גם בקיץ הזה, למרות הקורונה, בגדי הים לא נשארים בארון. זה נראה כמו טקס טרוויאלי של ימות החופש הגדול, אבל בכל פעם שהבנות שלנו לובשות בגד ים, ונכנסות למרחב הזה של חוף הים או הבריכה, הן נכנסות למרחב שבו לתפיסתן עליהן להוכיח את עצמן.
ואם נהיה 100 אחוז כנות, הן לא היחידות שמרגישות כך. ההבדל בין הנערות לבין עולם המבוגרים, ובפרט המבוגרות, הוא שנערות נמצאות עמוק בתוך המשחק החברתי. במשחק הזה הכללים קשוחים, ובכל רגע יכולה לצוץ ביקורת או הקנטה גלויה או סמויה.
זה קורה בשיחות בין בנות, אפילו באמצעות דיבור עקיף על מישהי אחרת, עובר מסר עוקצני - איך שאת נראית, זה לא מספיק טוב. ועם המסר הזה קשה להתלבש, וקשה להשתלב.
מחקרים מראים שבנות מנהלות יותר שיחות על מראה חיצוני מאשר בנים. הן מדברות עם חברותיהן על משקל, דיאטות ושגרת טיפוח ויופי. בנים מדברים יותר על מסת שריר. השיחות האלה מחזקות את הקודים של מה "יפה" ו"נכון".
למרבה הצער, מי שעומדת בקודים האלה – אכן פופולרית יותר. אחת האימהות סיפרה לי שבת ה-14 שלה סופגת הקנטות מהחברות שלה על זה שאין לה ביקיני. היא היחידה בחבורה שלובשת בגד ים שלם.
"היא פחות מפותחת מהן, היא נראית אחרת", סיפרה לי האמא. "הן אומרות לה כאילו בצחוק 'יא סבתא'. זה ממש קשה לה. היא ניסתה, קנתה ביקיני, אבל לא לובשת אותו".
מגיע איזה גיל שבו אנחנו האמהות נכנסות למועדון המאתגר, תחת הכותרת "כיצד תשמרי על דימוי הגוף של הבת שלך, כנגד כל הסיכויים". במועדון הזה אנחנו לא המנהלות, כי זה בלתי אפשרי, אבל אפשר לומר שאנחנו אורחות הכבוד.
אישור מהחברות
דימוי גוף נוצר ממשולש של השפעה – המסרים מהמדיה (אינסטגרם, טיקטוק, סנאפצ'ט ויוטיוב), הסביבה החברתית (חברות וחברים שלה) ואנחנו, המשפחה.
התפקיד שלנו הוא לחזק את הבנות שלנו להרגיש טוב עם עצמן בכל מצב. נערות שמקבלות בבית תחושה של ביטחון ואישור בסיסי במי שהן, כולל איך שהן נראות, פחות זקוקות לאישורים מחברות שלהן, ופחות מועדות לדימוי גוף שלילי.
הן עדיין מושפעות מכל זה, ברור! הבנות שלנו תמיד ירצו לקבל את האישור מחברות שלהן, זה צורך בסיסי בשייכות, בטח בגיל ההתבגרות. אבל אם נחזק אותן בעקביות, האישור מהחברות לא יהיה האוויר לנשימה, זה לא יהיה הדבר שמגדיר אותן.
אבל האמת היא שלא תמיד המבט שלנו מאוזן, ולא תמיד פשוט לנו לתת לבנות ביטחון בגוף שלהן, במיוחד במצב שבו אנחנו בעצמנו לא פתורות בסוגיה.
קראו עוד:
אמהות מספרות על ההתנגדות שלהן לראות את הבת שעלתה במשקל ובוחרת בגדים או בגד ים שלדעתן לא מחמיאים לה. "איך יש לה את היכולת לעוף על עצמה? אני לא מבינה את זה. מצד אחד אני אומרת, כל הכבוד לה, ומצד שני אולי לא לגמרי כדאי? היא יכולה לקבל הערות".
המבט שלנו מחזק אצלה את הספקות, ולפעמים היא גם עושה דווקא, ומה שקורה לבסוף הוא, כשהיא פוגשת את הביקורת מהסביבה ומתוך עצמה, אנחנו לא באמת מצליחות לתמוך בה.
תחושת סטרס מלבוש
במחקר שבוצע בקרב נשים בוגרות נמצא שרק המחשבה על עמידה בבגד ים מול אנשים אחרים גרמה לתחושת סטרס. בגד הים הוא אחד מפריטי הלבוש, אם לא המרכזי, שמדליק אצלנו את נורת דימוי הגוף המהבהבת, תחושת הבושה.
אנחנו חייבות לתדלק את המיכל עבור הבנות שלנו, כשהן יוצאות לעולם החברתי. כל עוד בחירות הלבוש של ילדינו תואמות את הגבולות החינוכיים והערכיים שלנו, צריך לשחרר אותם לגבש את הטעם שלהם ולהבין שיש גם התנסות ובדיקה.
אם הבת בוחרת ביקיני, כדאי שנאמר לה - "אם מוצא חן בעינייך, אם טוב לך, תהני". ואם היא בוחרת בגד ים שלם, אותן המילים ואיחולי בילוי נעים. ואם קורה שהבת שלנו חוטפת מקלחת צוננת מהחברות שלה, אנחנו תמיד נחכה לה בבית עם מגבת וחיבוק חם.
