כשאור לאופר (40), ד"ר למחשבים ויועץ סייבר מצליח במדינות מתפתחות, פגש את אורית מוסינזון, ד"ר למנהל עסקים, ממייסדי חברת וויקס (Wix), יזמית ואשת הייטק בעצמה, היה נדמה לו שסוף־סוף דברים מסתדרים. לאופר, אז רווק בן 35, נסק עם הקריירה אבל לא הצליח למצוא את האישה שאיתה יקים בית. מוסינזון, גרושה פעמיים, ללא ילדים, בת 40, הייתה במצב דומה, בעלת קריירה משגשגת, בליינית ומוקפת חברים. בשנייה שהכירו, הבינו ש"זה זה". הרקע, ההשכלה, הקריירות המסחררות והטיימינג: הכל התיישב כמו בפאזל. למחרת כבר עברו לגור ביחד בביתה של מוסינזון במגדל תל־אביבי, בטוחים שהעולם בכף ידם.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
פאסט פורוורד, חמש שנים קדימה. ב־13 ביוני האחרון מוסינזון נפטרה בגיל 45, בתום מאבק ממושך בסרטן אגרסיבי. לאופר, שחלה גם הוא זמן קצר אחריה בסרטן קשה לא פחות ועבר שתי השתלות מח עצם עצמיות, נשאר לגדל לבד את בנם בן השלוש, אוֹרי. "מאז שאורית נפטרה אני חושב על זה שיכולתי להרוויח איתה עוד זמן אם הייתי אומר 'כן' לחבר שניסה להכיר לי אותה שנתיים קודם", הוא אומר.
כלומר?
"עבדתי באוגנדה כמה שנים. קולגה משם התקשר אליי יום אחד ואמר לי שהם מחכים בבניין הפרלמנט לפגישה עם שר הכלכלה, ושחוץ מהם, יש עוד ישראלית שהוזמנה לפגישה אחרת עם השר. הוא אמר שברגע שהוא ראה אותה, הוא חשב עליי".
נו, אז איפה זה נתקע?
"הוא אמר לי לחפש אותה בגוגל. כשראיתי תמונות שלה אמרתי 'וואו'. בדיוק נכנס למשרד שלי לחדר מנהל פיתוח שהוא חבר ותיק ואמר לי: 'אני יודע מי זו. היא עבדה עם דוד שלי על עסקה עם גוגל, אבל היא לא בשבילך. היא בעלים של פאב ושל מועדון, והחבר הכי טוב שלה הוא
סקאזי (די־ג'יי ידוע, ת"ב). רציתי להתמסד וחיפשתי בחורה טובה ולא צרות מתל־אביב. אני אדם שהולך לישון מוקדם, לא איש של מסיבות וחיי לילה. נלחצתי וירדתי מזה".
שנתיים אחר כך, לאופר הרצה בכנס הייטק על סייבר. מוסינזון באולם השני הרצתה על הפער שבין חלום ומציאות בעולם הסטארט־אפ הישראלי. גם אז הם עדיין לא נפגשו. "מישהי שהכרתי בכנס העלתה בפייסבוק תמונה עם אורית. מיד כתבתי לה באינבוקס 'מי זו?' ברור שהבנתי שזו אותה אחת שסיפרו לי עליה, אבל לא רציתי להפיל את עצמי. החברה ענתה לי, 'אם אתה לא סופרמן, אין לך סיכוי'. כמעט ויתרתי שוב. סיפרתי לחברה על עצמי בשיחה ארוכה. לימים, אותה חברה שלה סיפרה לי שאמרה לאורית, 'לא ביקשתי ממך טובה בחיים, אבל אני מבקשת שתפגשי אותו'.
למחרת השניים כבר יצאו לדייט. "קבענו לצאת לאכול סושי. חיכיתי לה למטה, באוטו. לקח לה עשר דקות לחצות את הלובי בבניין ולהגיע אליי. כל שנייה מישהו עצר אותה ואמר שלום. כשהיא סוף־סוף נכנסה לאוטו, המשפט הראשון שאמרה לי היה, 'למה אתה צריך את המרצדס הגדולה הזו? מה זה, פיצוי?' התגלגלתי מצחוק ואמרתי לה 'כן'. זה היה דייט של שבע שעות. למחרת כבר עברנו לגור יחד".
הפריות, בשורה קשה ופונדקאות
אנחנו יושבים בסלון הבית המרווח אך הלא מנקר עיניים בבנימינה. אורי נכנס הביתה עם אינדירה, המטפלת שלו מאז שהיה תינוק, דמות שנשארה הקבועה בחייו בזמן שהוריו נכנסו ויצאו מבתי חולים. לאופר מחייך כשהוא מעלה זיכרונות מהשנה הראשונה לזוגיות שלהם. הייתה להם רק שנה אחת של חסד, של התאהבות ובניית קן משותף, לפני שהסרטן החל לזרוע הרס. "בחודשים הראשונים להיכרות, שנינו חיינו על טורבו. אורית הייתה על קו ישראל־ארצות־הברית וגם אני עבדתי בחו"ל. תיאמנו שהנסיעות שלנו ייפלו באותו הזמן, ככה שכל חודש נבלה שבועיים־שלושה ביחד. השגרה שלנו כללה ארוחת ערב בחוץ, ומשם המשכנו לפגישות עבודה שלה ושלי שהיו נערכות בדרך כלל בבר ששייך לה. היא הייתה מייעצת בפגישות שלי, אני הייתי משתתף בפגישות שלה. התחלנו גם לקחת פרויקטים ביחד. הרמוניה מושלמת. גיליתי שאורית הרבה יותר חכמה ממני. הערבים האלה היו נגמרים בארבע בבוקר. אורית אהבה את האינטנסיביות הזו, אני הייתי גמור. גם ראיתי את כל האנשים שנדבקים אליה. קצת נגעלתי מזה. אמרתי לה: 'את לא רוצה משפחה, ילדים, שקט? שנינו עשינו כסף, לא צריך עוד ועוד'. בואי נעבור לבית שלי בבנימינה ונקים משפחה. אחרי חצי שנה הצלחתי להביא אותה לפה".
ואז החלו לנסות להביא ילד לעולם. "בהתחלה ניסינו טבעי. אורית הפילה פעמיים. כל פעם היינו הכי מאושרים בעולם ואז דאון ובכי. החלטנו לעבור להפריה חוץ־גופית. בין הסבבים התגלה שהיא חלתה בסרטן וצריכה לעבור כריתת רחם".
בשורה איומה.
"אורית לקחה את זה נורא קשה, היא רצתה לחוות היריון ולידה. עשינו סיבוב פוריות אחרון ואורית נכנסה לניתוח שלקח עשר שעות. המנתח יצא מזיע, אבל אמר שניקה את כל מה שראה".
ולמרות המחלה הקשה החלטתם שאתם מביאים ילד לעולם.
"אמרתי לה 'את רוצה להשאיר אותי אלמן עם ילד?' היא חזרה ואמרה לי שהיא חייבת ילד, שהיא רוצה להשאיר חותם אמיתי בעולם. היום אני שמח שיש לי ילד ממנה".
במקביל לסבבי הכימותרפיה וההקרנות המניעתיים, התחילו הליך פונדקאות. "טסנו ליום אחד לקפריסין להתחתן כדי להציג מסמך שאנחנו נשואים. אחרי זה טסנו לאוקראינה לסוכנות הפונדקאות. כשנכנסה האישה השנייה לריאיון, אורית פסקה שהיא תהיה הפונדקאית. היא צדקה,
זו אישה מקסימה והיא נקלטה בסבב הראשון". חודש לפני הלידה, התברר בבדיקה שהסרטן של מוסינזון חזר. "הרופא בישר לנו שהסרטן שלה אלים ושיש לה שנה. ישבתי המום. הטילו עלינו פצצה. התחלתי לבכות. אורית לא קיבלה את הבשורה. מבחינתה, נלחמים ומנצחים".
מוסינזון החלה טיפולים קשים יותר. "הלידה התקרבה והרופאים סירבו שתטוס לאוקראינה במצבה. היא לא הסכימה. לא היה תרחיש מבחינתה שבו לא תהיה בלידה של הילד שלה. הרופאים נכנעו. היא קיבלה זריקה מיוחדת לחיזוק המערכת החיסונית וטסנו. למחרת הגעתנו, הפונדקאית ילדה בניתוח קיסרי שתוכנן מראש. חיכינו בחוץ ושמענו את הבכי של התינוקות שנולדים. פתאום אורית נעמדה ואמרה: 'זה הילד שלנו'. הסתכלתי עליה כמו מטורפת. ואז אחות יצאה אלינו עם תינוק קטן. אין לי מושג איך אורית ידעה. לקחו אותנו לחדר ואורית שמה אותו עליה ועשתה איתו סקין טו סקין. אני זוכר שהסתכלתי עליה וחשבתי, זו לא אותה האישה שטסתי איתה. הגעתי עם בת זוג חולה וחלשה מאוד, ופתאום אני רואה אישה שזורחת. היא הפכה לאמא בשנייה".
ואז מגיע הרגע שצריך לתת שם לתינוק.
"במהלך ההיריון הצעתי את השם אוֹרי. אורית לא רצתה. אבל באותו רגע, כשהיא חיבקה אותו, היא אמרה: 'הוא אורי. האור שלנו'. צחקתי ואמרתי לה 'את בטוחה? יצחקו עלינו'. היא אמרה לי 'שיצחקו'".
מכה נוספת
שבועיים אחרי הלידה, מוסינזון נאלצה לחזור לארץ ולהמשיך בטיפולים. לאופר נשאר לבד באוקראינה עם התינוק החדש עד שיסתיימו הפרוצדורות הביורוקרטיות ויוכל לחזור לארץ. "אורית בכתה בטלפון מגעגועים לילד. אחרי כמעט חודשיים חזרתי עם אורי לארץ".
לאופר תכנן לשכור מטפלת לילד, ואז לטוס בענייני עבודה. אבל למציאות הייתה תוכנית משלה. "ירדתי מהטיסה כשאני בקושי הולך. אורית רצה לקראתנו מאושרת ואני כאוב כולי. התחילו לי כאבים איומים בשיפולי הבטן עוד בטיסה. התקשרתי לחבר טוב, רופא. הוא שלח אותי לחבר אורולוג שלו".
מה הרופא אמר?
"'יש לך גידול באשך'. התבדחתי איתו ואמרתי, 'תכף תגיד שזה סרטני'. הוא, חמור סבר, ענה לי: 'רוב הסיכויים שזה סרטני'. אמרתי לו, 'חזרתי היום לארץ עם תינוק, אשתי חולה מאוד, אין לי זמן לזה'. הוא אמר לי: 'כדאי שתפנה זמן. אתה צריך לטפל בזה מהר'".
איך נראתה הנסיעה חזרה הביתה עם הבשורה הזו?
"התקשרתי לאורית מהדרך וסיפרתי לה. היא אמרה, 'נתמודד'". הוא עבר ניתוח, "ואז הודיעו לי שמחכה לי חצי שנה של כימותרפיה אגרסיבית. האונקולוגית שלי אמרה 'יפרקו לך את הצורה, זה הפרוטוקול', אבל הוסיפה שאין לי מה לדאוג, שזה לא גידול שחוזר".
איך אתה ואורית הסברתם לעצמכם ששני אנשים צעירים ובריאים חוטפים סרטן קשה?
"היינו בדיכאון. הפרופסור של אורית בתל־השומר אמר לנו, 'ניצחתם את הסטטיסטיקה, אבל לכיוון המזעזע שלה'. אורית רצתה לעבור דירה. הבאנו את הרב איפרגן ואת הרב שריקי שאמרו שהם מנקים לנו אנרגטית את הבית". בני הזוג נכנסו לשגרה של טיפולים, מוסינזון בתל־השומר ולאופר בבית החולים רמב"ם. "אינדירה נשארה עם אורי ימים שלמים. בתקופה הזו, הטיפולים של אורית היו קצת יותר קלים משלי. אני ירדתי מ־85 קילו ל־48. הייתי חוזר גמור, נשכב על הספה ומתקשה לנשום. אורי לידי ואני לא מצליח להסתכל עליו. התעלפתי כמה פעמים, ובאחת הפעמים נפלתי כך ששברתי את הרגל".
מה קורה במערכה של אורית בינתיים?
"עברו לתרופות ביולוגיות. שילמנו מאות אלפי שקלים על תרופות מחוץ לסל. טיפול אימונולוגי האט קצת את ההתפשטות, אבל בסוף לא הייתה ברירה אלא להגיע לפתרון הכירורגי. זה הפך מרפואה שמצילה לרפואה שמרוויחה זמן. כל חצי שנה ככה, פתחו וניקו את חלל הבטן והאגן מהגידולים. כל ניתוח נוסף כזה מסובך יותר וכואב יותר, וזמן ההחלמה ממושך יותר. אבל אורית התעקשה מול הרופאים כדי להרוויח עוד זמן עם אורי. הייתה גם תקווה שאולי במהלך הזמן יצוצו תרופות חדשות. הרופאים שלה אמרו לנו שמזמן לא נתקלו בחולה שנלחם ככה".
איך היה המורל שלה?
"אורית הייתה לביאה. היא הייתה מגיעה הביתה מהטיפולים וישר הולכת לאורי. אלמלא הבן שלנו, אורית לא הייתה סוחבת ארבע שנים מייסרות וגם אני לא. באותם ימים עובדות סוציאליות הכריחו אותנו לעשות צוואה ולהכריע עם מי אורי יגדל במידה ולא נשרוד. התיישבנו ליד השולחן והתחלנו לכתוב מה משאירים לילד ומה משאירים לאחים שלנו. התחיל הומור שחור של מתי נאפשר לאורי לקנות את הרכב הראשון שלו ומתי את הדירה הראשונה. אורית צחקה שהוא יהיה דפוק כמו אבא שלו ויקנה איזה רכב יוקרה".
איך הושפעה הזוגיות שלכם מכך שיצאתם ונכנסתם מבתי חולים?
"זה כבר פחות זוגיות ואינטימיות. זו כבר משפחה ושותפות גורל. אמא ואבא שדואגים אחד לשני ולילד הקטן שלהם".
שני מצליחנים
למרות הדמיון בביוגרפיות של שניהם, מוסינזון ולאופר התחילו את חייהם בנקודות פתיחה שונות. מוסינזון גדלה ברמת־השרון, נצר למשפחה שורשית. סבא רבא שלה, ד"ר בן ציון מוסינזון, היה ממייסדי תל־אביב והמנהל הראשון של הגימנסיה הרצליה. סבה, הווטרינר ד"ר דוד מוסינזון, נהרג ב־1938 ממוקש שהתפוצץ עליו ועל שניים נוספים. על שם שלושתם נקרא הגן הלאומי "גן השלושה" (הסחנה). אביה, אילון, היה מנכ"ל "אלקטרה שנאים" ו"אל־אופ". נישואיה הראשונים של מוסינזון, מספר לאופר, היו בגיל 19. אלה היו נישואים קצרים. בשנות ה־30 לחייה הייתה נשואה לאבישי אברהמי במשך שבע שנים, שבמהלכן הם הקימו את "וויקס", פלטפורמה לבניית אתרי אינטרנט שהשווי שלה כיום הוא יותר מ־12 מיליארד דולר. כשהתגרשו מוסינזון עזבה את החברה, אברהמי מכהן בה עד היום כמנכ"ל. אחרי וויקס, הפכה מוסינזון לאחת מנשות גיוס ההון המצליחות בעולם הסטארט־אפים ועסקה בייעוץ עסקי ואסטרטגי בכל העולם, וגם מצאה זמן להתנדבות קבועה במחלקת אונקולוגיה ילדים, בבית החולים שבו טופלה בארבע השנים האחרונות.
לאופר גדל בבנימינה. הוא אותר כמחונן ובגיל 16 כבר סיים את הבגרויות. "אמא שלי הייתה גננת ואבא עבד בחברת החשמל. הייתי צריך לעבוד בשביל לקנות לעצמי מותרות כמו מחשב או פסנתר. בגיל 14 הייתה לי אפיזודה כהאקר. חבר נוסף ואני פרצנו לקומברס וגנבנו שיחות לחו"ל. כשהמשטרה דפקה לנו בדלת, זרקתי את המחשב מהחלון. אבא שלי נורא כעס עליי. "בצבא שירתתי בממר"ם. ערב אחד, כשחזרתי מהבסיס, אבא שלי לא הרגיש טוב ואמא שלי לקחה אותו לבית החולים. הוא קיבל דום לב וקרס בשער המיון. קמתי בבוקר ואחותי אמרה לי שאבא בבית חולים. רק כשהגעתי לשם, סבא שלי אמר לי שאבא שלי לא ער. חשבתי שכמו בסרטים האמריקאיים, אני אכנס לחדר, אגע בו והוא יתעורר. אחרי שלושה חודשים הוא נפטר, בגיל 45. התחלתי לעבוד בערבים בחברות הייטק כדי להביא כסף הביתה".
אחרי הצבא, לאופר השתלב כבכיר בחברות תעשיות סלולריות במדינות שונות – אזרבייג'אן, ניגריה, מוזמביק ואחרות, ולאחר מכן ייסד חברה בתחום. גם הוא, כמו מוסינזון, ידע אקזיט או שניים, "אבל האקזיטים שלי היו קטנים לעומת שלה. היא הייתה גם חכמה וגם תותחית".
השיחה האחרונה
שלושה חודשים אחרי שסיים את הטיפולים הכימותרפיים (שאחריהם גם עבר כריתה של ריאה כמעט שלמה מחשש לממצא מסוכן שהתברר בדיעבד כהצטלקויות בלבד), החל שוב לסבול מכאבים. "הלכתי לרופאים וכולם אמרו אותו הדבר, הסרטן הזה לא חוזר. אולי זה זיהום או תופעת לוואי מהניתוח. קיבלתי אנטיביוטיקות. ערב אחד, כשלא יכולתי יותר עם הכאבים, נסעתי להלל יפה. אורית הייתה מאושפזת בתל־שומר אחרי עוד ניתוח ואורי נשאר עם המטפלת. אחרי צילומים, האונקולוגית קראה לי ואמרה שהגידול חזר, ובגדול. הוא היה בגודל 12 סנטימטר. היא אמרה לי שלא היה מקרה כזה בארץ, שאין להם כלים להתמודד עם זה ושנשארו לי שלושה חודשים לחיות. אמא שלי חיכתה לי בחוץ. לא רציתי שתיכנס. יצאתי אליה בוכה. בדרך, הודעתי לאחיות שלי שיבואו אלינו הביתה. ביקשתי מהן שאם אורית ואני לא נצא מזה, שידאגו לאורי. כשהתקשרתי לאורית לספר לה, אמרתי לה שניצחתי אותה".
לאופר החליט לעבור לטיפול בתל־השומר. "אורית כבר הייתה בת בית במחלקה שם. היא אפילו הצליחה לגייס חמישה מיליון דולר לסטארט־אפ רפואי של פרופסור רענן ברגר, מנהל המערך האונקולוגי, כי היא האמינה שמשם יכולה לבוא הישועה לחולי סרטן. הם הודיעו לי שיוצאים לפרוטוקול ניסיוני, 'כזה שיציל אותי או שיהרוג אותי'".
לאופר עבר שתי השתלות מח עצם עצמיות בהפרש של שלושה שבועות. "זה הליך קשה מאוד עם שלל תופעות לוואי. אחרי חודש וחצי שוחררתי הביתה להתחזק ואז חזרתי לעוד סבב שהפעם היה קשה אף יותר. אני הייתי בקומה חמישית בתל־השומר ואורית הייתה מרותקת למיטה בקומה השנייה. כל יומיים ברחתי לפגוש אותה. פעם אחת התעלפתי במסדרון ומאז נעלו אותי בחדר. השלב האחרון בטיפול שלי היה ניתוח בטן גדול שבו הוציאו את בלוטות הלימפה משם. הייתי אמור להישאר מאושפז שבועות, אבל אורית חזרה הביתה סוף־סוף ורציתי להיות איתה. הרופאים אמרו שאם אצליח לעמוד על הרגליים וללכת, ישחררו אותי. למרות כאבי התופת והתפרים, קמתי והתחלתי לצעוד".
בינואר האחרון, לאופר נכנס לרמיסיה (הפוגה). מצבו הבריאותי החל להשתפר. באותו החודש כבר התחיל לעבוד כמספר שלוש בהיררכיה בחברת הענק האמריקאית "קרוס אובר", שאליה הוא עבר מיונים תוך כדי הטיפולים וההשתלות. עד כדי כך הוא רצה להשיב את חייו למסלולם. מצבה של מוסינזון, לעומת זאת, הידרדר. בניתוח האחרון שלה הרופאים הרימו ידיים. שבועיים בלבד לתוך העבודה החדשה שלו, לאופר התפטר. הוא הבין שחייה של רעייתו נכנסים לישורת האחרונה ושכל דקה ביחד יקרה. "הכירורגית שליוותה אותה כל השנים בכתה כשהם הגיעו לבשר לה שאין יותר מה לעשות. אורית אמרה לה, 'תבכי בשבילי, כי אני לא יכולה לבכות'. רק בבית היא נתנה לעצמה להתפרק. היא אמרה שזה לא פייר, שהחיים שלה היו קצרים מדי ושהיא לא תזכה לגדל את אורי. אני זוכר כמה היא נלחמה להגיע על הרגליים ליום הולדת שנתיים של אורי בגן. היא לא הסכימה לבוא בכיסא גלגלים. הלכנו יד ביד כשאני תומך בה. ראיתי על הפנים שכואב לה, אבל היא הייתה מאושרת. היא רק רצתה לשבת ליד אורי ולחגוג איתו".
בחצי השנה האחרונה מוסינזון הייתה בהוספיס בית. "הרופא אמר לה: 'אני פה בשבילך, לסיים את זה בכבוד, בלי כאבים'. היא אמרה לו, 'אתה רואה את התינוק הזה? אני פה בשבילו'. גם בחודשים האחרונים לחייה היא עוד פגשה אנשים פה בגינה וניסתה לעשות חיבורים עסקיים רק כדי לעזור. בשבוע האחרון כבר הייתה מעורפלת ממשככי כאבים, אבל כשאורי הגיע לעשות לה הופעה עם האורגן, היא פתחה עיניים וחיכתה שיסיים כדי למחוא לו כפיים".
אתה זוכר את השיחה האחרונה שלכם?
"זה היה יומיים לפני שנפטרה. זו הייתה השיחה הכי קשה שהייתה לנו. שאלתי אותה אם היא מפחדת למות והיא אמרה שלא, שהפחד שלה הוא מזה שלא תראה את אורי גדל. היא אמרה לי שאני אעשה את זה מעולה, אבל שהיא תפסיד את זה. היא ביקשה שהילד יהיה בקשר עם המשפחה שלה. היא גם ביקשה ממני שאעבוד בסטארט־אפ הרפואי של רענן, שאעשה דברים טובים עם הידע שלי".
יש הקלה מזה שהיא כבר לא סובלת?
"זו ההקלה היחידה בסיפור. היא חסרה לי מאוד. גם כשהייתה חולה מאוד יכולתי להתייעץ איתה לגבי אורי. עכשיו אני לבד. אני נראה חזק, אבל אני מרוקן נפשית ושבור. זה נורא לראות את בת הזוג שלך קמלה לך מול העיניים. אורית השאירה מכתבים וסרטונים לאורי. יש לו מכתב לכל אירוע מיוחד בחייו: לכניסה לבית הספר, לבר המצווה, לחתונה שלו. אני לא הייתי מסוגל לשבת בקור רוח ולהכין מכתבים, אבל היא הייתה הבנאדם הכי חזק שהכרתי".
