החיים הקשים והקריירה המפוספסת של עליזה עזיקרי, זמרת כחול-יוון

הזמרת עליזה עזיקרי שייכת לתקופה ולזמנים שהיום כבר נשכחו, ושהתרחקו מאיתנו שנות דור. החיים שחיה, ההחלטות האישיות שקיבלה, המוזיקה שהשמיעה לראשונה – כל אלה נראים היום כחלום רחוק על ארץ אחרת, ארץ בין מלחמות, בין תמימות למודעות, ארץ שבסוף שנות ה-60 הייתה בתולית וחלוצית. הארץ הזאת השתחררה משירי תנועות הנוער וארץ ישראל היפה, אבל עדיין לא נכנסה לעידן של מודרנה ושל כניסה לעולמות אחרים, זרים להוויה הישראלית: מצד אחד, רוק נאיבי, שנולד מהערצה לאלביס פרסלי, לקליף ריצ'רד, לביטלס ולענקים נוספים בז'אנר, ומהצד האחר, מוזיקה מיובאת מיוון, שנהפכה בדרך ייסורים לכמיהה אל המסורת שבאה מארצות המזרח, ונשכחה. אחדים יטענו שהיא לא נשכחה, אלא הושכחה, מרצון ומבושה על שלא התאימה להלך הרוח התרבותי ששלט כאן ביד רמה. שני הזרמים – הרוק מחד והמוזיקה היוונית מאידך – התנקזו לרגע קט בסוף שנות ה-60 ויצרו גם פופ נפלא שהבליח לדקה (יורם ארבל, רן אלירן), וגם מוזיקה יוונית-ישראלית מבית היוצר של אריס סאן, שהנציגה הבלתי מעורערת שלו הייתה עליזה עזיקרי:

לוסי מלול – זה היה שמה המקורי – נולדה ב-1941 במרוקו ועלתה לארץ כפעוטה. ילדותה הייתה רצופה בטרגדיות: אביה נטש את המשפחה, ואמה נהרגה בתאונה קשה לנגד עיניה – מגהץ התלקח וגרם לשריפה ולכוויות. עליזה, בשמה הישראלי, חוותה זעזוע קשה בעקבות המוות הנורא. היא אף הפסיקה לדבר לתקופה ארוכה ונשלחה למוסדות יתומים ובהמשך לכפר הנוער קריית יערים ולקיבוץ בית אלפא. מאותה תקופה לא נרשמו שום חוויות מוזיקליות. למעשה, עד תחילת שירותה הצבאי היא לא התבלטה ככישרון יוצא דופן. היא שירתה כחובשת בשריון, אבל שירתה הצלולה והמרשימה הגיעה לאוזניו הכרויות של שאול ביבר, קצין החינוך של החיל, וזה צירף אותה ללהקת גייסות השריון, שם הכירה את בעלה – השחקן לעתיד לבוא ניסים עזיקרי, אבי בתה הבכורה, פאני. אחרי השחרור היא החלה בקריירה של זמרת, תחילה בתיאטרון העממי של אברהם דשא (פשנל), לצד חיים טופול ויהורם גאון, ואחר כך במועדון עומר כיאם ביפו, שם שיתפה פעולה עם נחום היימן ונעמי שמר.

ב-1963 הקליטה תקליטון עם ארבעה שירים, כנהוג באותם ימים: "שיר סיאמי", "ציור בצבעים", "אגדת הפרח" ו"מכתב אהבה". ב-1966 השתתפה בפסטיבל הזמר ושרה בו את שירו של היימן "מגדים". כל השירים האלה נמחקו מהרפרטואר המוכר של עזיקרי, וחבל, כי הם מדגימים יפה את הצבע המיוחד של קולה:

השירים הללו נשכחו לטובת הלהיטים הגדולים שהגדירו את עזיקרי מספר שנים לאחר מכן. היו אלה הימים שבהם פרחו מועדוני הרוק של רמלה, בהם קליפסו וכריש, שם פעלו להקות כמו האריות והשמנים והרזים והתפתח הפופ הקדום שהשפיע גם על מוזיקאים שמצאו את מקומם בלהקות הצבאיות ובמיינסטרים. מצדו האחר של גוש דן, ביפו, פעלו המועדונים אריאנה וזורבה, שבהם מצאו יוצאי סלוניקי את המזון התרבותי שלהם. במועדונים האלה ניגנו מוזיקה יוונית וייבאו זרם של מוזיקאים, בראשם צעיר יווני שנולד בשם אריסטידיס סאיסאנאס, כונה אריס סאן והיה חביבם של בכירי הממסד הביטחוני שנהגו לפקוד את המקום - בעיקר משה דיין ובני משפחתו. אריס סאן, הסנדק של המוסיקה היוונית הפופולרית בישראל, התרשם מהיפהפייה החיננית והמוכשרת שהופיעה גם היא במועדון, וכתב לה שירים, ששינו לחלוטין את המורשת המהוגנת של הלהקות הצבאיות והזמר העברי. כך נולדו הלהיטים "נערה ממש אוצר" ו"בחיים הכל עובר", וכך לפי עיתוני התקופה, התחיל למעשה הפופ הים-תיכוני, אף שאז עוד לא קראו לו כך, וגם לא ידעו לאן הוא ילך. 

אריס סאן. משה דיין אהב אותו(צילום: מיכאל קרמר)

החידוש שהביא סאן היה סגנון הנגינה שהמיר את הבוזוקי המסורתי בגיטרה חשמלית. באחדים מהתקליטים שלו מאותן שנים הוא חרג מהקו היווני והפגין וירטואוזיות כה מרשימה, עד שחברים שלנו, חובבי מוזיקה שאינם ישראלים, היו בטוחים שזה נגן אמריקאי שמתמחה בגיטרה פסיכדלית:

עזיקרי וסאן החלו לשתף פעולה, והשירים המשותפים שלהם נהפכו ללהיטי ענק. במהרה גם התפתח רומן ביניהם, שהסעיר את המדינה הקרתנית. ישראל של סוף שנות ה-60, שבחשה היטב בעלילות משה דיין בזכות השער האחורי של "העולם הזה", למדה לעכל גם את הרומן בין שני האמנים, שהיו נשואים באותה עת, וגם את ההיריון של עזיקרי ואת הולדת בתם המשותפת, סאני. אלא שהחיים עם סאן לא היטיבו עם עזיקרי, ועד סוף ימיה היא כינתה אותו "מניאק". בתם המשותפת סיפרה שנים אחר כך לאביבה לורי ב"הארץ" שסאן כמעט לא היה נוכח בחייה המוקדמים, ומי שתיפקד כאבא שלה ושל אחותה היה ניסים עזיקרי, בעלה הראשון של אמה.  

באותן שנים, כשסאן נהג להיכנס ולצאת בשערי הארץ בתדירות גבוהה, החלו גם הנדודים של עליזה עזיקרי. היא נסעה מספר פעמים לארצות הברית, שם אפשרה לבנותיה להכיר את סאן, וכן יצאה לסיבובי הופעות חובקי עולם. אלה כללו בין השאר את טהרן, שהייתה חביבה אז על זמרים ישראלים והעניקה להם הזדמנות להצלחה בינלאומית (אחד מהם, מייק ברנט, גם ניצל את ההזדמנות הזו). היחסים בין סאני לאביה נמשכו גם שנים אחרי, אבל חייו הסבוכים בלאו הכי של סאן הסתיימו ב-1992, בגיל 52 ובמוות שנסיבותיו אינן ברורות עד היום. עזיקרי חלקה את חייה באותן שנים עם האמרגן ששון רג'ואן, שגם ליווה אותה במסעותיה הרבים והיה שותף להצלחות הבינלאומיות שלה. אלה הסתיימו בשנות ה-80: עזיקרי התשושה והעייפה, אחרי תאונת דרכים קשה ואשפוז ממושך, פרשה מהמוזיקה ועברה לגור באילת. מדי פעם הייתה משתתפת בתוכנית טלוויזיה זו או אחרת – וגם באלבומו של יהודה פוליקר "עיניים שלי" – אבל, כפי שבתה אמרה: "היא יצאה לפנסיה בגיל 50". 

אושיות הבידור אבי קורן וצדי צרפתי תיארו את עזיקרי כדמות יוצאת דופן בשל הופעתה האקספרסיבית, יופייה המיוחד, הקול שבו ניווטה ללא מאמץ בין סגנונות, ובעיקר היותה הראשונה שהנגישה לקהל הישראלי את הז'אנר שייקרא לימים "מוזיקה ים-תיכונית". 

עזיקרי נפטרה ב-2009, בגיל 67, מגידול ממאיר בריאות אחרי שנים של עישון כבד. לאחר מותה העלה תיאטרון הבימה את המחזמר "סיגל" בהשראת חייה והרומן עם אריס סאן. אהובה עוזרי ספדה לה: "היא הייתה זמרת גדולה ואדם נפלא. כל הזמרות של היום מושפעות ממנה, גם אם הן לא יודעות את זה".

מה הסתירה שוש עטרי מהמאזינים? הקליקו על התמונה:

שידרה פופ, אבל הסיפור האמיתי שלה היה קרוב יותר לבלוז. הקליקו על התמונה (צילום: דביר כחלון)