את המפעל שלו הוא הקים לפני שש שנים כדי לנצל את המשאב הכי יקר של קהילת העבריים מדימונה - אורח החיים הטבעוני, ולהפוך אותו לפרנסה לעצמו ולחברי הקהילה שנאבקים על החיים בארץ הקודש. אז אם לפני פרוץ הקורונה "אותנטבעי", המפעל של יאיר ישראלי (44), חבר בקהילת העבריים מדימונה, ייצר מזון טבעוני למוסדות ומסעדות, וסדרת ההמבורגרים שלו ומוצרי הסייטן הגיעו עד לרשתות כמו ״אניס״ ו״טיב טעם״, עכשיו המצב של ישראלי ושל חבריו שונה לגמרי.
כשהגיעה הקורונה וטרפה הכל, המסעדות נסגרו, משא ומתן עם רשת שיווק גדולה שהייתה אמורה להכניס את המוצרים של ישראלי לרשת בתי קפה ומסעדות, נעצר ולא חודש מאז והמשק נכנס למצב של קיפאון. כדי לשרוד את התקופה המאתגרת ישראלי, בדומה להרבה יזמים בתחום המזון, החל לשווק את המוצרים ללקוחות פרטיים, כשאת החלוקה והמשלוחים הוא עשה בכוחות עצמו - לכל חלקי הארץ. מלבד המפעל, ישראלי מחזיק גם במעדנייה טבעונית בשוק תלפיות בחיפה.
4 צפייה בגלריה
אותנטבעי
אותנטבעי
ישראל יאיר: "ניקיתי שירותים בשביל פרוטות"
(צילום: שירלי גולן)

אזרח סוג ג'

קהילת העבריים מדימונה נמצאת בארץ מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת, והם חיים כאן כקהילה שיתופית. הם מחשיבים עצמם כיהודים, על אף שעל פי היהדות וההלכה הם אינם מוכרים כיהודים. לא זאת ועוד, אין להם אזרחות והם אינם זכאים לתמיכה מהמדינה בזמן המשבר, גם אם הם, כמו ישראלי, נולדו וחיו כאן כל חייהם.
״אני משלם את כל המיסים, ביטוח לאומי, מע״מ ומס הכנסה, אבל כיוון שאני רק תושב קבע ולא אזרח, אין לי זכות לקבל כלום", מסביר ישראלי.
4 צפייה בגלריה
אותנטבעי
אותנטבעי
אותנטבעי: אף עובד לא יצא לחל"ת
(צילום: תמר אלמוג)
המפעל הכשר שהוא הקים משווק מוצרי מזון טבעוניים, המיוצרים על פי מתכונים של קהילת העבריים. הארסנל כולל עוגת גבינה, לזניה, קישים, סדרת המבורגרים ומתבלים. כדי לנסות להגדיל את העסקים, ישראלי תכנן להתחיל להגיש אוכל במעדנייה שלו בחיפה, אבל התוכנית, שנרקמה ממש לפני הקורונה, עד היום לא התממשה. המפעל שלו מעסיק 12 עובדים, רובם מקהילת העבריים, שלא יכולים לעבוד במקומות אחרים כי אין להם את האישורים הדרושים לכך. במהלך הקורונה הוא לא הוציא אף עובד לחל״ת - המושג חל"ת פשוט לא קיים אצלו.
איך המפעל כשר אם אתה ורוב העובדים שלך בכלל לא נחשבים יהודים?
״כשהלכתי לבנק לבקש הלוואה בערבות המדינה, אמרו לי שאני צריך לחזור אליהם עם שותף 'לבן' שיהיה ערב לי״
"הייתי חייב את התעודה, אף על פי שזה מביא אותי למצבים אבסורדיים. את האש מדליקים רק משגיחי הכשרות, הם גם אלה שפותחים את המפעל. בלעדיהם אנחנו לא יכולים להיכנס לשם. מבחינתם אנחנו גויים ואני בטוח שהם לא מודעים לגזענות שהם מפיצים ולפגיעה בנו".

אוכל בפחי אשפה

ישראלי נולד כאמור בישראל, והוא דור שני של קהילת העבריים. הוריו הגיעו לארץ ממיאמי בשנות ה-60, ונולדו לו כאן שמונה אחים ואחיות. אביו נפטר כשהוא היה בן שנתיים ואימו גורשה לארה״ב כשהיה בן שמונה. האחים שלו התייאשו מהקשיים בארץ המובטחת, וחזרו לארה״ב, אבל אימו הצליחה לחזור לארץ כשכבר היה בן 17.
ישראלי מעולם לא למד בבית ספר. קרוא וכתוב הוא למד פה ושם על הדרך מאנשים שרצו לעזור לו, אבל זה לא מנע ממנו להפוך להיות המנכ"ל היחיד בקהילה, מנכ"ל גאה מאוד. מרבית חברי קהילת העבריים, או ליתר דיוק, 3500 אנשים, חיים בשכונת כפר שלם בדימונה. כמה עשרות חברי קהילה גרים בערד ובמצפה רמון, רק ל-5% מהם יש אזרחות ולא לכולם יש תעודת תושב קבע שמאפשרת להם להתפרנס באופן חוקי. אלה שאין בידם את התעודה, נאלצים לעבוד בשחור, והם בדרך כלל גם הראשונים להיות מפוטרים.
איך שרדת לבד כל השנים הללו?
״התחלתי לעבוד בגיל שמונה. הייתי מנקה גינות, חדרי מדרגות ושירותים תמורות שקלים בודדים, עשיתי הכול כדי לשרוד״.
ואיך מתנאים התחלתיים כאלה הצלחת להקים מפעל?
"כשהבנתי שהאוכל הטבעוני שלנו הוא אוצר שיש לנו, התחלתי יחד עם אשתי לשווק את האוכל שלנו לאנשים פרטיים. היינו מבשלים בבית, ואני הייתי מחלק את הארוחות הטבעוניות המוכנות. עבדנו ללא מערך שיווק וללא מפעל, וחסכתי כל שקל. היה לי גם נגרר נייד שניסיתי לבשל בו באירועים, אבל זה הפסיק כי יש קושי רב בהוצאת רישיונות לדבר הזה. כשהלכתי לבקש בבנק הלוואה לפתיחת העסק, הם ביקשו שאביא שותף יהודי 'לבן' בשביל שהוא יהיה ערב לי, אז הבאתי שותף. עם הזמן הבנתי שהוא עשה המון נזק לעסק, ובעיקר התייחס אליי כמו לעבד, אז נפרדנו".
איך הצלחת להפוך לאיש עסקים בלי שסיימת אפילו בית ספר יסודי?
"אני מעסיק פקידה מקצועית שעושה עבורי את כל התכתובות במייל, עם הבנקים והלקוחות. את כל מה שאני יודע למדתי מהרחוב, בזמן שחיפשתי אוכל בפחי האשפה וניקיתי שירותים בשביל פרוטות".
ישראלי ומשפחתו גרים מחוץ לכפר שלם ושוכר דירה בדימונה: "אנחנו הלקוחות הכי טובים עבור המשכירים כי אין לנו זכות לקבל משכנתה", הוא מסביר.
4 צפייה בגלריה
אותנטבעי
אותנטבעי
הארוחות הטבעוניות המוכנות
(צילום: תמר אלמוג)
"איך אתה מסביר את העובדה שאתה עדיין רוצה להמשיך לחיות בישראל למרות כל הקושי?
אין לנו ארץ אחרת. לחיות בארה"ב זה מבחינתי שווה לעבדות. כאן נולדתי וכאן הבית שלי. הבן הבכור שלי משרת בחיל הים כי החל מ-2003 מי שעושה שירות צבאי מקבל בסיומו אזרחות. ואף על פי שהמדינה רואה בי אזרח סוג ג׳ יש לי כאן עסק שמפרנס אנשים. לחזור לארה"ב יהיה מבחינתי סימן לזה שנכשלתי. החזון של אבא שלי היה שנחיה בארץ ישראל, ואני אלחם עד הסוף כדי להמשיך את החזון הזה. אני רוצה להיות אדם שחור שחי בישראל ויש בו גאווה שהוא הצליח למרות כל הקשיים".
״אנחנו הלקוחות הכי טובים עבור המשכירים כי אין לנו זכות לקבל משכנתה״
לא עבר לך בראש להצטרף להפגנות המחאה?
"ממש לא. מה יצא לי מזה? בגלל צבע העור שלי הדבר הראשון שישר יגידו עליי הוא שאני פושע. תראי מה קרה לאתיופים. אנחנו קהילה שרגילה לעבודה קשה, הפגנות זה לא הטבע שלנו כי אנחנו שוחרי שלום שרק רוצים לחיות כאן תנאים נורמליים ושלא יזלזלו בנו, שלא יתייחסו אלינו כאל עבדים רק בגלל צבע העור שלנו".
איך הצלחת להתגבר מהר על הקשיים שיצרה הקורונה?
"הייתי חייב לפעול מהר כי המסעדות והלקוחות המוסדיים שנסגרו לא שילמו את מה שהיו חייבים. השותף שהיה לי במעדנייה יצא מהשותפות אז לא הייתה ברירה אלא להקים מהיום למחר אתר להזמנות אונליין ולהתחיל לעשות משלוחים מדימונה ועד ראש פינה כדי להביא את האוכל שלנו עד הבתים של הלקוחות ולשרוד את התקופה".
המעדנייה המשיכה לפעול במהלך הסגר?
"כן, אבל אנשים לא באו".
כיצד הצלחת לשרוד רק עם משלוחי אוכל?
"מגרדים פה, מגרדים שם, נכנסים לחובות ושורדים. בניתי חבילת מוצרים שעולה 350 שקלים והיא כוללת 15 מנות שבן אדם יכול לחיות מהן שבוע שלם. גם הרחבנו את מבחר המוצרים, הוספנו בולונז וסטייק טבעוניים כדי לאפשר לאנשים להיחשף בקלות רבה יותר לתרבות האוכל שלנו. אני מוכן להתמודד עם הכל כי אני מאמין בדרך שלי ובמוצר שלי, כי תורת התזונה שלנו יכולה לעשות רק טוב".
4 צפייה בגלריה
אותנטבעי
אותנטבעי
"אין לנו מישהו או משהו לבנות עליו"
(צילום: רועי שפרינק)
כיצד אתה רואה את העתיד שלך כאן?
"בתור קהילה, יש לנו פוטנציאל עצום כאן ומה שעוצר בעדנו זה שאין לנו שום עזרה מאף אחד, יש לנו רק זה את זה ואת הערבות ההדדית שלנו. אני אומר לך הכי בכנות, אני לא מתבייש בזה שלא למדתי ולא כואב לי שלא קיבלתי שום דבר מהמדינה. אני רק רוצה להמשיך להפיץ את בשורת האוכל הטבעוני שלנו כי זו הברכה של הקהילה שלי".
איזה שינויים היית רוצה שיתרחשו כאן?
"הדבר היחיד שאנחנו רוצים כקהילה זה להשתלב. אנחנו באים עם אהבה, וצריכים שרק יראו את זה ולא את צבע העור שלנו. הדבר שהדהים אותי לטובה בזמן הקורונה הוא התמיכה של הציבור הישראלי, בזכות זה הצלחנו לשרוד. זכיתי להמון תמיכה מאנשים פרטיים שהפכו ללקוחות וזה ממש חיזק אותנו. בזכותם הצלחנו להתאושש, אבל עכשיו עם הגל השני, אני כבר לא כל כך בטוח מה יהיה. הדבר היחיד שחסר לנו כדי שחיי הקהילה שלנו יהיו קצת יותר קלים הוא האישור מהמדינה שאנחנו שווים. אם נהפוך לשווים, אז יחד עם המוטיבציה שיש לנו, נצליח בגדול. אבל עד שזה יקרה אנחנו בקשיים גדולים מאוד וזקוקים לעזרה. אין לנו מישהו או משהו לבנות עליו מלבד העם היהודי".