שקיעתה של אומה יכולה להופיע גם במקומות שאותם היא בחרה לעזוב. הצמחייה חדרה אל קרביהם וצומחת פרא, אלמונים ריססו את קירותיהם בכתובות גרפיטי, חלקים מהם פורקו וגונבו, פגז תועה פער חור ענק במרכז החזית. תחושה של סכנה מרחפת אופפת את מי שנכנס אליהם, והחוויה היא של כניסה לממד אחר.
פעמיים בשנה בוחר ערוץ האדריכלות של Xnet סדרת אתרים נטושים ומרתקים ברחבי הארץ. השישייה הנוכחית משתרעת לאורך מפת ישראל, מהגולן ועד עוטף עזה, כשבדרך מוצעים אתרים בעמק יזרעאל, בחוף ים המלח ובתל אביב. כל אתר נטוש מייצג תקופות שונות בתולדות ישראל והאזור, ומלמד פרק בהיסטוריה: מקום שביטא את הסולידריות והשיתופיות האוטופיים של חברי התנועה הקיבוצית; אתר הנצחה לאלה שמסרו את נפשם על הגנת המולדת; חווה חקלאית שבה התחנכו צעירים שיצאו לייסד יישובים חדשים או לחזק יישובים קיימים; מרכז תרבות, שעל בימת העץ הפשוטה שלו הושרו שירים, ניגנו תזמורות והופיעו תיאטראות שניסחו את קול תחיית האומה, זו ששבה אל מקורותיה לאחר אלפיים שנות גלות.
חשוב להדגיש: האתרים אינם מומלצים למי שחושש להימצא במקום נטוש, לא כל שכן לילדים. בלי קשר להוראות הסגר המתחלפות לפי מצב הרוח של מקבלי ההחלטות ביום מסוים, מסוכן לבקר לבד באתר שומם. האחריות מוטלת על המבקרים, מאחר שלא מדובר במקומות פעילים.
1. אתר מורשת והנצחה לחללי חטיבה 7
צומת קצביה לצד כביש 87, הגולן
מה היה? חטיבה 7 "סער בגולן" היא חטיבת השריון הראשונה בצה"ל, והיא הוקמה בתחילת מלחמת העצמאות. שירתו בה, בין השאר, הרמטכ"לים חיים לסקוב ודוד אלעזר (דדו), וקצינים בכירים כמו שלמה להט (צ'יץ'), ישראל טל (טליק), אביגדור (יאנוש) בן גל ויבדל"א אביגדור קהלני.
עד היום מצוי בסיס החטיבה ברמת הגולן, וזו גזרת האחריות שלה. במלחמת יום הכיפורים השתתפה החטיבה בקרבות הבלימה מול הסורים, ספגה אבדות קשות אך גם הישגים משמעותיים. במשך תקופה ארוכה ביקשו כמה ממפקדיה לקדם את הקמתו של אתר מבקרים, שינציח את זכרם של חללי החטיבה. לצידו בקשו להקים מרכז תיעוד למורשת הקרב, מרכז לפעילות חינוכית לחיילים, לתלמידים ולציבור הרחב, וכן מרכז למטיילים בגולן.
האדריכל גבי גרזון ממשרד א"ב מתכננים הוזמן בתחילת שנות ה-90 לערוך את התוכנית, לאתר שנקבע כי זה יוקם בצומת דרכים מרכזי בצפון הגולן, סמוך לכניסה לקצרין. גרזון היה טייס קרב במלחמת יום הכיפורים ואף נפל בשבי הסורי, לאחר שה"סקייהוק" שאותו הטיס יורט והתרסק.
את פני הבאים מקבל קיר בטון חשוף, שבו טבוע הציטוט מספר ישעיהו "באש יבוא כסופה מרכבותיו". לצדו מתנוסס סמל החטיבה ומתחתיו כתובת, המציינת בהבלטה כי האתר "הוקם בתרומתו הנדיבה" של מלך הקניונים המנוח, דוד עזריאלי. שלט אחר ומוזהב מכריז, כי את האתר תרם מלך ספינות העינוגים המנוח תד אריסון. שניהם שירתו בחטיבה בימיה הראשונים, אך בחרו לעזוב את ישראל ולהגר לאמריקה.
לאחר שחוצים רחבת חניה המוקפת בטנקים אחדים, בסלעי בזלת ובתיאטרון פתוח עם במה שגם עליה מונח טנק, נחשף מבנה המורשת שנקרא על שמו של יצחק טמיר (טסי), מלוחמי החטיבה ב-1948. המבנה עוצב באופן קליל יחסית אך יש בו נגיעה מונומנטלית. חזיתו מודגשת בקו אלכסוני האופייני לאנדרטאות רבות, והמבנה המתנשא לגובה של שתי קומות מפנה מרפסות בחזיתות הפונות לדרום ומערב, כשגרם מדרגות פורץ מהחזית ומוביל את המבקרים אל מרפסת התצפית העליונה. פעם אפשר היה להשקיף מהמרפסת אל הכנרת ונופי הגולן, אך הנוף מוסתר כעת בעצים שצמחו פרא.
המבנה, שמבהיק בלובנו על רקע עצי האקליפטוס העוטפים אותו, כולל כתמי צבע עזים של אדום וכחול. בקומה הראשונה הוקמה תצוגה היסטורית לצד חדר הרצאות ובקומה העליונה אולם התייחדות עם חללי החטיבה.
מה עכשיו? "בית טסי" סגור ונעול, ומבעד לחלונותיו ניתן להציץ ולראות ריקנות ועזובה. במרפסות נערמו עלים יבשים שנשרו מעצי האקליפטוס, וחלק מהריהוט הושלך ופוזר בסביבת המבנה. חלקים מחיפוי האבן והמדרגות פורקו ונעלמו, ועל קירות המבנה רוססו כתובות שונות, כמו Fuck your army. כנראה שאין צורך שאויבינו יפעלו, כדי למחוק ולנטוש את המורשת של אלה שבזכותם אנו חיים כאן.
אם אתם כבר כאן: האזור משופע במפלים ונחלים. לחובבי האדריכלות מומלץ לבקר בשרידי הכפרים הסוריים, ששכנינו השאירו מאחור לאחר שהאזור נכבש במלחמת ששת הימים. שני כפרים ששרדו יותר מ-50 שנות הזנחה הם קצביה (קוסבייה) ויהודייה. הצמחייה השתלטה על הבתים, שבמרביתם אין עוד תקרות, אך מעניין להתרשם מהבנייה באבני בזלת, שעל חלק מהן מופיעות כתובות קדומות.
קצרין היא היישוב הגדול של האזור, והוא מהבודדים בארץ שלמתכנניו לא היו כל יומרות אדריכליות, כך שהבנייה בו משעממת למדי. אפילו בניין הספרייה, שאותו תכננו האדריכלים משה לופנפלד וגיורא גמרמן, אינו מעיד על היצירתיות שאותה הפגינו בספרייה המרכזית "בית אריאלה" בתל אביב.
2. הבמה המשותפת
בכניסה לקיבוץ עין חרוד מאוחד, מזרח עמק יזרעאל
מה היה? דוד בן גוריון, משה שרת, תיאטראות הבימה, האוהל והמטאטא, התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין – כולם היו כאן, על במת העץ הגדולה בעמק יזרעאל.
זה התחיל ברעיון שהגה האדריכל ריכרד קאופמן, מי שהופקד על תכנונם של שני הקיבוצים הצמודים בעמק יזרעאל – עין חרוד ותל יוסף. תוכניתו הפואטית קבעה, כי ברצועה החוצצת-מחברת בין שני הקיבוצים יוקמו מבני תרבות וחינוך. זמן קצר לאחר מכן הוקמו שם מבנה הבמה ותיאטרון פתוח, בקצה הדרומי והסמוך לכניסה לשני המשקים. לאחר מכן הוקמו שני מוזיאונים בקצה הצפוני שבמעלה הגבעה – המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר ובית שטורמן.
מבנה הבמה הוקם בתכנונו של דוד טוביה, המהנדס הראשי הראשון של "סולל בונה" וממייסדי "אגודת האינג'ינרים והאדריכלים בישראל". הוא יצר מבנה פשוט מבטון חשוף, המתנשא לגובה של 14 מטרים ובולט היטב בנוף העמק. המבנה, שנראה כאילו בנייתו לא שולמה מעולם, מורכב ממגדל במה ומקומת מרתף שנועדה לחדרי שחקנים ואחסנת ציוד. קהל הצופים ישב מתחת לכיפת השמיים, בתיאטרון פתוח שהשתרע למרגלותיו. על חזית הקורה שמעל לפתח הבמה הוטבעה במרכז שנת ההקמה העברית: תרצ"ד (1934).
רבבות מבני העמק נהרו לכאן במשך שני עשורים, כדי לצפות בהצגות, ליהנות ממופעי זמר ונגינה ולהשתתף בהתכנסויות פוליטיות ובעצרות זיכרון. אסון אירע ב-1944 כשבמת העץ הגדולה קרסה בעיצומו של מופע חגיגי, ויחד עמה נפלו אל מעמקי המבנה מאות חברי מקהלות שבאו לשיר בכנס מקהלות ארצי. האסון גבה עשרות פצועים והבמה הושבתה למשך תקופה, אך שופצה וחזרה לפעילות מלאה.
המופעים מרובי המשתתפים הפסיקו בשנות ה-50, אז הוקמו בתי תרבות משוכללים יותר במרכזי הקיבוצים. חזית הבמה נאטמה בלוחות עץ ופח והפכה לאולם סגור, שהוסב לאולם התעמלות לילדי הקיבוצים. לאחר שהוקמו אולמות ספורט חדישים, הפסיקה גם פעילות זו והבמה נעזבה והוזנחה.
מה עכשיו? עבודות עפר הרסו לחלוטין את אזור הקהל. הבמה נאטמה בבלוקים, ועל חזיתותיה רוססו פסקאות מטקסטים שכתבו אדם ברוך ויצחק לבנון על זירת האמנות. המועצה לשימור אתרים הציבה שלט הסבר קצר. באמצע העשור הקודם קרס הגג, ולפני כמה חודשים הוקם גג חלופי בתקציב מוגבל. הוא אינו הולם את אופיו של המבנה, אך מטרתו היא לשמור על קירות הבמה מפני התפוררות. באותה הזדמנות שבה הוקם הגג החדש, נהרסה במת העץ הוותיקה שהוקמה לאחר קריסתה בכנס המקהלות.
המבנה נטוש ופרוץ, כאמצעי המחשה נוסף של העזובה בכניסה לקיבוץ. עדות נוספות לכך נמצאת על צומת תל יוסף: מתחם המוסכים ההיסטורי, שתכנן האדריכל שמואל ביקלס בעבור קואופרטיב המשאיות האזורי, מאוים בהריסה בעקבות החלטה להרחיב את צומת הדרכים.
אם אתם כבר כאן: חמש דקות הליכה מזרחה, תגיעו לאחת היצירות האדריכליות החשובות שנבנו בארץ - חדר האוכל של תל יוסף, שנחנך ב-1935. תכנן אותו האדריכל לאופולד קרקואר, בסגנון בינלאומי שהתבסס על משחק צורני של ריבועים. הבניין הורחב ועבר שינויים מפליגים בתקופה מאוחרת.
בריכת הנוי, המפגישה בין הבניין לבין המדשאה המרכזית של הקיבוץ, מולאה בעפר וכוסתה בדשא. שרידיה היחידים שנותרו גלויים לעין הם הפסלים המרשימים של דוד פולוס. סמוך לחדר האוכל ניצב "בית טרומפלדור", שתכנן האדריכל שמואל ביקלס ושימש מוזיאון, חדר מוזיקה, אולם לכנסים ומופעים ומשרדים - וברובו נטוש כיום.
בעין חרוד תמצאו שדרה דומה לזו שבתל יוסף, ובקצה שלה חדר אוכל שתכנן ביקלס ועדיין פעיל היום. בסמוך לו מומלץ לבקר ב"משכן לאמנות ע"ש חיים אתר", שהוא ממוזיאוני האמנות הראשונים שנחנכו בארץ, ונחשב לפסגת יצירתו של ביקלס ולפנינה אדריכלית.
3. חוות שטוק
מרכז מחקר חקלאי נווה יער, צפון עמק יזרעאל
מה היה? משפחת שטוק המכובדת הקימה באיטליה מותג ברנדי מצליח, שנשא את שם המשפחה. זרוע אחרת של השושלת בחרה לממש את האידיאל הציוני ולהקים חווה חקלאית בעמק יזרעאל. את החווה הקים אמיליו שטוק ב-1925, על קרקע בת 300 דונם סמוך לנהלל, ובנקודה הגבוהה של השטח הקים בית מגורים דו-קומתי מוקף חומה.
בחזית הבניין שולבה ארקדה ובה שלוש קשתות מחודדות, שחזרו והופיעו גם במרפסת שקועה שנקבעה בקומה העליונה, ושממנה ניתן היה להשקיף על הסביבה החשופה ברובה. לאחר תקופה הורחב הבית וכל הקשתות נאטמו. כנראה שבעל הבית אהב את ארקדת הקשתות, כי עד מהרה הוקמה ארקדה חדשה במיקום הבולט מקו החזית, אך גם הן בשלב מאוחר נאטמו ברובן.
שטוק נשאר באיטליה ובבית השתכנה משפחת אחיינו. המשפחה סבלה מהצקות ומהתקפות ירי מצד ערביי הסביבה, וב-1938 החווה נעזבה. במשך עשור התגוררו בה קבוצות הכשרה שעיבדו את הקרקע, אך גם אלה עזבו אותה ב-1948, כשהאזור כולו הפך לחלק ממדינת ישראל והאתגר הביטחוני כבר לא היה רלוונטי.
מה עכשיו? לאחר הקמת המדינה הפך שטח החווה לחוות ניסיונות של משרד החקלאות. הוקמו מבנים חדשים לשירות החווה, אך בית המגורים עזוב. המרצפות המצוירות עדיין מעטרות את חדרי הבית, וכך גם פרטי נגרות מקוריים בחלונות ובדלתות.
במשך שנים ניסתה המועצה לשימור אתרים לקדם את חידוש הבית והפעלתו מחדש, אך המועצה האזורית עמק יזרעאל ומשרד החקלאות סירבו להירתם. אורי בן ציוני, מנהל מחוז צפון במועצה לשימור אתרים, מציין כי ב-2012 נערכה תוכנית לחידוש המבנה במסגרת ניסיון להקים חוות למידה והדרכה לחקלאות בת-קיימא, אך הפרויקט לא מומש.
היו גם יזמים מקומיים שביקשו לנצל את החווה ולחדש אותה, אך משרד החקלאות מנע את הפיתוח והמשיך להזניח. ב-2013 הנחו בן ציוני וד"ר נדב קשטן עבודה יסודית של מריה קזקוב, שחקרה את תולדות האתר במסגרת לימודי שימור במכללת הגליל המערבי.
אם אתם כבר כאן: נהלל היא אבן דרך בתכנון היישובים הכפריים בארץ, ותוכניתה נחשבת לייחודית מסוגה בעולם. המושב הוקם בתכנונו של ריכרד קאופמן, שאימץ את דגם "עיר הגנים" של המתכנן הסקוטי אבנעזר הווארד; בעוד שהווארד הציע סכימה רעיונית שאותה יש לפתח, קאופמן (שאולי לא הבין את הרעיון עד תומו) בחר לתכנן יישוב באופן מדויק לאותה סכימה: בעיגול שבמרכז נמצאים שטחי הציבור המשותפים, ובהיקף העיגול ממוקמות רצועות משקים.
בדרך לנהלל מומלץ לבקר בתחנת המשטרה. לא מדובר בתחנה פעילה, אלא באתר מבקרים שמפעילה המועצה לשימור אתרים בתחנת משטרה מנדטורית שהוקמה ב-1936 בתכנונו של האדריכל אוסטן סיינט בארב הריסון, שתכנן גם את מוזיאון רוקפלר ואת ארמון הנציב בירושלים. התחנה המקורית עוצבה כמו וילה, בניסיון להתקרב לתושבי האזור. מבנה התחנה שומר בקפידה בתכנונו של האדריכל פרדי כהנא, לפני כ-20 שנה. בתיאום מראש תוכלו להיחשף לתצוגה המוקדשת לפועלם של הנוטרים העבריים שהופקדו על ביטחון האזור, והיוו עם הקמת המדינה את הבסיס למשטרת ישראל.
4. מפעל תע"ש
דרך השלום, תל אביב
מה היה? חיזבאללה לא המציא את השיטה של החבאת תשתיותיו במרכזי יישובים צפופים; ישראל עשתה זאת לפניו וממשיכה לעשות זאת גם היום. מאז הקמתה, היא הפעילה מפעל נשק במרכז תל אביב, על דרך השלום. החלק הצפוני נהרס ברובו והאדמה הושבה למדינה כדי להפוך למתחם מגורים. רק מבנה אחד נותר כאן לשימור, הודות לחשיבותו האדריכלית.
בסוף שנות ה-60 הוקם בפינת המתחם בניין מעבדות, שעל תכנונו הופקדו האדריכלים והשותפים בנימין אידלסון (חתן פרס ישראל לאדריכלות ופרס רכטר) וגרשון צפור (חתן פרס רכטר ויקיר העיר תל אביב). השניים תכננו לתעשייה הצבאית (מפעל "יצחק" בנצרת עילית), שהיה אף גדול יותר, והתפרסמו בזכות פרויקטים כמו אתר ההנצחה בגבעת התחמושת, בניין הנהלת בנק לאומי ("בית לין") ברחוב נחלת בנימין פינת יהודה הלוי בתל אביב, בניינים בקמפוס מכון ויצמן ברחובות, וכל החלק המזרחי של קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, לרבות מגדל המים שהפך לסמלה של האוניברסיטה.
את הבניין תכננו האדריכלים עם שני אגפים נפרדים, כשגרם מדרגות מקשר ביניהם. אגף אחד מתנשא לגובה ארבע קומות מעל הקרקע וצמוד לדרך השלום, ואגף נוסף בן שתי קומות ממוקם בעורף. בהתאם לסגנון הברוטליסטי שאידלסון וצפור היו בין מוביליו בישראל, הבטון החשוף היה חומר הבנייה העיקרי ורמת התכנון והביצוע היתה גבוהה במיוחד. הודות לכך, גם היום לאחר שכל הפריטים נגנבו מהבניין לרבות כל עבודות המסגרות (חלונות, דלתות וכדומה), נותרה חזות הבניין שלמה.
במבנה הזה ביקשו האדריכלים ליצור אשליה כאילו הוא מורכב מפרטי בניין מתועשים, אף שכולו נוצק באתר. מדפי בטון אנכיים מצלים על פתחי החלונות בחזיתות מזרח ומערב, ונראים כמו תלויים על ווי בטון. כאן הצליחו האדריכלים להביא את הבטון למירב הניצול הפלסטי שלו, כך שמערך המדרגות החיצוני הבולט לכיוון הרחוב, כמו גם מדפי ההצללה השונים בכל חזית, יוצרים משחקי אור וצל ומגבשים את אופיו של הבניין.
מה עכשיו? עברו יותר מ-20 שנה מאז שהקרקע היקרה הושבה למדינה תמורת פיצויים, ועדיין רשות מקרקעי ישראל לא מצליחה לשווק את הקרקע. תהליך הייצור של הנשק זיהם את הקרקע בכל המרחב, כולל חלחול לכיוון רמת גן וגבעתיים, ועלות טיהור הקרקע גבוהה במיוחד. אשתקד אושרה תוכנית, המייעדת את שטח המפעל לבנייני מגורים בני שבע עד 52 קומות (מותר להקים כאן 970 דירות) ולמבני ציבור. התוכנית שומרת את האגף הקדמי של המבנה ההיסטורי ומסבה אותו למסחר ולתעסוקה. עתידו שלה אגף האחורי הדו-קומתי פחות מובטח, והתוכנית מאפשרת להשאיר רק שתי חזיתות שלו.
רשות מקרקעי ישראל ממשיכה לנסות לשווק את הקרקע ולממש את הפרויקט, ובינתיים השטח מגודר. הפתחים במפלס הקרקע של הבניין נאטמו, אחרי שחסרי-בית קבעו בו את ביתם במשך שנים ארוכות.
אם אתם כבר כאן: דרך השלום אינה נחשבת לאטרקציה אדריכלית, אך לצדה מתחבאים כמה מבנים וגנים כאלה. הגן הקרוב ביותר נמתח לאורך שדרות ההשכלה, שבשכונת ביצרון הסמוכה. זהו גן יוצא דופן ופורץ דרך לזמנו, שתכנן אדריכל הנוף רם אייזנברג, עם סדרה ארוכה של תחנות למשחק ושהייה.
בפינת דרך הטייסים נמצא פארק וולפסון, שאותו תכנן אדריכל הנוף צבי דקל. על אגם מלאכותי חולשת גבעה, שבפסגתה יצר דני קרוון את אחד מגני הפסלים הגדולים בארץ. הגן הוא מחווה לתל אביב ומתאר את התפתחותה.
הבניין הבולט ביותר לאורך דרך השלום כיום הוא פרויקט Toha, שתכננו במשותף אבנר ישר ורון ארד על גדות האיילון. זהו ניסיון לתכנן מבנה לא שגרתי, כשכל אחד מהיוצרים מנסה למשוך תשומת לב' בעיצוב ייחודי - שבסוף מורכב' כמו תמיד' מזכוכית ואלומיניום/ היצירתיות מסתכמת בשימוש בצבע זהב.
5. מסעדת לידו
צומת לידו על כביש 90, צפון ים המלח
מה היה? צפון ים המלח משך פעילות אנושית תוססת לאורך ההיסטוריה. שרידי היישוב העברי הקדום שפעל לצד מערות קומראן פתוחים לביקור גם היום. בתחילת המאה הקודמת הוקמו כאן מפעל אשלג, מלון מפואר וקיבוץ בית הערבה. במלחמת העצמאות נעזב האזור ונכבש בידי הצבא הירדני, ששלט כאן עד המלחמה הבאה שתפרוץ ב-1967. המלון, המפעל והקיבוץ חוסלו, ובמקומם הוקמו מחנות צבא ירדניים, מלון ומסעדה. המלון ניצב היה עד לפני שנים בודדות, אך קרס. המסעדה נותרה במקומה.
מבנה המסעדה עוצב בסגנון קליל וחופשי, והורכב בעיקרו מגגון דקיק בצורת סהר הפתוח אל הנוף ואל ים המלח. בעבר הגיע חופו הצפוני של ים המלח עד קרוב למסעדה, אלא שהתייבשותו הרחיקה את חופו מהמסעדה בקילומטר שלם, תהליך שרק ממשיך להחריף. כשנכנסים פנימה מגלים, כי לא נותר זכר לעיצוב הפנים. סביר להניח שמרבית שטח המסעדה היה פתוח ולא מסוגר, והמבקרים יכלו לרדת ישירות מהמסעדה אל החוף ולטבול בים המוות. במרכז החצר המעוגלת הותקנה בריכת נוי עם מזרקה קטנה, כשבעורף פעלו המטבח וחלק סגור של המסעדה שיועד לפעול בימי הגשם הבודדים שפוקדים את האזור.
התרומה הישראלית היחידה למבנה היא ציור קיר, שעוטף את כל קירות הפנים של האגף המעוגל. יצחק כוכבי חתום על העבודה מ-1973, שמתארת מבט פנורמי על נוף הרי האזור בהתבסס על מפה צלבנית.
מה עכשיו? עזובה שולטת במסעדה ובסביבתה (וגם בציור הקיר), ובאחד הקירות נפער חור מפגיעה ישירה של פגז. הבניין מתפורר, גם בגלל תזוזת הקרקע ובעיקר בגלל האקלים הקיצוני שיוצר בלאי בחומרי הבניין. את ההזדמנות להפיח חיים במבנה ההיסטורי פיספסה המועצה, כשאישרה להקים מתחם ובו תחנת דלק ומסעדה בחלק אחר בצומת. הוקם שם מבנה סתמי, עטוף בלוחות אטומים ומנותק מהסביבה, בעוד שהמסעדה הירדנית, על איכויותיה האדריכליות, נשארה פנינה שקטה ועזובה שאותה פוקדים לרגע מבקרים סקרנים.
אם אתם כבר כאן: במרחק נסיעה קצר מצוי חוף קלי"ה. זהו חוף יפה יחסית, שצריך לשלם דמי כניסה גבוהים כדי ליהנות ממנו. בהמשך כביש 90 לכיוון דרום תמצאו אתרי מורשת וטבע, כמו גן לאומי קומראן ושמורת טבע עינות צוקים. בהיבט האדריכלי מומלץ לפנות מערבה לכביש 1 ולבקר באתר נבי-מוסא, המיוחס על ידי הערבים כמקום קבורתו של משה רבנו. גם אם לא מאמינים לאותה מסורת, הרי שהמבנה שראשיתו במאה ה-13 כשנוסד כמלון אורחים הוא מרשים והכניסה אליו חופשית.
עוד בהמשך הכביש: "מוזיאון השומרוני הטוב", שאותו מפעילה רשות הטבע והגנים. הכניסה היא במחיר סמלי, ובאתר תגלו את אחד האוספים הגדולים והחשובים בעולם של רצפות פסיפס שנאספו מכל רחבי הארץ ושוקמו באופן מקצועי.
6. חדר האוכל של נחל עוז
מרכז קיבוץ נחל עוז, עוטף עזה
מה היה? היאחזות הנח"ל הראשונה שעלתה על הקרקע. לאור ההצלחה, קמו אחריה עוד עשרות היאחזויות שהפכו ליישובים לכל דבר. בשמונה השנים הראשונות של נח"ל עוז סעדו החברים במבנה חדר אוכל, שהורכב מלוחות עץ פשוטים. הקרבה לגבול עם עזה הובילה ב-1959 את המוסדות להקים לקיבוץ חדר אוכל מבטון, אלא שגם זה לא הספיק לחברים וב-1976 נחנך חדר האוכל השלישי.
תכנון חדר האוכל הופקד בידי ויטוריו קורינלדי, אדריכל בכיר במחלקה לתכנון של תנועת הקיבוץ המאוחד ובעצמו חבר קיבוץ ברור חיל בנגב המערבי. קורינלדי נולד במילאנו והיגר בילדותו עם הוריו לברזיל, ממנה היגר לישראל לאחר שהשלים שם לימודי אדריכלות. במבנים שתכנן, בין השאר בהשראת אדריכלים ומהנדסים איטלקים וברזילאים, יש דגש מיוחד על שלד הבניין שהופך בעצמו לאלמנט עיצובי בולט.
כאן, קצותיהן המשופעות של קורות הגג פורצות את קו החזית, ועמודי הבניין מופיעים בזוגות ומוסיפים רובד לקצב שיוצר השלד בחזית. קומת הקרקע מפולשת ותוכננה כרחבת התכנסות מקורה, כשבמרכזה אולם מבואה עטוף במסכי זכוכית שדרכו עולים אל אולם האוכל בקומה העליונה. את האולם עיצב קורינלדי עם תקרת עץ נמוכה יחסית, במטרה ליצור אינטימיות וחמימות. מבעד לחלונות חדר האוכל השקיפו הסועדים אל הדשא הגדול, המועדון, המבנה שיועד לשמש מוזיאון לנח"ל - ואל בתי המגורים והשדות.
מה עכשיו? 25 שנה שירת הבניין את החברים בייעודו המקורי. ב-2001, שנים ספורות לאחר שהופרט הקיבוץ, סגר חדר האוכל את שעריו. השולחנות והכיסאות הוזזו לקצות האולם, ששימש מעת לעת לעריכת אירועים, אך גם מספרם של אלה התמעט והלך. כיום הוא נטוש.
לעומתו, חדר האוכל השני שופץ והוסב למרכז מבקרים, שאמור להיפתח בשנה הקרובה ולהתמקד במורשת ובביטחון של נחל עוז והסביבה, תוך דגש על גידול תפוחי האדמה - ענף שהקיבוץ מתמחה בו. יענקל'ה כהן, ממייסדי הקיבוץ, אומר: "אני מניח שעם פתיחת מרכז המבקרים, תיפתח בהמשך גם מסעדה בחדר האוכל שתגיש מנות על טהרת הירקות, ובמיוחד תפוחי האדמה שאנחנו מגדלים. יש לנו 10 זנים".
אם אתם כבר כאן: בנתיבות, השכנה ממזרח, מומלץ להתרשם מהמבנים השונים, בעיקר שיכונים טוריים ישנים שעברו שינויים ושולבו בהם אלמנטים מזרחיים; את רובם מוצאים גם בבניין הקבר של הבבא סאלי, השוכן בשולי העיר.
בפאתי שדרות, שמצפון, נמצאת מכללת ספיר ובה ספרייה מרכזית שתכנן משרד האדריכלים "נדלר-נדלר-ביקסון-גיל", מי שתכננו את הספריות הגדולות באוניברסיטאות תל אביב ובאר שבע וגם השתתפו בתכנון הספרייה הלאומית בירושלים. ספרייה זו מייצגת את הפיתוח המתקדם שעברו הספריות האקדמיות בישראל, כל הדרך מאז הקופסה האטומה ועד זו שלפניכם, שבה ניתנה תשומת לב מרבית לקשר בין פנים לחוץ.
