כשהמטופל הוא פצצה מתקתקת: האם הרופאים שולטים במחלות?
חולי סוכרת לא מאוזנים, מעשנים כבדים עם גידולי ריאה, נשים עם אוסטאופורוזיס המסרבות טיפול ושוברות ירך – ד"ר עמוסי בודק של מי האחריות ומי משלם את המחיר
15:45. עוד מעט מתחילה משמרת ערב. אני עובר על בדיקת המעבדה, ההדמיות ורשימת המאושפזים. שום דבר מפתיע. פה אנמיה קלה למעקב ושם חוסר ויטמין D. ברשימת המאושפזים אני רואה את יניב ח'. טיפול נמרץ לב, בית חולים שיבא. מה קרה לו? אני זז בחסר שקט בכיסא. יניב ח' בן 53. גבה קומה עם משקל עודף. מעשן. שנים ידוע על יתר כולסטרול. לא מוכן לשמוע על טיפול תרופתי. לאורך השנים בוצעו כמה ניסיונות שהורידו יפה את רמת הLDL, הכולסטרול הרע, מאזור ה-200 ל-120, אך הוא לא הצליח להתמיד בטיפול. במהלך עשר השנים האחרונות מתועדים כמה ביקורים לשיחה על רמות הכולסטרול המסוכנות. חלקן מסתיימות בניסיון טיפול תרופתי וחלקן בלי.
פעם היו מגדירים את זה כהיענות נמוכה poor compliance, אך בשל תקינות השפה הפסיקו עם זה. היענות נמוכה מעבירה את האחריות למטופל. היום נוטים לדבר על adherence, היצמדות לטיפול. המעבר מהיענות להיצמדות הוא עמוק יותר מבחירת מילים שונה. אדם שלא נענה לטיפול אל מול אדם שלא נצמד אליו. חוסר היענות נשמע כהתנגדות של המטופל בעוד חוסר היצמדות הוא תיאור מצב של תת-טיפול ומחלק את האחריות בין המטפל למטופל.
שאלת ההיצמדות לטיפול היא רחבה יותר ומערבת גם את הרופא. אוטם שריר בו ככל הנראה לקה יניב ח' הוא באחריות יניב ח'? באחריות הרופא שלו? או שהיא התרחשות בה אין אנו יכולים לשלוט. בכל מקרה, למה אני מרגיש כל כך רע עם זה? למה כל אשפוז שהיה צפוי לאור גורמי הסיכון של המטופל, גורם לי לאותו אי שקט? חולי סוכרת לא מאוזנים שמסתבכים, מעשנים כבדים שמתגלים עם גידולי ריאה, נשים עם אוסטאופורוזיס המסרבות טיפול ושוברות ירך, או יניב ח', ששנים היה ברור שהוא פצצה מתקתקת, ופתאום מימש את ההבטחה.
כאילו שיכולתי למנוע את אותם אשפוזים. אין כאן איזו יהירות של הרופא? המחשבה שהוא באמת שולט במחלות. בהדרכת מתמחים וסטודנטים אני מקפיד להקטין את תפקיד הרופא. אין לנו ממש שליטה. אנחנו חושבים שיש לנו, אבל אין לנו. רופאי משפחה בכלל חיים בעולם משלהם. מתכננים התערבויות משפחתיות ואף ניסיונות להתערבויות בריאות בקהילה, אבל בסופו של דבר ההתרחשויות מסביב רבות ומפתיעות ויכולת ההשפעה שלנו מזערית.
כמה אפשר להתעקש?
כשמגיע למרפאה מטופל עם מחלה חריפה, כמו חשש לאירוע לבבי, אירוע מוחי, דלקת ריאות או דלקת בחלל הבטן, בודדות הפעמים שאתה לא מצליח לשכנע אותו לקבל טיפול או להתפנות להמשך בירור בחדר המיון. הסיפור שונה במחלות כרוניות. האם באמת הפעלתי את כל יכולותיי לשכנע את יניב ח' להקטין את רמת הכולסטרול בדמו, את מינה ז' ליטול קומדין למסתם התותב או את יהלי א' להקפיד על נטילת טיפול נוגד פרכוס לאחר ניתוח המוח?
וכך יוצא שבלא מעט אשפוזים של מטופלים אני חש את אותה אי נוחות. אותה תחושה של "אם הייתי מתעקש יותר". וכמה אפשר להתעקש? כמה אתה בטוח בכלל בטיפול להורדת כולסטרול ומניעת מחלות לב, נושא המדיף ניחוח של התערבות בוטה של חברות התרופות במחקר הרפואי.
כשמגיעה אם עם ילד משתעל ו-40 מעלות חום, ובהאזנה לריאות אתה שומע ממצאים המצביעים על דלקת ריאות, קל לשכנע על טיפול אנטיביוטי לשבוע. הטיפול קצר והתוצאות מידיות וברורות. לשכנע את יניב ח', גבר בריא באמצע חייו, שעליו להתחיל טיפול תרופתי ליתר כולסטרול זה כבר סיפור אחר. הטיפול מתוכנן לשנים, יניב מרגיש טוב ואת התוצאות קשה לכמת. זה לא תמיד מצליח. וכשזה לא מצליח שני הצדדים משלמים מחיר. יניב ח' עלול לשלם בחייו ואילו הרופא משלם באותו חוסר שקט, שהוא ככל הנראה חלק מהמקצוע.
