי מצטיין, נאלצנו לשלוח לגור אצל הסבים במרכז כדי שיוכל ללמוד בתלמה ילין. אופיר, ששיחקה בנבחרת ישראל בכדורעף, שהתה בפנימייה במכון וינגייט. שגיא, ששיחק בייסבול בנבחרת ישראל, היה צריך לנסוע להתאמן בכפר הבפטיסטים ליד פתח תקווה. מדובר בהוצאות כספיות משמעותיות וכמובן נתק מהבית, ולא כל אחד יכול לעמוד בזה. חוסר השוויון וחוסר הצדק שבדבר נחתו עליי. הבנתי שלנערים מוכשרים בפריפריה אין אפשרות לפתח מצוינות אמיתית בתחומי האמנות והספורט.
"התחלתי לדבר על זה עם איתי. רצינו ליצור אמנות ישראלית אחרת, שתהיה שונה מהסצנה התל-אביבית – שתתרחק מהמערביזציה ומהפופולריזציה שיש בתעשיית המוזיקה. אנחנו אנשים שורשיים, ציונים וחלוצים, ורצינו מקום שישקף את זה. החלטנו להתמקד באמנות, כי היא קרובה לליבנו, וזה היה קשה. לא קל להגיע למשרדים ממשלתיים. גם למועצה האזורית אשכול, שהתגייסה לנושא, יש דאגות אחרות".
ב-2011 נמצא מבנה מתאים, צמוד לבית הספר האזורי, שקיבל אישור ותמיכה מהמועצה. תמיכה הגיעה גם מהמינהל לחינוך התיישבותי פנימייתי במשרד החינוך ומארגון קק"ל באנגליה. עזרה אחרת הגיעה מהמשפחה. "שגיא עזר בבנייה ובהקמה, ואיתי תכנן את תוכנית הלימודים, וביחד עם תמר קדם סימן-טוב, שהייתה המנהלת הראשונה של הכפר, הוא הסתובב בתיכונים ובאולפנים באזור והציג את הרעיון. המחזור הראשון נפתח ב-2014 עם מגמת מוזיקה, ובשנה השנייה פתחנו גם מגמת אמנות חזותית".
ככה נשמעת מגמת המוזיקה:
לא לפחד להזיע
היום, אחרי שש שנות פעילות, לומדים בכפר 35 חניכים, בשתי המגמות: בבוקר הם בבית הספר הצמוד, ואחר הצהריים עוברים לפנימייה ועוסקים במוזיקה ובאמנות. שכר הלימוד, כ-25 אלף שקל בשנה, כולל לינה, תזונה וחינוך, אבל לדברי פרופ' דקל-חן, רוב החניכים משלמים פחות ממחצית הסכום, כשהשאר מסובסד על ידי משרד החינוך. ולמרות התנאים הנוחים יחסית, לא קל לצרף חניכים לכפר. "יש הורים שנרתעים כשהם שומעים את המילה 'פנימייה'", הוא אומר, "ובמיוחד כשמדובר באזור עוטף עזה, למרות שיש לנו כאן שמירה סביב השעון". בכל זאת, יש לו סיבות להיות גאה. "יש לנו בוגרים מצטיינים שהתקבלו לתוכנית נגנים מצטיינים של צה"ל וממשיכים בתחום. החניכים שלנו מגיעים מאצבע הגליל בצפון ומקדש ברנע בדרום; הם חילונים ודתיים, בדואים, אתיופים ורוסים. כאן הם חיים בגן עדן סביבתי וחברתי. כולם אמנים שעובדים יחד, עם יצירתיות, תרומה קהילתית וחברויות מדהימות".
גאווה נוספת שלו טמונה בקשר של כפר ביכורים עם בית הספר למוזיקה רימון ברמת השרון ועם אחד ממנהליו, עמיקם קימלמן, שמגיע ללמד בכפר פעם בשבוע. במסגרת הזיקה בין שני המוסדות, בוגרים מצטיינים של מגמת המוזיקה בביכורים מתקבלים אוטומטית ללימודי שנה שנייה ברימון. פרופ' דקל-חן מקווה לפתח שיתוף פעולה דומה עם בצלאל. "החניכים שלנו עוברים סינונים אישיים וחברתיים קפדניים", הוא מבהיר. "הם מקבלים מטלות ומשימות כדי לראות אם הם רציניים ומוכנים להשקיע, כי אצלנו עובדים קשה. הלימוד הוא אינטנסיבי".
כיום הוא קורא לעצמו "הסבא של הכפר" וממשיך לדאוג לכל צרכיו – הכל בהתנדבות ובמקביל למשרה מלאה באוניברסיטה. פרופ' דקל-חן רגיל לעבוד קשה ולקצור פירות. את הדוקטורט שלו, בנושא ההתיישבות החקלאית היהודית בברית המועצות בין שתי מלחמות העולם, סיים בתוך ארבע שנים בלבד, כאבא לארבעה ילדים ועם הרבה חלטורות. "לקחתי כל מה שבא ליד, בעיקר הדרכות נוער", הוא נזכר. "גם ביקשתי מלגות ועבדתי קשה. צריך למצוא תשובות מהלא נודע, לאלתר איפה שצריך, לא לפחד להזיע, לא להתלונן. את זה למדתי מהעבודה במשק עם המכונות החקלאיות. הן לא מחכות להסברים. הסיפור שאתה מספר על הדרך, ממש לא משנה: מה שחשוב זה רק התוצאה. למדתי לארגן נכון את הזמן ולהיות יעיל כדי להספיק את כל המשימות".
מתברר שלעולם לא מאוחר ללמוד מוזיקה. הקליקו על התמונה:
