מפתיע ככל שזה יישמע, לפרויקט הגמר הבולט של המחלקה לעיצוב תעשייתי ב''שנקר'' השנה אין מוצר וגם לא פיתוח טכנולוגי. למעשה, אפשר להניח שהעבודה הייתה מתקבלת בזרועות פתוחות כפרויקט גמר בכל מחלקה לאמנות. על העבודה הזו אחראי אורי שיפרין ענבי, בוגר טרי בן 29 מתל אביב.
בשנה האחרונה הוא חקר ופיתח עבודת וידאו מוקפדת, שמתעדת פרפורמנס המורכב משלושה אובייקטים: כיסאות לבנים של ''כתר פלסטיק'', פנימיות של צמיגי אופניים ונייר גרוס. הוא קרא לה ״תרגיל בהיעלמות״, והיא נוצרה בהשראת מופעי הבמה של אוסקר שלמר בבית הספר לאמנות ואדריכלות ״באוהאוס״ בגרמניה לפני כמאה שנה.
מה בינו לבין מופעי הבלט הטריאדי של שלמר, שהתקיימו אחרי מלחמת העולם הראשונה? "כשהתחלתי את הפרויקט עם כותרת 'פרפורמנס בעיצוב''", מסביר שיפרין ענבי, "התחלתי לחקור את כל המקומות שהנושא הזה הופיע בהיסטוריה של העיצוב. מהר מאוד הגעתי לאוסקר שלמר והבלט הטריאדי, גם ברונו מונארי והפרפורמנס שלו עם כסא 'לא-נוח' היו שם. הייתי כל כך מוקסם ומופעם, ובעיקר מזה שעד סוף שנה ג׳ לא שמעתי עליה באקדמיה בכלל".
הוא גם מזכיר את הבחירה של שלמר לעבוד בשלושה ערוצים ובשלוש מערכות. לניגון החסידי, שמלווה את הסרטון של פרויקט הגמר, קוראים "שלוש תנועות", והבחירה בו מושפעת מהחלוקה הזו.
בתוך השילוש הזה, השליש המרכזי הוא שרשרת של 300 מאות כיסאות מונובלוק מבית ״כתר פלסטיק״, אולי הרהיט הנמכר ביותר בישראל, אייקון תרבות מקומי, ובשנים האחרונות גם פריט חובה בכל קטטה המונית שמתועדת ברשתות החברתיות. המונובלוק כבר שימש בעבר לפרשנויות ולמניפולציות בשדה האמנות והעיצוב, והפעם זהו חומר גלם למיצב שהוקם בלב שדה פתוח. את אותו מיצב שיחזר שיפרין בחצר המכללה ברמת גן, לרגל תערוכת הבוגרים.
צפו בסרט של שיפרין ענבי, כחלק מפרויקט הגמר:
"בתחילת השנה התחלתי לעבוד עם הכיסאות, וכשהפרויקט גדל הבנתי שכדאי לי למצוא תורם״, מספר שיפרין ענבי ל-Xnet. פניתי לכתר, והם דאגו לשלוח אלי נורא מהר 300 כיסאות". לתערוכה הגיע מנכ״ל החברה, שהתרשם מהעבודה לדברי היוצר שלה.
שני האובייקטים הנוספים הם, כאמור, פנימיות משומשות של גלגלי אופניים ונייר גרוס, ו"כל אחד מהחומרים האלו מייצג חלק מתהליך. הנייר עובר דרך מגרסה - מוצר חשמלי מהונדס, שהיא סוף של תהליך. אני, במקרה הזה, ראיתי זאת כהתחלה. והבחירה בפנימיות הגלגלים זו בחירה במוצר תעשייתי פנימי שלא רואים אותו, אבל הגלגל לא יכול להתקיים בלעדיו. הפעם אני חושף אותו ומשתמש בו כחומר ויזואלי". שרשראות הנייר שנפלטות מהמגרסה, במתקן שיצר שיפרין, נארגות לכדי מוצר חדש בעוד שפנימיות האופניים נערמות כשהן מוצמדות זו לזו באזיקונים.
"שלושת האובייקטים מייצגים תהליכים עם התחלה וסוף״, הוא אומר, "אבל המעצב הוא שבוחר איפה זה נמצא על הציר. אני רואה את המעצב, החומר והפעולה כקשורים אחד בשני, וברגע שהמעצב לא נמצא, פעולת העיצוב הסתיימה".
פרויקט הגמר שלך הוא אמירה עיצובית או אמנותית?
"הגבול בין אמנות לעיצוב תמיד היה לא ברור, ועכשיו הוא אפילו יותר מטושטש ונעלם. שם אני רואה את עצמי עובד. כל עיצוב הוא אמנות, אבל מה שמשתנה במקרה הזה הוא הצרכן. בשלב ההגשות נשאלו שאלות: איך שופטים עבודת וידאו? זה פרפורמנס? דעתי היא שאפשר לשפוט את זה בעיניים, אתם בני אדם שיכולים לבחון עבודה חזותית".
שיפרין ענבי מתרשם, כי לצופים בעבודה לוקח זמן לעכל אותה, עד שהם מגיבים לה ומשתפים אותו בכך. לדבריו, "היא גדולה פיזית ויש בה הרבה רבדים, עומק וביקורת על האקדמיה ומקום המעצב בחברה. למי שצורך את הפרויקט בפעם הראשונה יש הרבה מה להכיל״. בינתיים, הוא מספר, כבר קיבל הצעה מגלריה מסוימת להציב בה את חפץ הנייר.
סגר הקורונה והשיבושים בשנת הלימודים פגעו בעבודת הגמר שלך ושל חבריך למחלקה?
"במקרה שלי זה לא קרה, כי זה יצא באיכות וברמה שרציתי, אבל באופן כללי כן. זה השפיע בכל רמה. נכנס פה גם הפן הכלכלי. הקורונה הפכה את כולם למובטלים ולחסרי יכולות כלכליות. הרבה סטודנטים מהכיתה הסבו את תשומת הלב והמאמצים מפרויקט הגמר ללדאוג לעצמם ולמשפחה״.
מה אתה מתכנן להמשך?
"לנוח. אבל אני עובד על דברים. קיבלתי מלגה לסטודיו ולימודי קרמיקה שאתחיל באמצע ספטמבר, אני גם אסיסטנט של המעצב התעשייתי יעקב קאופמן, ועושה דברים נוספים".
