"בהיריון הראשון שלי לא היה כמעט חפץ בעל ערך שלא שכחתי במקום כזה או אחר - החל מהמפתחות של הבית ושל האוטו, דרך משקפי השמש ועד בקבוק מים, תיק ואפילו הטלפון הנייד וכרטיס האשראי. למזלי, באורח פלא החפצים הצליחו למצוא את דרכם בחזרה אליי - אבל ככל שההיריון התקדם זה הפך להיות חמור יותר ויותר, עד כדי כך שבן זוגי הציע שאלך להיבדק ולראות שהכול בסדר", משתפת סיון (37) אמא לשניים מאזור המרכז.
כתבות נוספות למנויים:
לדבריה, זמן קצר לאחר הלידה היא המשיכה לסבול מבלבול קל, אך בהמשך הצליחה להחזיר לעצמה את השליטה. "אחרי הלידה הייתי מרוכזת כולי בטיפול בתינוק, ולא הקדשתי מחשבה יתרה למפתחות או למשקפי השמש. בן זוגי, לעומת זאת, היה אוסף אחריי חפצים בבית הקפה, בבית ולמעשה בכל מקום שאליו הגענו, אבל אז ייחסתי את זה גם לעייפות העצומה שחשתי באותם ימים".
שנתיים וחצי מלידת בנה הבכור, סיון ילדה את בנה השני. בהיריון הזה, כך היא מעידה, תחושות השכחה והבלבול היו אפילו חמורות יותר. "היו רגעים שבהם פתחתי את המקרר כדי לחפש את הטלפון הנייד שהשארתי שם בטעות, והמקרה החמור ביותר שחוויתי היה זה שבו שכחתי לכבות את הדוד והוא נשרף. אז הבנתי שאולי כדאי שאעצור רגע ואנשום לפני כל פעולה שאני מבצעת - והתחלתי לרשום לעצמי על פתקים קטנים כל מה שאסור שאשכח", היא משחזרת.
המקרה של סיון עשוי אולי להישמע קיצוני במיוחד, אולם נשים רבות מעידות על עצמן שבזמן ההיריון הן נוטות להיות שכחניות ומבולבלות יותר. עד כדי כך מדובר בתופעה שכיחה, שהיא זכתה אפילו לכינוי שנוי במחלוקת: "טפשת היריון".
בעשור האחרון נערכו לא מעט מחקרים שניסו לבדוק אם אפשר למדוד את התחושה הסובייקטיבית הזו, ובמהלך סקירה של 20 מחקרים, שבהם נבדקו יותר מאלף נשים, נמצא שנשים הרות אכן הציגו יכולות קוגניטיביות ירודות בהשוואה לנשים שאינן בהיריון.
ואולם, לדברי פרופ' אייל שיינר, מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים סורוקה בבאר שבע, הירידה הקוגנטיבית - אם היא קיימת - אינה קשורה לשינויים פיזיולוגיים מוחיים כאלו ואחרים, אלא מתרחשת, כנראה, בשל שלל סיבות מגוונות, בהן הורמונים שמשתוללים, מטבוליזם מוגבר ועייפות מתגברת כתוצאה מהשינויים הפיזיולוגיים שמביא איתו ההיריון. גם תחושות דכדוך שאותן חוות חלק מהנשים במהלך ההיריון עשויות, לדבריו, להשפיע על הירידה הקוגנטיבית.
"אני לא בטוח שקיים שוני אמיתי בזרימה למוח, ושהתופעה שמכונה 'טפשת היריון' היא אמיתית. צריך להבין שהיריון הוא מצב פיזיולוגי מיוחד, שבו גופה של האישה ההרה הופך למקדש המיועד להזין, לגדל ולטפח בן אדם חדש. כחלק מזה, נערכים שינויים רבים אצל האישה - חלקם פיזיולוגיים ואחרים פסיכולוגיים.
"אחת ההשערות היא שההיריון עצמו אינו פוגע בפעילות המוחית אלא הדאגות הנלוות לתקופה זו, השינויים הגופניים והלידה המתקרבת, שיכולים להסיט את תשומת הלב מעניינים פעוטים כמו 'איפה שמתי את המפתחות?'. אגב, לרוב הם יהיו במקרר - לא ברור למה, אבל הרבה מהנשים ההרות שמגיעות אליי לקליניקה מספרות שהמקרר הפך להיות כלי קיבול לכל החפצים הנשכחים".
בניסיון לבחון אם אכן ישנה ירידה קוגנטיבית בקרב נשים הרות, שיינר ועמיתיו ערכו מחקר במחלקת היולדות של סורוקה, שבמסגרתו הם חילקו ל-120 נשים שאלונים שבוחנים את התפקוד הקוגנטיבי שלהן. התוצאות, לדבריו, לא הצביעו על ירידה קוגנטיבית בקרב אותן נשים, על אף שהן דיווחו על כך.
"להנחתי, כאמור, מדובר בתחושה אישית של האישה. אגב, התחושות האלו נובעות ממקומות אובייקטיביים לגמרי: הרי הכול בהיריון יותר קשה - משקל הגוף עולה, חם יותר, יש צרבות ובחילות, העייפות רבה יותר ולחץ הדם עולה, ואלו דברים שעשויים להשפיע גם על התפקוד כמובן".
ממצא נוסף ומעניין לא פחות, שעלה מאותו מחקר שערכו שיינר וצוות החוקרים שהיה עימו, הוא שמרבית הנשים שהיו בסיכון לחוות דיכאון אחרי לידה, או שאכן חוו כזה, היו אלו שדיווחו יותר על קושי ועל שינוי קוגנטיבי.
כאמור, במהלך תקופת ההיריון מתרחשים שינויים רבים בגופה של האישה - החל מזרימת הדם, דרך המאזן ההורמונלי שלה ועד למבנה השלד. בהתאם לכך, ישנם חוקרים הסבורים כי המוח משתנה אף הוא, וכי התופעה שמכונה "טפשת היריון" מוכחת באופן מדעי. מולם ניצבים חוקרים הסבורים כי מדובר במיתוס ולא יותר. למעשה, כך נראה, קיומה או אי-קיומה של התופעה מצליחים לעורר דיון סוער בשדה המחקרי - ושני הצדדים נשענים על מחקרים שונים שנעשו במהלך השנים.
באחד המחקרים האחרונים שנערכו, בשנת 2016, צוות החוקרים הצליחו להוכיח באמצעות הדמיית MRI שבזמן ההיריון הראשון מתרחשת ירידה בנפח המוח, אשר נשארת גם שנים אחרי הלידה. ממצאי המחקר המפתיעים הובילו את החוקרים להניח כי תחושות השכחה והבלבול בקרב נשים הרות אינן פרי דמיונן, ולצד זה טענו כי מדובר בתהליך טבעי שנועד להפוך את הנשים הללו לאימהות טובות יותר.
לדברי אותם מומחים, האם נדרשת לשינויים הסתגלותיים כדי לנתב את היכולות השכליות שלה לטיפול בתינוקה. מכאן, שההשערה המובילה מאותו מחקר היא שמטרתם של השינויים המוחיים הללו היא להכין את האם העתידית לתפקידה החדש בעולם, אם תרצו - מעין ארגון מחדש של הקשרים באזור הזה במוח שבו נמצאה ירידה בנפח, כדי לתת מענה טוב יותר לתינוק לאחר הלידה ולחזק את ההיקשרות ביניהם.
ההשערה הזו אף זכתה לאישוש מסוים לאחר שהראו לאותן אמהות חדשות שהשתתפו במחקר תמונות של תינוקן, והבחינו כי אזורי המוח שהופעלו בתגובה לתמונה של התינוק היו חופפים לאזורים שנפחם ירד במהלך ההיריון. פעילות זו, אגב, לא התרחשה כאשר הראו לאמהות תמונות של תינוקות אחרים.
המסקנה הייתה שבמהלך ההיריון הגוף עובר שינויים רבים, ורק טבעי שגם המוח מושפע מהם, בעקיפין או באופן ישיר. עם זאת, הכינוי "טפשת היריון" שניתן לתופעה בעברית הוא, כך נראה, שגוי ובעייתי. המוח אומנם משתנה, אבל לא לרעה, אלא מתוך מקום שנועד להכין את האימהות לתפקיד מאתגר ותובעני יותר מרוב התפקידים שביצעו במהלך חייהן. בסופו של דבר, לדאוג לבן אדם קטן וחסר ישע ולהצליח להשאיר אותו בחיים הן משימות לא פשוטות בכלל, כך ש"טפשת" זו לא.
על מנת להבין אם מדובר בחוויית ההורות עצמה שגורמת לשינוי הפיזיולוגי הזה, נבחנו במחקר גם גברים שבנות הזוג שלהם ילדו - ובמוחות שלהם לא נמצא כל שינוי לפני ואחרי הלידה. כלומר, הגורמים לשינוי הם ההיריון והלידה עצמם, בשילוב השינויים ההורמונליים הכלולים בהם - ולא חוויית ההורות והשינוי בתא המשפחתי.
לצד זה, כאמור, מצאו החוקרים כי השינויים האלו ככל הנראה אינם זמניים בלבד, ומלווים את האישה זמן רב. כך למשל, במעקב שנעשה כשנתיים לאחר הלידה, ההפחתה בנפח נשארה כשהייתה כמעט בכל האזורים במוח.
ממצאי המחקר הצליחו להעניק, אולי, אישור מחקרי לתופעה המכונה "טפשת היריון", אולם כרגיל המציאות מורכבת יותר והאמת, כך נראה, נמצאת איפשהו באמצע. פרופ' שיינר, למשל, מודה כי למרות המחקר המדובר, הוא אינו מאמין כי אכן מתרחש שינוי כלשהו במוחן של נשים הרות. לדבריו, כאמור, מדובר בתחושה סובייקטיבית בלבד.
"לפני כמה ימים אחת המטופלות אמרה לי שבמהלך ההיריון היא חדה מהרגיל. לדבריה, במקום העבודה שלה אוהבים את העובדה שהיא בהיריון כי אז היא יעילה יותר. ובכלל, אני מאמין שהתופעה הזו יכולה להיפתר או לפחות להיחלש אם נשים ימשיכו לעבוד ויתמידו בפעילות ספורטיבית. הכוונה היא כמובן לא לבקש מהן להעמיס על עצמן מעבר ליכולתן, אבל כן להמשיך לזוז ולהיות פעילה ולא לשכב כל היום. יש מצבים בודדים בלבד שבהם צריך לנוח בלי לזוז - ברוב ההיריונות חשוב לנוע ולהפעיל את הגוף".
ואכן, כמה מהמחקרים שנעשו בשנים האחרונות אכן הראו שהירידה הקוגניטיבית בזמן ההיריון אינה משפיעה על התפקוד בעבודה, ושהיא מורגשת פחות כשהנשים נבדקו בסביבת מעבדה. ואולם, דווקא בסביבה הביתית - מקום שבו הסחות הדעת יכולות לצוף - הנשים ההרות תפקדו פחות טוב.
ובכל זאת, אם אישה בהיריון אומרת לך שהיא סובלת משכחה קיצונית ומתחושות בלבול, איך אתה מסייע לה?
"לנשים במצב כזה אני נותן ימי מחלה, מתוך מחשבה שכנראה הן צריכות להוריד הילוך, וזקוקות לכמה ימי חופש שבמהלכם יוכלו להתרכז בעצמן ובמנוחה שנדרשת להן, ולא בענייני עבודה".
אז האם מדובר בשינוי מוחי או פשוט בעייפות שניתן לפתור בכמה ימי מנוחה? התשובה, ממש כמו כל דבר אחר שקשור בהיריון, לידה והורות, היא ככל הנראה מורכבת. יחד עם זאת, נראה כי אל לנו להיות מופתעים מכך שהיריון ולידה – הגורמים לשינויים פיזיולוגיים רבים – עשויים להשאיר את חותמם גם על המוח, שכידוע הוא פלסטי ומשתנה כל העת. למעשה, כל פרט חדש שאליו אנו נחשפים, כל אירוע שמשנה את חיינו וכל יצירת קשר חדש עם אנשים משפיעים על מבנה המוח שלנו, גם אם במידה פעוטה וכמעט בלתי מורגשת.
נראה, אם כך, כי השינויים שנראים אצל נשים שילדו בפעם הראשונה הם פשוט עוד דוגמה – ייתכן שקיצונית יותר – לשינויים שמתרחשים מדי יום אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
