כרמל קנדל הפכה למוכרת מתוקים
==========================
בת 30 מתל־אביב, רווקה
- על הבמה: בוגרת הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין; שיחקה בתיאטרון גשר ובהצגות ילדים של תיאטרון "השעה" ובטלוויזיה ("רון", "מונה"); מדובבת (היא אמא של פפה פיג!) וקריינית.
- עכשיו: בעלת מותג המתוקים שוגרמאמא
- באינסטגרם: sugarmama_telaviv@
"במרץ הייתי בעיצומן של חזרות להצגה 'מעלית הפלא', שיום אחד אולי תעלה, בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה. זה היה תהליך נפלא וקסום, ואז נאמר לנו שהחזרות ייפסקו, שההצגה לא תעלה, ושהפסטיבל לא יתקיים כי יש סגר. התחלתי לחפש מה לעשות – עשיתי הרבה יוגה, כתבתי ושאלתי את עצמי מה יכול להעסיק אותי חוץ ממשחק. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו שקשור באוכל. הדבר שאני הכי אוהבת במטבח זה לאפות, מגיל צעיר אני עושה ניסויים במטבח, אופה עוגות מטורפות לחברות לימי הולדת. לכל אירוע בתיאטרון הייתי מביאה את העוגות שלי וכולם היו מתלהבים".
מה דחף אותך לפיתוח המוצר?
"חברה שלי ילדה בימי הסגר וחיפשתי מארז מתוק לשלוח לה, כי לבקר אותה לא יכולתי. מצאתי מארזים מתוקים מדי או יקרים מדי והחלטתי שאייצר חלופה משלי - מארזי מתנה עם מתוקים כמו בראוניז צ'יזקייק, עוגיות חמאת בוטנים, כדורי שוקולד מלוחים, לבבות מרשמלו ופצפוצי אורז וכדורי אלפחורס. ידעתי שאנשים ישמחו לקבל קופסאות מתנה כאלה, ללא גלוטן ובהתאמה אישית. תמחרתי אותן ב־69 שקל והיה לי חשוב לתת חלק מהרווח לתרומה. כחלק מהאג'נדה שלי עשרה אחוזים מכל רכישה מופנים לעמותת 'לא לאלימות נגד נשים'".
איך כישורי המשחק מסייעים לך בעסק החדש?
"בתקופה האחרונה מצאתי בעצמי את היכולת לעשות ריסטארט ולהמציא את עצמי מחדש, זה מתקשר למשחק ומזכיר לי את המעבר בין דמויות. קראתי למותג שלי 'שוגרמאמא', ומבחינתי זה מכניס אותי לאלטר אגו, לדמות. התקופה האחרונה לימדה אותי שגם בתקופה הכי חשוכה, שאין בה שום אור בקצה המנהרה, יש הזדמנות לדבר חדש לקרות. לאחרונה התחלתי לצלם את עצמי במטבח וכישורי המשחק מתבטאים בסרטונים. לעסק הזה, כמו למשחק, יש צד קריאטיבי: אינסטגרם, עריכת סרטונים. עיצבתי לעצמי לוגו, קופסה, חשוב לי שמאחורי המותג יהיו אג'נדות נשיות מעצימות, אז אני משלבת את זה בתכנים הדיגיטליים. במקביל אני ממשיכה ללכת לאודישנים, לא זנחתי את המשחק. זאת האהבה הכי גדולה שלי בחיים - מגיל אפס ידעתי שאהיה שחקנית. בגן הייתי מרימה הפקות. זה חלק בלתי נפרד מההגדרה שלי. אבל גם חשוב לי לקחת את הסיטואציה הזאת ולא לשקוע בתוכה, עד כמה שהמצב מורכב, למצוא דרכים ליצור ולא לנבול מזה שסגרו את התיאטרון, והכי נחמד זה שאני משמחת אנשים, שכותבים לי כמה הם נהנים מהמתוקים שלי".
מה עם חברייך לתחום, מצאו אלטרנטיבה?
"אני מקיפה את עצמי בחברים עם אופי יזמי, אבל יש גם כאלה שפשוט מטפסים על הקירות, מחפשים איך להעסיק את עצמם, יושבים בבית בחוסר אונים ועוד לא החליטו מה לעשות. חבר התחיל לעבוד בסופר ואמרתי שזה די מגניב, כי כולנו צריכים עכשיו להרוויח את לחמנו".
יובל לוי הפכה מעצבת מסכות ותיקים
=============================
בת 29 מיפו, רווקה
- על הבמה: בוגרת לימודי משחק ב"גודמן", שחקנית בתיאטרון באר־שבע ומעצבת תלבושות לתיאטרון
- עכשיו: מעצבת תיקי יוגה, מסכות וכובעים תחת המותג Deus X
- באינסטגרם: deusxvintage@
יובל, במה עבדת בחודש מרץ האחרון?
"הצטלמתי לתפקיד די משמעותי בסדרה של נועה קולר וארז דריגס בכאן 11. שיחקתי תפקיד של בחורה שמדברת אנגלית, פולנית וגרמנית, למדתי שתי שפות בשביל התפקיד. יום הצילום האחרון היה יום לפני שהתחילו כל ההגבלות, ואז ההצגות בתיאטרון באר־שבע הופסקו ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי".
איך הגבת?
"בהתחלה הייתי די בדיכאון. כולם מסביבי אמרו שזה הזמן לכתוב, לפתח את כל מה ששמרנו במגירה. הייתי בשוק. אחרי שנתיים של אודישנים מאז שסיימתי ללמוד, כשסוף־סוף הרגשתי שדברים מתחילים לקרות, הכל נפל עליי. הייתי במערכת יחסים עם בחור הולנדי שגר באמסטרדם ואמור היה לבוא אליי לשלושה שבועות, וכל הטיסות נעצרו. הרגשתי שהכל מתמוטט. הייתי משותקת לאורך שבועות".
מה עשית כדי לצאת מזה?
"התחלתי לתפור מסכות. בהתחלה עבור עצמי, מכל מיני בדי כותנה שהיו לי, באמצעות שתי מכונות תפירה. ואז חברים התחילו לבקש ממני והכנתי להם. כשהתחילה הדרישה ללכת עם מסכות, הרי לא היו מסכות בחנויות, כך שחודש מכירות אחד עזר לי לסגור שכר דירה. עקבתי אחרי ההנחיות כדי להכין את המסכות לפי הדרישות של משרד הבריאות, עדכנתי את העיצוב, ואז מלאי המסכות הכירורגיות חזר לחנויות ואנשים הפסיקו לקנות ממני. היה שקט ושאלתי את עצמי, מה אני עושה? איך אחדש? עיצבתי סטים של כובעים ומסכות והתחלתי למכור אותם בחנויות אופנה בתל־אביב. ואז נמאס לי לגמרי ממסכות. לא רק לי, לכולם. למזלי, חברה שלי ביקשה ממני תיק למזרן היוגה שלה, כדי להגיע איתו לסטודיו שדרש מכל המתאמנים להביא מזרנים מהבית. הכנתי לה תיק מושלם מבדים שבחרנו, עם כיס לטלפון ומחזיק מפתחות, העליתי אותו לפייסבוק כדי לבדוק את הביקוש ובתוך 24 שעות 20 התיקים שתפרתי נמכרו".
וואו.
"השבוע הייתי אמורה להעלות הילוך ולפתוח חנות פופ־אפ עם מעצבת בגדי ים, אבל חזרו ההגבלות ונלחצתי. הבנתי שאנשים לא מסתובבים עכשיו בחוץ, אז במקום להשקיע כסף שאין לי על חנות, עדיף להתמקד בפלטפורמה אינטרנטית. די מפתיע אותי שזה מצליח, אבל זה עדיין די מלחיץ. אף פעם לא תפסתי את עצמי כתופרת או מעצבת. אני יודעת שאני טובה בזה, אבל אני מכריחה את עצמי לעשות את זה ולהשתפר בשביל לשרוד. זאת לא הגשמת החלומות שלי. את מענק העצמאים שלי קיבלתי רק בפעימה השנייה, והוא היה על סך 770 שקל. מזה אני לא יכולה להתקיים".
כמה עולים המוצרים שאת מוכרת?
"מסכה עולה 40 שקל, מסכה + כובע עולים 149 שקל ותיק למזרן יוגה עולה 169 שקל".
היה לך ניסיון קודם בתפירה?
"האמת היא שכבר בתור סטודנטית למשחק לא הייתי בטוחה לגבי היציבות של המקצוע הזה. יש אמירה כזאת של שחקנים, שהמקצוע בוחר בך. שחקנים הם טוטאליים וזאת התשוקה היחידה שלהם. במקרה שלי, יש לי הרבה תשוקות ומשחק הוא רק אחת מהן. הוא גם מעורר אצלי חוסר ביטחון כי זה תחום נורא תחרותי. בשנה ב' ללימודים אמרתי למנהלי בית הספר שאני רוצה לעצב תלבושות, ובשנה ג' עיצבתי תלבושות לאחת ההצגות ודברים התחילו להתגלגל. הייתי אסיסטנטית של מעצבת התלבושות הוותיקה יהודית אהרון ועשיתי תלבושות להפקות סטודנטים וגם ארט ותלבושות לקליפים. במקביל היה לי עסק משלי של אופנת וינטג' שאספתי מאז שאני נערה".
את מרגישה שכישורי המשחק מסייעים לך?
"הם מסייעים לי בכל דבר בחיים, בעיקר באינטראקציות הבין־אישיות ובסתגלנות. אני מרגישה עדיין בהתפתחות ובחיפוש עצמי של ערוצים שיאפשרו לי לשרוד וליצור. אפילו נרשמתי ללימודי עיצוב גרפי בשנקר, שאמורים להתחיל בקרוב. אני מבינה שהעולם משתנה כל הזמן ושאני צריכה לחשוב על עוד דרכים להביא את עצמי לידי ביטוי".
מה עושים הקולגות שלך?
"חיים על דמי אבטלה, מיואשים, חזרו לגור אצל ההורים. אופציה ב' של שחקנים לפרנסה, מלצרות, גם נשללה מרובנו. אני מרגישה שאני בתוכנית בלתי נגמרת של 'הישרדות', שבה עד שהבנתי איך להסתדר נוחתת מכה מכיוון אחר ואני צריכה להמציא את עצמי מחדש שוב ושוב. כשחופש נכפה עליך, הוא ההפך מחופש - הוא כלא. אבל אלה הם חיי האמן, לעבור מפרויקט לפרויקט".
הדר שחף־מעיין הפכה למאמנת כושר
=========================
בת 44 מראשון־לציון, נשואה + 3
- על הבמה: בוגרת הסטודיו של יורם לוינשטיין; שיחקה בסדרות ("מר למה וגברת ככה", "בצפר") ובהצגות בבית ליסין, בתיאטרון "השעה" ובתיאטרון "שלנו"; מדובבת וקריינית.
- עכשיו: מאמנת כושר פרטית
- בפייסבוק: hadar shahaf Maayan
הדר, במה עסקת בחודש מרץ 2020?
"הייתי שחקנית במשרה מלאה. גילמתי את הדודה בהצגת הילדים 'הדודה מרחוב הנביאים' בתיאטרון 'השעה', היו לנו 30 הצגות מתוכננות בחודש עד סוף אוגוסט. בנוסף, שיחקתי בהצגה 'היפה והחייט' שעמדה לעלות בכל הארץ".
איך קיבלת את הפסקת ההצגות בעקבות המשבר?
"רע. רע מאוד. יש לי שלושה ילדים ומשכנתה, אני בן אדם שרגיל לעבוד ואוהב את זה".
איך הגעת לכיוון החדש שלך, מאמנת כושר?
"לפני חמש שנים עשיתי מהפך וירדתי 35 קילו בעזרת שינוי תזונה וכושר גופני, בהתמקדות באימוני כוח. כל החיים הייתי מזוהה כשחקנית שמנה וזה הביא לי הצלחה, אבל אף פעם לא הייתי מבסוטה מעצמי ולא השלמתי עם המשקל שלי. החלום הכי גדול שלי היה להיות אישה רגילה, ולא להיות השחקנית השמנה. אבל חשוב לי לציין שאני מעריכה מאוד אנשים בכל משקל, זה היה עניין שלי עם עצמי".
מה הוביל לשינוי?
"המאמן הפרטי שלי, ערן חג'ג' מסטודיו זוזה, הציע לי לפני שנתיים להירשם לקורס מאמנים אישיים בווינגייט. הוא חשב שאהיה טובה בזה, והלכתי על זה. בספטמבר האחרון קיבלתי תעודת מאמנת כושר אישית והתחלתי לאמן ממש בקטנה, שתיים־שלוש בנות במעט הזמן הפנוי שהיה לי בין ההצגות וההורות. הצלחתי לשמור על המשקל במשך ארבע שנים, ובזמן הסגר התחלתי לעלות, גם מהדיכאון וגם מהעובדה שלא עבדתי ולא הרגשתי חיונית, וגם כי המקרר היה קרוב אליי יותר מתמיד. החלטתי שאיך שיסתיים הסגר אני שמה את המשחק בצד ורוצה להתחיל לאמן נשים כבדות משקל כמו שאני הייתי, אצלי או בבית הלקוחה".
כמה עולה אימון אצלך?
"אימון של שעה מלאה עולה 150 שקל עם התחייבות לפעמיים בשבוע, אחרת לא רואים תוצאות. בנוסף, אני מלווה את המתאמנות בתזונה 24 שעות ביממה".
איך קידמת את הקריירה החדשה שלך?
"העליתי לפייסבוק פוסט עם תמונה שלי מלפני 20 שנה במשקל של 100 קילו, ותמונה שלי מהיום במשקלי הנוכחי, 65 קילו עם השרירים. רק מהפוסט הזה ומפה לאוזן אני עובדת משמונה בבוקר עד עשר בלילה. היומן שלי מלא ואני מאושרת, כי אני מרגישה שזאת השליחות שלי, לעזור לנשים שכל השנים נאבקות בחולשה שלהן שנראית לעין. לא רק בירידה במשקל - בלאהוב את האימונים, בלאהוב את עצמן, להכיר את עצמן מחדש וליהנות מהתהליך".
איך כישורי המשחק הועילו לך לתפקיד הזה?
"אהבת הבמה לא נעלמת אף פעם. בתור מאמנת אני מופיעה בפני המתאמנות שלי, וכל אחת מהן נכנסת לי עמוק ללב. ואני אגיד לך עוד משהו: אין לי שום חשק לחזור לבמה. כשתסתיים הקורונה אני אסיים את הדברים שהתחייבתי עליהם מראש, וזהו. אפנה את מקומי".
למה? במה מאסת?
"נמאס לי מהתחרות, מהשיפוט החיצוני, מהיחס המזלזל של מפיקים, במאים וכוריאוגרפים שמרשים לעצמם לדבר אלייך לא יפה כי את בעמדה יותר נמוכה וזקוקה להם כדי שייתנו לך עבודה. אני כבר לא יכולה לשמוע את השיחות האלה בוואן על התפקיד הזה והתפקיד הזה. יש לי עכשיו שקט נפשי כל כך גדול, ואני עוזרת לנשים שהיו במצבי. אם אקבל הצעת משחק מטורפת ברור שאשקול אותה, אבל זה לא קרה ב־20 שנות הקריירה שלי ועכשיו טוב לי. אני מרוויחה פחות, עובדת יותר, אבל מאושרת פי 90".
מה היית עושה אם לא הייתה לך תעודת מאמן?
"הייתי הולכת לנקות בתים. אני לא מסוגלת להישאר בבית וחייבת להרגיש שאני עושה משהו".
מעין לאוב הפכה רכזת פניות בחברת קנאביס רפואי
=======================================
בת 39 מתל־אביב, רווקה
- על הבמה: בוגרת סמינר הקיבוצים, שיחקה בתוכניות טלוויזיה שונות ("עספור", "פולישוק", "טהרן").
- עכשיו: רכזת פניות בחברת "עץ הדעת: המרכז לקנאביס רפואי" שמלווה אנשים בתהליך קבלת רישיון לקנאביס. בנוסף, עושה משלוחים ב"הבימה שליחויות" (חברה שהוקמה במרץ באחרון ומעסיקה שחקנים מובטלים. "דניאל בוצר, הצדיק שהקים אותה, נתן אפשרות להרבה אנשים להתפרנס בתקופה הקשה הזאת").
- אינסטגרם: maayanloeub@
מעין, איך הפכת לשחקנית מלכתחילה?
"מאז ומעולם היה לי ברור שזה מה שאני הולכת לעשות. בתיכון למדתי תיאטרון, וכבר בצבא קיבלתי אישור לצאת למכינה של ניסן נתיב. משחק הוא מקצוע שהוא כל החיים שלי".
אבל גם בזמנים רגילים לא התפרנסת רק ממשחק.
"נכון, בשנים האחרונות התפרנסתי גם מהפקת סאונד ופרסומות. ב־15 במרץ גם זה נגמר. כל התחום קפא. צילומים נדחו, אודישנים הופסקו, והפקות שעסקתי בפיתוח שלהן נעצרו. המון תהליכים נקטעו. מפיקים מפחדים לפתוח סטים. למרות שלמדתי משחק שלוש שנים, אני מרגישה שיש חוסר הערכה מוחלט למקצוע הזה ולעולם האמנות באופן כללי - שבא לידי ביטוי בתקופת הקורונה יותר מאי פעם".
מתי הבנת שהגיע הזמן לשנות פאזה?
"אחרי שקיבלתי בשני המענקים סכום שלא מכסה לי שמינית שכר דירה הבנתי שאני חייבת תלוש משכורת, כי לעצמאים לא ממש דואגים פה. ואם כבר התחלה חדשה, רציתי עבודה עם ערך מוסף".
איך הגעת לתחום הקנאביס?
"אני אוהבת ללמוד, למדתי קופירייטינג, תסריטאות וגם קורס יזמות בקנאביס רפואי מטעם הטכניון, שבו הכרתי אנשים שהשתלבו בתחום הזה. דרכם הגעתי לחברה שאני עובדת בה עכשיו. זו חברה בת של cantek הענקית".
מה בדיוק את עושה שם?
"מהות העבודה היא ללוות אנשים שמעוניינים לקבל רישיון לקנאביס, והמערכת לא נותנת להם מענה. אלו אנשים סובלים שמקבלים מהרופאים שלהם כדורים אופיאטיים חזקים שמנטרלים אותם, והם מחפשים אלטרנטיבה. הם טובעים בביורוקרטיה ואנחנו מלמדים אותם מה צריך לעשות עד לקבלת הרישיון. בפועל זה אומר המון שיחות עם אנשים שכואב להם".
נשמע לא פשוט.
"אני מוצאת את עצמי מפתחת את יכולות ההכלה שלי וכל הזמן מזכירה לעצמי שאני פה כדי לעזור. 'עץ הדעת' הוא מקום שכל מי שעובד בו מונע מתוך שליחות".
במה כישורי המשחק שלך תורמים לך?
"הם מאוד עוזרים לי בביטחון שאני נותנת למטופלים. הרבה פעמים רמת ההזדהות שלי עם הצד השני מאוד גבוהה, אבל אני יודעת לשים את הגבול, כמו שאני יודעת לשים את הגבול ביני לבין עצמי כשאני מגלמת דמות. אני גם מקבלת מהם השראה לדמויות ולומדת תהליכים פנימיים של בני אדם".
יש סיכוי שתישארי בתחום החדש?
"כן, כי אני מוצאת שהעבודה הזאת מעשירה אותי ואני גם באמת עוזרת לאנשים, זאת תחושה מדהימה. אבל העבודה הזאת לא סותרת את המשחק. לרגע לא ויתרתי על החלום האמיתי שלי, פשוט התפתחתי לעוד כיוונים, ובעקבות הקורונה הבנתי שזה צריך לקרות בד בבד. אני גם מרגישה שאני מתפתחת כשחקנית: מתחככת עם העולם, מדברת עם אנשים ולא נמצאת בבועה, ואני חושבת שזה חשוב ששחקן יהיה מחובר לקרקע".
מעין כותבת לקורונה:
מה חברייך השחקנים עושים בימים אלו?
"כולם מתחילים לחשוב על כיוון חדש. בחודש יולי כולם כבר מרגישים את הבומבה הכלכלית. חברות שלי מתחילות לחפש ילדים לטפל בהם, שחקנים לומדים חשמלאות או להיות פורצי מנעולים. אנחנו חייבים להמציא את עצמנו מחדש. זה מצב קשה, אבל אני מאמינה שיש לו גם צד חיובי ברמה ההתפתחותית של בני האדם. בסופו של דבר, יצירה היא הדבר היחיד שהופך את התקופה הזאת לנסבלת ועוזר להתגבר על המשבר הזה".
