הייסטינגס הוא המייסד של נטפליקס וזה שהפך אותה מחברה לשליחת די־וי־די במעטפות דואר לפלטפורמת תוכן בינלאומית, ולמרות השעה המוקדמת והעובדה שעדיין לא שתה שלוק מהאספרסו שלו, הוא ערני, חד, נעים ונחמד. הוא מלא הומור עצמי, ובמקום לאמץ תדמית של מיליארדר שמוק, יש בו משהו שמסיר מחיצות. אתם יודעים, כמו מישהו שהייתם רוצים כבוס וכמנטור ואז ככל הנראה מצטערים על זה בשעה שאתם עובדים ללא שינה ועם המון קפאין כשדמעות של אספרסו זולגות לכם מהעיניים.
× × ×
הוא כאן כדי לדבר על עצמו כמנהל, אבל יש דברים קצת יותר דחופים על הפרק. יום לפני השיחה שלנו פורסמה ידיעה שעשתה כותרות בכל העולם ‑ הנסיך הארי ומייגן מרקל חתמו עם הייסטינגס על חוזה להפקת תוכן. מצד אחד שניים מהשמות הכי גדולים בעולם, מצד שני, עולה השאלה מהו בדיוק הערך שלהם כיוצרים, אם הם לא הולכים לספר איך הנסיך פיליפ מרח אותם במרמייט.
מה בעצם הם הולכים לעשות אצלכם? משהו חושפני, סטייל ריאליטי או דוקו שמספר הכל, או סתם להיות יוצרים?
"זה איפשהו באמצע. אני לא חושב שמה שהם הולכים לעשות יכול להיחשב כ'חשיפה' של המשפחה המלכותית בסגנון 'איך המלכה הכתה אותי כילד', או משהו בסגנון הזה. זה לא זה".
חבל! זה החלק המעניין.
"(צוחק) אבל זה כן על הסיפור שלהם. סיפור על שני אינדיבידואלים, שני אוהבים נגד העולם שמנסים לנווט בכל זה. יש להם אישיות מאוד גדולה, ואם נעשה את זה נכון יש לזה פוטנציאל להביא המון צופים, כי לכל אחד מאיתנו יש עניין בסיפור הזה שלהם".
זה נשמע לא קל להחתים את הארי ומייגן. את מי ממש רצית והוא אמר לך "לא"?
"מרטי סקורסזה אמר לא המון זמן".
עד שהוא אמר לך כן.
"כן, ואז עשינו את 'האירי'. זה כיסה לנו את הפינה של במאי מדהים שלא עבדנו איתו עדיין".
מה לגבי טרנטינו וספילברג?
"הם במאים מעולים אבל הפוקוס שלנו הוא באמת על במאים צעירים ועולים. מה שאנחנו מחפשים היום זה במאים מעולים מסביב לעולם. קח למשל את אלכס פינה, היוצר של 'בית הנייר'. היוצרים האלה יותר מעניינים אותנו מהשאלה כמה במאים מהגווארדיה הישנה נצליח להביא לנטפליקס. מרטי סקורסזה הוא הדיקן של הגווארדיה הישנה. כמובן שנהיה מאוד פתוחים לקבל סיפור מספילברג וכל אלה, מי שזה לא יהיה".
ועם כל זה והעובדה שהשנה התקציב שלכם היה יותר מ־3.71 מיליארד דולר לתוכן מקורי, אני מניח שאתה שומע המון את המשפט: אין לנו מה לראות בנטפליקס. בטח עכשיו בקורונה כשכולם מול הטלוויזיה.
"תראה, ככל שאנחנו גדלים אנחנו יכולים לעשות יותר סדרות. יש המון תוכן בנטפליקס. אבל הטעם של כל אדם הוא מאוד ייחודי ואנחנו מנסים לעשות עבודה יותר טובה עם האלגוריתם שלנו כדי שנוכל למצוא לך את התוכן שמתאים לך".
לאורך השנים היו המון טענות על כך שהאלגוריתם של נטפליקס, זה שאמור להציע לך את הסדרות שמתאימות לך, קצת מוטה. כלומר, מובן שדף הבית שלי ושלכם ייראה שונה, בכל זאת, אתם אולי רואים 'נרקוס' ואני רואה קומדיות רומנטיות, אבל הוא גם מוטה לטובת סרטים וסדרות שמופקים על ידי נטפליקס. החברה, כמובן, מכחישה שהיא מריצה תכנים, אבל מעבר לאלגוריתם המהולל, גוברת הביקורת שלנטפליקס יש בעיה אמיתית ברמת ומגוון התכנים. הייסטינגס מאמין שהכל שם, אם רק יודעים לחפש.
"אני אומר דבר כזה: בגלל שכל התוכן של נטפליקס כלול במינוי, אתה יכול פשוט לנסות המון דברים ולראות אם הסיפור נוגע בך", אומר הייסטינגס. "כמו הרבה אנשים נהניתי למשל מהסדרה על מייקל ג'ורדן, עשרה פרקים, ואני לא בענייני כדורסל. כי אתה לא חייב לאהוב ספורט כדי לאהוב את זה, אתה רק צריך לאהוב דמות ששואפת למצוינות".
הוא קצת משוגע בזה. אפשר להזדהות.
"בהרבה מובנים, כן (צוחק)".
× × ×
הייסטינגס מוציא כעת ספר ניהול בשם 'יוצאים מן הכלל' שכתב יחד ארין מאייר, פרופסורית למנהל עסקים (הוצאת מודן). על פניו, דבר מרתק כמו עונה חדשה של 'מרקו פולו'. אבל זה ממש לא המצב, כי נטפליקס לא רק שינתה את הדרך שבה צופים בסדרות, אלא גם את הדרך שבה מנהלים חברות.
התרבות הארגונית של נטפליקס היא דבר משונה ביותר לכל מי שעבר בארגון היררכי רגיל, מצה"ל ועד גוגל. במקום שכל החלטה חשובה בארגון תתקבל על ידי המנהלים, היא מתקבלת על ידי העובדים. כל עובד בחברה יכול לסגור עסקה בכל סכום בלי צורך לקבל אישור מהמנהלים שלו. הוא גם לא מחויב לבקש אישור על הוצאות. או על חופשות. הייסטינגס עצמו לוקח שישה שבועות של חופש כל שנה ומעודד את עובדיו לנהוג כמוהו.
נטפליקס רוצה להעסיק את האנשים הכי טובים בשוק ולתת להם להיות ראש גדול. לצורך הגיוס של הטאלנטים, היא תשלם את השכר הגבוה ביותר בשוק. בספר, למשל, מצוטט בחור בשם מייק שגויס לחברה והחליט להתפרע ולבקש בראיון העבודה פי שניים ממה שהרוויח במקום העבודה הקודם שלו. הוא התראיין לתפקיד בצוות של נטפליקס שאחראי על סיווג תוכן. "אתה בטח תמעיט בערכך, ובנטפליקס ינסו לנצל את זה", אמר לו אחד מחבריו. "בסוף בזמן הראיון אמרתי למגייס בדיוק כמה אני מרוויח היום וכמה אני מקווה להרוויח, ואז בעטתי בעצמי חזק בגלל הטיפשות שלי", הוא מספר בספר. ואז הגיע הטלפון מנטפליקס.
"הם הציעו לי 30 אחוז יותר מהשכר הכפול שביקשתי! כנראה אפשר היה לשמוע שהשתנקתי, כי הבוס שלי לעתיד הוסיף, 'זה השכר הכי גבוה בשוק לתפקיד הזה ולמיומנויות שלך'". גם אחרי הגיוס של העובד, כל מנהל בנטפליקס חייב לבחון בכל רגע נתון האם יש חברה אחרת שמציעה על המשרה הזאת יותר כסף. אם כן, נטפליקס מעלה לו אוטומטית את השכר.
המוטו של נטפליקס הוא "אנחנו לא משפחה. אנחנו קבוצה". במשפחה מקבלים את כולם גם אם הם דפוקים, בקבוצה, המאמן מכניס למגרש רק את השחקנים הטובים ביותר ומושיב על הספסל כוכבים. לפעמים הוא גם משחרר אותם מהסגל. כך נטפליקס פועלת. לשיטתה, אם העסקת את האנשים הכי טובים בתחומם, והם העסיקו את האנשים הכי טובים בתחומם, כל הדרך עד העובד הכי זוטר - תן לאנשים האלה חופש להיות יצירתיים גם במחיר של טעות, ותשתדל רק להטוות את הדרך. "חוקים היו חשובים כשהמטרה הייתה להפחית טעויות ולייצר המון וזה מה שהניע את הכלכלה", מסביר הייסטינגס. "היום, החברות חייבות יצירתיות, מהירות, ויכולות להשתנות מהר. הסיכון הכי גבוה הוא לא לעשות טעות, אלא להיכשל בגיוס הטאלנטים הכי טובים, המצאת מוצרים חדשים, או שינוי כיוון כשהסביבה משתנה".
דוגמאות לא חסרות. את הסדרה הראשונה שנטפליקס הפיקה, 'בית הקלפים', הסגן של הייסטינגס לענייני תוכן רכש בסכום של מאה מיליון דולר, התחייב לשתי עונות בלי לראות פיילוט, והתקשר רק לעדכן אותו בדיעבד. זה הימור גדול עבור כל חברה, אבל הימור מטורף לחברת היי־טק שזה הדבר הראשון שהיא עושה בתחום ההפקות. בטח כשרוב האנשים בתוך נטפליקס האמינו בזמנו שתוכן מקורי משלהם הוא לא הצעד הנכון של החברה.
כדי לקבל פרופורציות, עד אז נטפליקס קנתה מחברות הפקה סדרות וסרטים ישנים על המשקל, וחבילה כזאת שמילאה את הפלטפורמה שלה בתוכן לשנתיים מדיסני ומסוני עלתה לה משהו כמו 25 מיליון דולר. הנה מגיע מישהו בשם טד סרנדוס ‑ היום האיש הכי חזק בהוליווד אבל אז מנהל די זוטר שלא הפיק סדרה מימיו ‑ ומצליח לנצח את כל המתחרים שרצו את הפרויקט שנקרא 'בית הקלפים', כולל HBO. והוא עשה את זה בלי להתקשר לבוס שלו ולבקש אישור. בדיעבד, זה היה הימור נכון ששינה את פני החברה שלו לעד ‑ אבל פוטנציאלית, זה גם היה יכול להיות כישלון קולוסאלי. זה בדיוק התהליך שבנטפליקס מכנים "חופש ואחריות".
"הוא פשוט התקשר אליי ואמר לי, 'היי, רק שתדע, קניתי את הדבר הזה שבעוד שנתיים עונה מספר 1 שלו תהיה מוכנה'", מסביר הייסטינגס בשיא הטבעיות. "אני חושב שלא ממש הבנתי איזו משמעות גדולה תהיה לזה על העולם מבחינה חברתית. ידעתי שזה מהלך אסטרטגי, אבל לא ידעתי שזה המהלך האסטרטגי הנכון. זו הייתה עסקה של מאה מיליון דולר שהיינו צריכים לשלם עליה רק שנתיים אחר כך. אם זה היה לתקציב של אותה שנה היה לזה משקל יותר גבוה כי היית צריך להחליף את זה במשהו אחר".
אז רק שאבין, יש פה מישהו שקונה סדרה במאה מיליון דולר ואומר לך, היי, אני מקווה שאתה סבבה עם זה?
"הוא אפילו לא אמר את זה. הוא רק אמר, לידיעתך, קניתי את הסדרה הזאת. זה חידוש של סדרה בריטית, אז לך לראות את הגרסה הבריטית כדי להבין במה מדובר".
הסוף ידוע. 'בית הקלפים' הייתה הצלחה פנומנלית מסחרית וביקורתית, והצעד הראשון במסע של נטפליקס לכיבוש הוליווד.
× × ×
את התפיסה הייחודית שלו גיבש הייסטינגס, 59, דווקא כשהחברה נתקלה בקשיים בתחילת הדרך, והוא נאלץ לפטר כשליש מהעובדים. במקום התרסקות, הוא גילה להפתעתו ששום דבר רע לא קרה לחברה. להפך, התפוקה גדלה פי שניים. הוא נשאר רק עם העובדים המצוינים ביותר שלו, שגרמו אחד לשני להיות טובים יותר מבלי שאף עובד בינוני מושך אותם למטה.
זו התובנה המובילה שלו עד היום. "כדי לתגבר את ריכוז הכישרונות בכוח העבודה שלכם, העדיפו להעסיק בכל המשרות היצירתיות עובד יחיד יוצא דופן על פני עשרה עובדים ממוצעים או יותר", הוא מסכם. "לעובד המדהים הזה שלמו את המשכורת הגבוהה ביותר שמוצעת לו בשוק. עדכנו את שכר העובד לפחות פעם בשנה כדי להמשיך לשלם לו יותר ממה שהמתחרים מוכנים להציע. אם אינכם יכולים להרשות לעצמכם לשלם לעובדים הכי טובים שלכם את שוויים בשוק, פטרו כמה מהעובדים הפחות נפלאים שלכם כדי לשלם להם בכל זאת. כך תגדילו את ריכוז הכישרונות שלכם עוד יותר".
ברוב החברות הרעיון עובד אחרת. המטרה של כל ארגון היא לשלם לעובדים כמה שפחות ולהעלות את השכר רק כשאין ברירה, ולשם כך מנהליו משתמשים במדיניות של חשאיות סביב הנושא. אף אחד לא יודע כמה עובד מקביל אליו מרוויח, מה שגורם להמון עובדים לקבל משכורת נמוכה יותר מזו שמגיעה להם. הייסטינגס לא שם. "בתחילת הדרך כל עובד חדש יהיה בעל מוטיבציה גבוהה בזכות המשכורת הגבוהה שלו. אבל בתוך זמן קצר המיומנויות שלו יתפתחו והמתחרים יתחילו להתקשר ולהציע משכורות גבוהות יותר. אם הוא שווה את הכסף, ערך השוק שלו יעלה, ואיתו גם הסיכון שיעזוב. לכן באופן פרדוקסלי, בכל הנוגע לעדכון משכורות, כמעט כל חברה בעולם פועלת בשיטה שככל הנראה מורידה את ריכוז הכישרונות בארגון ולמעשה מעודדת אנשים לחפש עבודה במקומות אחרים".
רעיון הבסיס הזה הוביל לתפיסת השקיפות הרחבה ‑ והחריגה ‑ של נטפליקס, שבה כמה מאות מנהלים במקום מיעוט מצומצם של בכירים חשופים לנתוני השכר של כל 7,000 עובדי החברה. יותר מזה - עובדי נטפליקס כולם, ללא יוצא מהכלל, חשופים לכל האינפורמציה של החברה, גם הרגישה ביותר, לגבי חוזים, נתוני התחברות והתנתקות מהשירות ודוחות כספיים. המחשבה היא שאם העובדים מקבלים חופש מוחלט כדי לקבל את ההחלטות בעצמם, הם צריכים לדעת את כל הנתונים. אתה לא יכול להחליט שאתה מזמין סדרה מסוימת בסכום מסוים אם אתה לא יודע מה המצב הפיננסי של החברה או באילו שווקים יש כרגע בעיה של התנתקות מהשירות.
הייסטינגס אפילו לקח את זה צעד נוסף קדימה. "כל אזור נעול במשרד מסמל הסתרה ושולח מסר של אי־אמון", הוא כותב בספרו. "באחת הנסיעות הראשונות שלי למשרדים שלנו בסינגפור, ראיתי שהעובדים קיבלו ארוניות שבהן הם יכולים לנעול את החפצים שלהם מדי ערב כשהם הולכים הביתה. התעקשתי שיסירו את המנעולים. אבל אין די בפעולות סמליות כאלה. תפקידו של המנהל לקיים את השקיפות שהוא דורש ולשתף כמה שיותר עובדים בכמה שיותר מידע. דברים גדולים, דברים קטנים, דברים טובים או רעים ‑ אם האינסטינקט הראשוני שלכם הוא קודם כל להפיץ את המידע, אחרים ינהגו כמוכם. בנטפליקס אנחנו קוראים לזה 'לתת פומבי', ואנחנו משתדלים לעשות את זה הרבה".
כל זה נשמע טוב, אבל זה לא מתאים לכל חברה.
"אני מקווה שהמון יזמים ישראלים מעולים יקראו את הספר, אבל צריך גם להבין שזה באמת לא מתאים לכל אחד ולכל ארגון. במשך 300 שנה המפעל היה זה שהניע את הכלכלה קדימה, אז זה טבעי שזה ישפיע על איך שאנחנו חושבים. רוב האנשים חושבים על ארגונים כמו הכנסייה, הצבא, המפעלים התעשייתיים, עם שליטה מלמעלה למטה. זו באמת הדרך הטובה ביותר לנהל ארגונים כאלה. ואז יש את החלק הקטן בכלכלה שהוא גם צומח מאוד, שעובד על רעיונות, יצירתיות, והאיום העיקרי על ארגונים כאלה הוא השאלה האם הם נשארים יוזמים ויצירתיים. במפעל אתה רוצה להיות מאוד יעיל. כי האיום הכי גדול שלך הוא עלויות גבוהות. בכלכלה יצירתית זה לא ממש סובב סביב יעילות. בארגונים כאלה, סט הטכניקות שלנו, הוא משהו ששווה לחשוב עליו. ואני בשאיפה שכל ארגון יקרא את הספר ואולי ישתמש בו".
זה, כמובן, שונה לגמרי מהמיתוס של סטיב ג'ובס, הגאון ששינה את העולם אבל בדרך התאכזר לעובדים שלו והתעקש לשלוט בכל הפרטים. להייסטינגס, שבאופן כללי שונא “שמוקים מבריקים” כהגדרתו, יש הסבר מעולה לפער. "זה מיתוס נפוץ על מנכ"לים ומנהלים בכירים אחרים המעורבים עד כדי כך בפרטי הפרטים של העסק שלהם עד שהמוצר או השירות שלהם נעשים מדהימים", הוא מסביר. "על פי האגדה באפל, האייפון הוא מוצר מוצלח כל כך בזכות סגנון ה'מיקרו־מנג'מנט' של סטיב ג'ובס. ראשיהם של רשתות גדולות ואולפני קולנוע מקבלים פעמים רבות המון החלטות בנוגע לתוכן היצירתי של הפרויקטים שלהם, ויש אפילו מנהלים שמגדילים לעשות ומתרברבים ב'ננו־מנג'מנט'. אנחנו בנטפליקס לא מאמצים את מודל קבלת ההחלטות מלמעלה למטה, כי אנחנו מאמינים שהארגון שלנו מהיר וחדשני יותר כשהעובדים בכל רחבי החברה מקבלים החלטות בעצמם. לפני כמה זמן בילתה איתי שריל סנדברג מפייסבוק יום בעבודה. אני נוהג לעשות את זה מדי פעם עם מנהלים אחרים בעמק הסיליקון, כדי שנוכל ללמוד מהתבוננות זה בזה. בסוף היום שריל ואני סיכמנו את החוויה והיא אמרה, 'מה שהכי הדהים אותי זה שישבתי איתך כל היום וראיתי שאתה לא מקבל ולו החלטה אחת!' הרגשתי נהדר ‑ כי זה בדיוק מה שאנחנו שואפים לעשות".
× × ×
הייסטינגס מחזיק באחוז אחד ממניות נטפליקס, וההון שלו מוערך על ידי 'פורבס' בחמישה מיליארד דולר. הוא גר בסנטה קרוז, קליפורניה, עם אשתו זה 29 שנה, פטי קווילין, וטוען שאין לו כל תחביבים, שהיה תלמיד לא מוצלח במיוחד וללא כישורים מיוחדים, ושהוא רחוק מלהיות גאון כמו סטיב ג'ובס או אילון מאסק. הוא מתאר את עצמו כאיש אפור ודי משעמם, לא כוכב רוק בתחום הטכנולוגיה ולא מפיק הוליוודי זוהר, ומבהיר שאין לו שום רצון לעזוב את נטפליקס לפחות עד שנת 2030.
הוא התחיל כמהנדס תוכנה, וייסד את נטפליקס ב־1997, אחרי ניסיון בחברת היי־טק שהקים. בתחילת דרכו הצטרף למארינס ופרש כדי להצטרף לחיל השלום וללמד ילדים בסווזילנד מתמטיקה. שם גם הבין את החשיבות של הנגשת תוכן למקומות שונים בעולם.
נטפליקס, שפעלה באותו זמן רק בארצות־הברית, התחרתה בענקית השכרת הסרטים בלוקבסטר. היתרון שלה: לא היית צריך להגיע לסניף, הסרטים הגיעו אליך הביתה ישירות בדואר, במעטפה אדומה, לא היו חוסרים בסרטים חדשים ולא היה קנס על איחור, דבר שלקוחות בלוקבסטר שנאו, אבל הניב חלק לא קטן מהכנסות החברה. הייסטינגס קיבל את הרעיון לנטפליקס בעקבות קנס של 40 דולר על כך שלא החזיר את 'אפולו 13' בזמן. "זה היה איחור של שישה שבועות", הוא אמר ל'ניו יורק טיימס' ב־2006, "החלפתי בטעות את הקלטת, טעות שלי. לא רציתי לספר לאשתי על זה. ואמרתי לעצמי: אני הולך לסכן את הנישואים שלי בגלל קנס? מאוחר יותר, הבנתי שיש מודל עסקי הרבה יותר טוב".
בשנת 1999, הייסטינגס הציע לבלוקבסטר לרכוש 49 אחוז מהמניות של החברה שלו תמורת 50 מיליון דולר, וגם להקים עבורם אתר שיספק את אותם שירותים. אבל מנכ"ל בלוקבסטר זרק אותו מכל המדרגות. כעבור זמן קצר, כבר החלה בלוקבסטר להציע שירות משלוחי דואר דומה להפליא. בשלב מסוים השירות הזה צבר מומנטום כה גדול, שהיה נראה שלנטפליקס אין כל סיכוי.
אבל היה דבר אחד שהכריע את בלוקבסטר, ובניגוד למה שכולם חושבים, זו לא הייתה העובדה שאנשים לא היו צריכים יותר ספריות וידיאו וסרטי די־וי־די. זה היה חוב של מיליארד דולר וחברת־אם שלא הייתה מוכנה לשחרר לה מספיק מזומנים כדי לפתח את המיזם הדיגיטלי שלה, שהיה בדרך הנכונה לצמוח. בשנת 2010 בלוקבסטר פשטה את הרגל. אם הם רק היו קונים את נטפליקס עשור קודם תמורת 50 מיליון דולר, אולי לא הייתם מכירים את ג'ו אקזוטיק.
היום, אגב, לנטפליקס יש חוב של 15 מיליארד דולר. והמניה שלה לא מפסיקה לזנק. בתחילת שנת 2010 היא הייתה שווה בערך שבעה דולר, היום היא שווה 500 ומשהו. נטפליקס היא מותג כה חזק, שאיש לא חושב להפסיק לממן אותה. ובתקופת הקורונה, היא הייתה אחת החברות הגדולות היחידות שהפכו לרלוונטיות מתמיד ולא נחלשו פיננסית. "הקורונה הייתה יכולה להיות וירוס אינטרנטי שמוריד את כל הראוטרים של העולם והעסקים שלנו היו יכולים להיפגע והמסעדות היו יכולות להיות בעניינים", הסביר הייסטינגס בראיון. "במקום זה, באופן טרגי, זה וירוס ביולוגי אז כולם כלואים ויש לנו את הרווח הכי גדול אי פעם בחצי השנה הראשונה של 2020".
× × ×
בשנת 2010, כשלוש שנים לפני עליית 'בית הקלפים', מנכ"ל ענקית התקשורת האמריקאית טיים וורנר התייחס לשאלה אם נטפליקס הולכת להשתלט על הוליווד באמירה מעליבה: "האם הצבא האלבני הולך להשתלט על העולם?" אז ריד הייסטינגס התחיל להסתובב עם דיסקית של צבא אלבניה סביב הצוואר כמוטיבציה. עשור אחר כך, היא הפכה למפעל התוכן הגדול בעולם, עם סדרות להיט כמו 'דברים מוזרים' ו'הרחק' הטרייה, תוכני דוקו מצליחים כמו 'טייגר קינג' ו'ג'פרי אפשטיין: עושר מחריד', סרטים מדוברים וזוכי פרסים כמו 'רומא' ו'סיפור נישואים', וספיישלים של סטנד־אפ שהחיו את המדיום והזניקו קריירות רבות.
ההשתלטות של נטפליקס לא עברה בלי מהמורות. היא נתקלה בביקורת על כניעה לצנזורה כשנענתה לבקשות של ממשלות וגופים שונים להסיר תכנים שלא מצאו חן בעיניהם, כמו הסרט 'מטאל ג'קט' בווייטנאם, סדרה סאטירית על ישו בברזיל וסדרות דוקו על מריחואנה בסינגפור. התירוץ של נטפליקס היה שהיא חברת בידור ולא עוסקת בעיתונות.
הכניסה של נטפליקס לעולם הקולנוע הקימה עליה גם אולפנים הוליוודיים שחשו מאוימים ובמאים טהרנים שטענו במדובר בזילות של המדיום וניסו להדיר אותם מזכאות לאוסקר או מהשתתפות בפסטיבל קאן, אבל גם את המלחמה הזאת הם די הפסידו.
נטפליקס שינתה את העולם לא רק בפלטפורמה, בשימוש בטכנולוגיה על מנת להתאים אישית את התכנים לכל משתמש, אלא גם בסיפורים שהיא סיפרה. סדרות עם קאסט מגוון ותמות כמו ב'כתום זה השחור החדש', לא היו קיימות לפני נטפליקס, ולסדרה כמו 'בית הנייר' שלא נוצרה באל־איי לא היה סיכוי להפוך להצלחה בינלאומית. הוליווד הביאה לעולם רק את הוליווד. נטפליקס מביאה את העולם לכל העולם.
המהירות שבה כל זה קרה היא מסחררת. קצת קשה לזכור, אבל עד תחילת 2013, בנטפליקס לא היה יותר מדי. "עד 'בית הקלפים' היינו פלטפורמה שמשדרת שידורים חוזרים של כל מיני סדרות ישנות שקנינו מערוצים אחרים", מספר הייסטינגס. "לא הייתה לנו באותו שלב מיומנות קריאטיבית כדי לבחון תסריט ולהבין אם הוא יהיה נהדר או לא. למרבה המזל, גדלנו ופיתחנו את היכולות האלה. השנה היינו רשת הטלוויזיה עם הכי הרבה מועמדויות לאמי והשגנו תוצאה טובה באוסקר". נטפליקס נתפסה בתחילת הדרך כפראייר הזה שקונה תכנים ישנים, רובם הגדול זבל מוחלט, במחירים שאיפשרו לאולפנים לעשות כסף טוב על תוכן שכבר אין מה לעשות איתו.
עד נטפליקס גם חוויית הצפייה הייתה שונה לגמרי. נטפליקס הרגילה את האנשים לפלטפורמה ללא פרסומות וללא חיוביים נלווים, וכמובן שגם הכירה לעולם את המונח צפיית בינג'. עד ש'בית הקלפים' הושקה, תוכניות עלו עם פרקים מדי שבוע. נטפליקס ידעה שזה העתיד, ושבשלב מסוים כל האולפנים יבינו את זה ואז יפתחו נטפליקס משלהם. אז במקום לחכות ש־HBO תהפוך להיות נטפליקס, נטפליקס שאפה להיות HBO. למזלה, החברות הגדולות התעוררו מאוחר מדי. כשדיסני ואמזון נזכרו להשיק את השירותים שלהן, נטפליקס כבר הייתה אימפריה בינלאומית שקשה מאוד לנצח, עם מספיק להיטים משלה בשביל שלא תצטרך לרכוש תוכן מאף אחד.
והלהיטים האלה לאו דווקא נוצרו בהוליווד. כרשת הטלוויזיה הבינלאומית הראשונה, נטפליקס היא גם הראשונה שנותנת הזדמנות של ממש לתוכן שאינו מיוצר באמריקה או בבריטניה להפוך לפופולרי ברמה בינלאומית עבור כמעט 200 מיליון צופים. מ'בית הנייר' הספרדית, דרך 'Dark' הגרמנית ו'פאודה' שלנו שהתחילה ב־yes ונמכרה לנטפליקס על ידי סוכנות ADD, ועד הסרט הארוטי הפולני '365 ימים', שמציג תכנים מיניים בעייתיים והוגדר על ידי הייסטינגס בתור "סרט יותר מלהיב משאנשים חושבים".
"מה שאנחנו מנסים להימנע ממנו זה רק להביא את הוליווד לרחבי העולם", מסביר הייסטינגס. "אנחנו מחפשים מספרי סיפורים מעולים ונותנים להם פלטפורמה מעולה להציג את התוכן שלהם. סיפורים טובים באים מכל מקום בעולם ואוהבים אותם בכל מקום בעולם. אנחנו רוצים לעבוד עם מספרי הסיפורים הכי טובים, לא משנה איפה הם גרים ולא משנה מה השפה שלהם. לישראל למשל יש תעשייה יצירתית ומתקדמת, ואוכלוסייה עם אוריינטציה טכנולוגית גבוהה, ואנחנו שמחים על האפשרות להביא את הסיפורים של ישראל לעולם".
מה ההתרשמות שלך מהתעשייה הישראלית? היה לך את 'פאודה' ואת 'שטיסל'. הן נחשבות הצלחה?
"כן, לגמרי. 'פאודה' היא מאוד מקורית ומדוברת. ו'שטיסל' זכתה לפופולריות מאוד רחבה. שתיהן תוכניות נהדרות כי הן ממוקמות בסיטואציות מאוד ישראליות, אבל יש להן תמה יותר רחבה. אז שתיהן הצלחה מאוד גדולה ונמשיך לעשות עוד סדרות כאלה. נטפליקס באופן בסיסי מאמינה בשיתוף תוכן מרחבי העולם".
אתם הולכים להשקיע כאן?
"אנחנו עושים את כל המאמצים להיות פרטנרים טובים וליצור הזדמנויות גלובליות לטאלנטים ישראלים בולטים. למשל שירה האס מ'המורדת', ליאור רז מ'פאודה', רותי שץ ועדי ברש שעשו את 'לנוקס היל', ושאול שוורץ שעשה את 'מדינת הגירה'. יש לנו גם המון תוכניות מקוריות בשירות שלנו שמספרות סיפורים שקשורים בישראל. למשל, 'איוואן האיום', או סדרות וסרטים שהושפעו מאירועים אמיתיים כמו 'אלי', 'המלאך', או 'אתר הצלילה בים האדום'. אנחנו גם מחזיקים במבחר רחב של תוכן ישראלי שרכשנו ומשודר בעולם כמו 'שטיסל', 'בשבילה גיבורים עפים' ו'השוטר הטוב'".
תגיד, לטלוויזיה בסלון יש עתיד?
"המסך יהיה בסלון, הטלוויזיות רק יהיו טובות יותר וזולות יותר, אז הסיכוי שלך לקבל קולנוע ביתי גדל. לגבי ערוצי הטלוויזיה, הם יצטרכו להתמקד בספורט ובחדשות, דברים שקורים בלייב. בידור, אם זה סדרות או ריאליטי, יעבוד יותר בפלטפורמות של וי־או־די".
ומה הסכנות שלכם?
"הרבה חברות גדולות נופלות כשהתעשייה שלהן משתנה. אנחנו הצלחנו להמציא את עצמנו מחדש כמה פעמים בגלל התרבות הייחודית והפתוחה שלנו, החופש שאנחנו מעניקים לעובדים והביצועים הגבוהים שלהם. כמו שכתבתי בספר, זה ההסבר לאיך הצלחנו לשרוד כחברה".
× × ×
להרוויח המון כסף בזמן שאף בוס לא יושב לך על הראש ומייקל ג'ורדן מכין לך מוחיטו בצהריים? על פניו, עבודה בנטפליקס נשמעת כמו חלום שהתגשם, אבל במציאות זה סיוט שאתה עלול להתעורר ממנו עם פטיש שניצלים על הראש. כי בנטפליקס דואגים לך, אבל גם מחפשים כל הזמן איך להחליף אותך במישהו יותר טוב, ומבקרים אותך פומבית, גם אישיותית וגם מקצועית. בנטפליקס גם העובדים הם סוג של אלגוריתם. יעילים, מעולים, וחד־פעמיים כחיתול. מקום מצוין לעבוד בו כל עוד אתה מצוין, ומקום מאוד מפחיד לעבוד בו בשאר הזמן.
בכל כמה חודשים כל אחד מהעובדים עובר מבחן שבו שואלים אם עדיף לחברה בלעדיו, מסיבות אישיות או מקצועיות ‑ ואז נפרדים מאותו עובד. זה נקרא The keeper test: תהליך שבו הבוס שלך צריך לבדוק באופן אקטיבי אם יש מישהו טוב יותר בחוץ שיכול להחליף אותך, ואם כן ‑ אתה בחוץ. מי שאינו בשיאו כל הזמן, או במילים אחרות אנושי, יכול בהינף רבעון פחות מוצלח להישאר בלי עבודה. זהו חלק כל כך אינטגרלי מהתרבות, שמנהלים בנטפליקס העידו בפני עיתונאים שהרגישו לחץ לפטר אנשים, אחרת הם נראו רכים מדי.
השיטה הקרה הזו לא פוסחת על אף אחד: לאורך השנים הלכו ככה הביתה האיש שייסד את החברה לצד הייסטינגס, והאישה שייסדה את התרבות הארגונית הזו עצמה, פטי מקורד. "בטח שזו הייתה חוויה רגשית, עבדתי בשביל האדם הזה 20 שנה, זו החברה שלי", היא סיפרה בראיון. "אני עדיין מדברת על נטפליקס כעל החברה שלי, זה היה מאוד עצוב ללכת. אבל זה היה לגמרי הגיוני. לא הייתי האדם הנכון".
כחלק מתרבות השקיפות הרדיקלית, בנטפליקס העובדים גם מחויבים לתת ביקורת למנהלים שלהם. בפומבי. זה נקרא סשן 360, ובמסגרתו קבוצה של כשמונה אנשים מתכנסת, וכולם אומרים אחד לשני בפרצוף - אבל בדרך נעימה - את כל הביקורת שיש להם. וגם אם אתה לא מפוטר אחרי כישלון גדול שלך, עדיין תצטרך לעמוד מול מאות מנהלים, לקחת אחריות ולהסביר מה למדת מכל הסיפור ‑ חוויה שנקראת בחברה "סאנשיין" ויכולה להיות מאוד מביכה.
כל המפוטרים הולכים הביתה עם פיצויים נדיבים, אבל לאורך השנים פורסמו לא מעט כתבות - מ'וול סטריט ג'ורנל' ועד '7 לילות' של 'ידיעות אחרונות' ‑ שבהן עובדים סיפרו כמה החוויה הייתה קשה וכמה הפיטורים, במסגרתם פורסמה בפומבי סיבת העזיבה, היו משפילים.
מארק רנדולף, המייסד השותף שהקים איתו את נטפליקס והגיע איתו כל הדרך מחברת התוכנה הקודמת שלו, השווה את הייסטינגס לספוק מ'סטארטרק': חכם ורובוטי עם מנעד רגשי מוגבל. הייסטינגס פיטר אותו בפגישה אישית שבה הסביר לו את הבעיות שלו כמייסד החברה במצגת פאוור־פוינט. יותר מעליב ומנוכר מזה זה רק פקס. "כנראה שלא הייתי משתמש היום בפאוור־פוינט", אמר הייסטינגס כשנשאל על כך בראיון. "זה מאוד קשה להחליף את המייסד השותף שלך ואז להזיז אותו החוצה ברכות. רציתי להסביר לו בצורה בהירה ורציונלית ולנמק למה זה נכון לביזנס, ובאותו זמן חשבתי בפאוור־פוינט".
מאייר, הפרופסור למנהל עסקים שכתבה את הספר יחד עם הייסטינגס, ביקרה בהתחלה את התרבות הארגונית וקראה לה "משחקי הרעב". היא תהתה אם התרבות הארגונית לא אובר־גברית, מתעמתת בטירוף ואגרסיבית, אם זה אתי לפטר עובדים שקרעו את התחת רק כי לא עשו עבודה מצטיינת ואיך עובדים יכולים לקחת סיכונים ולחלום אם הם בפחד פיטורים מתמיד. לבסוף הגיעה למסקנה שעם ההצלחה של החברה קשה להתווכח ושהעובדים שדיברה איתם הביעו שביעות רצון גבוהה.
בנטפליקס מכירים את הביקורת אבל לא מתנצלים על כלום. עבורם זו התרבות הארגונית האוונגרדית הזאת - סוג של אנרכיה מנוהלת ‑ שהובילה אותם להיות כזה סיפור הצלחה. הייסטינגס, שלטענתו גדל בבית שלא מדברים בו על רגשות, קיבל את הרעיון לביקורת מתמדת בסשנים פתוחים אחרי שהיה בטיפול זוגי. בהתחלה הוא התקשה לפטר אנשים, אבל אז הוא הבין שהוא לא צריך להיות רגשני מדי. "בפעם הראשונה כשנהייתי מנכ"ל לא יכולתי לעשות את זה בכלל כי הייתי עסוק בנחמדות, ראיתי את הערך האנושי והבנתי שאני פוגע במישהו", אמר בראיון ל'וקס'. "זה היה קשה מדי בשבילי. אם מישהו צריך להיות מפוטר ישבתי מולו והיה לי קשה להוציא את המילים. זה היה לחלוטין מקרה של מנהיגות רעה. ואז הבנתי שכנות זה ערך מאוד חשוב ושכל זמן שעשיתי את זה מהסיבות הנכונות, כי חשבתי שזה מה שטוב לחברה, אני יכול לחיות עם עצמי אפילו אם פגעתי בבן אדם".
מה הטעות המקצועית האחת שתגרום לך לפטר מנהל שלך?
"זו לא טעות אחת, אנחנו מתייחסים לעצמו כמו אתלטים מקצועיים. אז אם אתה משחק פוטבול ואתה מחמיץ פנדל זה די גרוע, אבל על החמצה אחת אתה לא תעיף שחקן. אתה מסתכל על התוצאה הנצברת שלו".
גם הייסטינגס עצמו יודע שיגיע זמנו לעבור את המבחן ולהיכשל. זה יקרה כשהמניה תתרסק. "מבחן המציאה הוא אמיתי לגמרי ומנהלים בכל הרמות של החברה משתמשים בו באופן שוטף", מסביר הייסטינגס בספרו. "אני כל הזמן אומר לבוסים שלי, מועצת המנהלים של נטפליקס, שעליהם להתייחס אליי כמו לכל בעל תפקיד אחר. אל להם לחכות שאכשל לפני שיחליפו אותי בתפקידי. עליהם להחליף אותי ברגע שיהיה מנכ"ל פוטנציאלי שסביר להניח שיעשה עבודה טובה ממני. אני מתמלא מוטיבציה כשאני יודע שעליי להילחם על התפקיד שלי בכל רבעון מחדש, ואני מנסה להמשיך להשתפר כדי לשמור על היתרון שלי".
מה הדבר הכי גרוע שאמרו לך בסשן 360?
"ובכן, כשאתה עושה שכיבות שמיכה זה לא כיף, אבל אתה יודע שזה גורם לך להיות חזק יותר. כשאני מקבל פידבק זה כואב, צורב, אבל אני גם יודע שזה הופך אותי לחזק יותר. אז הפידבק הכי גרוע הוא זה שלא גורם לי לכאב. אין למידה. זה רק שטחי. אז עכשיו אני כל כך מצליח בעסקים שקשה לאנשים לבוא ולהגיד לי איך להיות טוב יותר. אנשים באים ואומרים לך, 'היי, שינית את תעשיית הטלוויזיה, אתה כזה גדול'. זה כמו מסאז', זה מרגיש טוב, אבל לא הופך אותך לחזק יותר. אז המפתח הוא להתעלם מהכאב, כי כולנו מונעים מאגו ואף אחד לא אוהב לחטוף, אבל לנסות להפוך את זה לביקורת בונה ולא הרסנית. כי אם אתה מתאמן יותר מדי אתה פוצע את עצמך ואתה לא נהיה חזק יותר. אתה יכול להיות יותר מדי קשוח בפידבק, אז אם אנשים באים אליך בסוף הסשן ואומרים לך, היי, זה קשה, אבל זה הופך אותי לחזק יותר, אז זה דבר טוב".
אז מה פגע בך?
"אנשים אומרים עליי שאני לא אמפתי. שאני לא מקשיב. הם לא מרגישים שהקשיבו להם. כמובן שאני מתווכח איתם, ואומר, 'היי אני שמעתי אתכם, אני פשוט לא מסכים' (צוחק). לפעמים אני נוטה להיכנס לוויכוחים עם אנשים מבלי להבין שהם רק רוצים קצת לדבר".
