אביו היכה אותו והתעלל בו, והוא מקדם הצעת חוק ל"רישיון להורות"

ד"ר ירון זיו חושב שלא כל אדם מתאים להיות הורה, והסבל שחווה בילדותו משמש לו הוכחה. את הקריירה שלו הוא מקדיש לניסיונות לשפר יחסים במשפחה

זהר אליה טוריאל

|

07.10.20 | 01:52

ד"ר ירון זיו. "אני רוצה שהמדינה תחייב אנשים לעבור קורס לסמכות הורית, כמו שהיא מחייבת לעבור קורס לנהיגה מונעת" (צילום: אביגיל עוזי)
ד"ר ירון זיו. "אני רוצה שהמדינה תחייב אנשים לעבור קורס לסמכות הורית, כמו שהיא מחייבת לעבור קורס לנהיגה מונעת" (צילום: אביגיל עוזי)

כמעט בכל תחום בחיים צריך לעבור מבחן כדי לקבל רישיון, תעודה או אישור, אבל את אחד הדברים החשובים ביותר, גידול ילדים, כל אחד יכול לעשות כראות עיניו. עבור ד"ר ירון זיו זאת לא רק נקודה למחשבה: כמי שגדל עם חסך רגשי עמוק, אבא אלים ומנותק ואמא שלא הצליחה להציל אותו, הוא יודע יותר מדי טוב עד כמה הורים זקוקים להכוונה ולהדרכה, ורוצה לשנות את המצב.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

"אני חושב שאנשים צריכים להוציא רישיון להורות", אומר ד"ר זיו, "ולכן אני מנסה להעביר הצעת חוק ללימוד התפקיד ההורי, שבמסגרתה המדינה תחייב אנשים לעבור קורס לסמכות הורית, כמו שהיא מחייבת לעבור קורס לנהיגה מונעת. אחרי מה שעברתי, אני רוצה שאף הורה לא ירים יד על ילדו כאמצעי חינוכי. אמנם, היום יש יותר מודעות, אבל אני עדיין פוגש הורים שמשתמשים בצרחות, בקללות ובאיומים, ואלימות רגשית משפיעה לא פחות מאלימות פיזית". 

 

הוא עצמו היה חשוף לשני סוגי האלימות, מצד אביו. בין התפרצות זעם אחת לשנייה, בין מכות בחגורה להטחת חפצים, סבל מהשפלות, מהתעלמות ומחוסר אכפתיות. "תמיד הייתי תלמיד מצטיין, אבל לאבא שלי זה לא היה אכפת. הוא היה מנותק לגמרי. לא היו בינינו מגע, חיבוק או מחמאות – הייתה רק ביקורת תמידית. כתוצאה מזה, הייתי ילד מבודד – ילד שחי בבית הספר, אבל לא משתתף במשחקים, אלא בורח לספרים. לא חשבתי שאני מסוגל למשהו, והייתי עסוק רק בלהתבייש ובלפחד".

 

כיום ד"ר זיו (64) רחוק מאוד מאותו ילד. יש לו קליניקה פרטית בירושלים, שבה הוא מטפל כעובד סוציאלי קליני, והוא גם מעביר סדנאות והדרכות להורים ולזוגות. הוא גם אבא גאה לשלושה ילדים, בני 22, 20, ו-13. חישוב מהיר מגלה שחיכה עם ההורות עד גיל 42. "לא הייתי בטוח שאני בשל להיות אבא", הוא מודה. "חוויית ההורות מורכבת מאוד עבורי. מצד אחד, הייתה התרגשות גדולה והיה רצון לעשות חוויה מתקנת להורות שלא הייתה לי. מצד שני היה פחד גדול שאני הולך לשחזר את הטעויות של אבא שלי, לאבד שליטה, להתעצבן או חס וחלילה להרים יד. אני כל הזמן במודעות לחלקים האימפולסיביים שהיו אצל אבא שלי, ושיכולים להיות גם אצלי".

 

זיו בילדותו. "לא חשבתי שאני מסוגל למשהו"
    זיו בילדותו. "לא חשבתי שאני מסוגל למשהו"

     

    נס גדול במכון ויצמן

     

    את ההצלחה שלו להתרומם מילדות של קושי וניכור מייחס זיו לאיש מיוחד – חתן פרס ישראל אהרן קציר ז"ל, שהיה פרופסור לכימיה במכון ויצמן ואחיו של הנשיא הרביעי, אפרים קציר ז"ל. זיו פגש אותו בגיל 12, במסגרת תוכנית לילדים מחוננים שבה השתתף. קציר, מתברר, היה לא רק מדען בעל שם, אלא גם אדם רגיש במיוחד, שראה את הקשיים של הנער שעמד מולו, וגרם לו להתמודד איתם ולהתגבר עליהם. "זה היה נס גדול", אומר זיו. "קציר עמד בראש היחידה לכימיה אורגנית במכון ויצמן, וזה היה תחום שעניין אותי, אז בחופשות הקיץ הייתי בא לשם מבית הוריי בחיפה, גר במעונות הסטודנטים ברחובות ולומד במכון. הייתי מעין הילד המאומץ שלו. הוא, בגאוניותו, הבין שמשהו לא בסדר איתי, והחליט לעשות מעשה מדהים: הוא הודיע לי שאני לא יכול להמשיך לבוא למכון ויצמן בחופשות, אלא אם אעמוד בשני תנאים – אצטרף לתנועת נוער, ואלך ללמוד לרקוד. אני הייתי בשוק, כי בכלל לא הבנתי שמשהו לא בסדר אצלי".

     

    קציר החתים אותו על חוזה, והילד הנרעש מילא את שני התנאים במסירות: הוא הצטרף לצופים, לחוג לריקודי עם ובהמשך גם לארגון ההתנדבותי נוער לנוער. "כל החיים שלי השתנו", הוא נזכר. "אמנם, הכניסה לצופים הייתה קשה, והתייחסו אליי כמו אל יצור לא מובן, אבל מצד שני, גיליתי שאני אוהב לרקוד ושיש לי קואורדינציה וחוש קצב טוב. עם הריקוד הגיעה גם האינטראקציה הראשונה עם בנות. פתאום כולן רצו לרקוד איתי. אבל מה שהכי שינה אותי היה הפעילות בנוער לנוער, כשלימדתי ילדים מבתי יתומים וממשפחות במצוקה, ילדים שלא היה להם בבית אפילו שולחן להכין שיעורים. שם, בפעם הראשונה קיבלתי קרדיט על היכולות הלימודיות שלי. כשילד היה אומר לי תודה, או כשאמא שלו הייתה נותנת לי תה ועוגייה ומודה לי, זה גרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. בכיתה י"א נבחרתי ליו"ר סניף חיפה של התנועה, וכל הדימוי העצמי שלי השתנה. זה היה ממש מעבר משואה לתקומה, ממנודה חברתי למנהיג".

     

    צפו בסרטון על האיש שגרם לכך - פרופ' אהרן קציר:

     

     

    לא האמינו שאבא שלי אלים

     

    זיו גדל בבית שמבחוץ נראה נורמטיבי לגמרי, עם אבא מנהל חשבונות, אמא מורה (שניהם כבר לא בחיים) ושתי אחיות. איש לא שמע, ידע או חשד שיש שם אלימות. "אבא שלי היה מרביץ בעיקר לאמא שלי ולי. הוא היה מתרתח בשניות, זורק צלחות, מרביץ עם חגורה. מרוב פחד הייתי מרטיב במיטה עד גיל עשר, וכשהוא היה קם בבוקר ורואה שאני רטוב, הייתי שוב חוטף מכות. זה היה טרור, כי המכות לא היו בקטע חינוכי: הוא לא היה מעניש על מעשה לא טוב שעשיתי, אלא סתם כשהיה מקבל התקף זעם. הוא היה צורח, והעיניים שלו היו יותר מפחידות מהחגורה. הרגשתי מבוהל תמידית, כי מי יכול היה לדעת באיזה מצב רוח הוא יגיע הביתה, ומה יקרה בבית".

     

    איך אמך ספגה את זה?

    "היא הייתה אישה כנועה, שלא העזה

    "בגיל 16 היה לי עימות פיזי עם אבא שלי. הוא זרק צלחת על אמי, ואני לא יכולתי לשאת את זה יותר. תפסתי אותו בכוח, זרקתי אותו על הרצפה ואיימתי עליו עם סכין. מאז הוא לא הרים עליי יד"

    להתמודד. שאלתי אותה: 'למה את לא מתלוננת עליו? למה את לא עוזבת אותו?' אבל היא לא הייתה מסוגלת. היא ספגה בשקט את האלימות בבית, וכלפי חוץ שידרה שהכל בסדר. כשסיפרתי לדוד שלי, הוא לא האמין שאבא שלי יכול להיות אלים". 

     

    בנוסף למה שחווה בבית, התמודד זיו עם חוסר משקל וגובה נמוך. הוא נולד כפג ששקל פחות מ-700 גרם, וכל ילדותו היה נמוך וסבל מבעיות של דימוי גוף. רק בסוף שנות העשרה, בזכות הפעילות החברתית שלו, החל לצבור ביטחון עצמי ואף אזר אומץ להתמודד עם אביו. "בגיל 16 היה בינינו עימות פיזי. הוא זרק צלחת על אמא שלי, ואני לא יכולתי לשאת את זה יותר. תפסתי אותו בכוח, זרקתי אותו על הרצפה ואיימתי עליו עם סכין. מאז הוא לא הרים עליי יד, אבל נמנעתי מלהגיע הביתה יותר מדי, כי לא הייתי מסוגל לראות אותו זורק אוכל על אמא שלי. היא הייתה בוכה המון, אבל כלום לא עזר. רק בשנים האחרונות הוא כנראה הפסיק להתעלל בה, והם חיו יחד עד לפטירתם בשנות ה-90".

     

    לצבא לא התגייס בגלל אסתמה, ובמקום זה המשיך בפעילות בנוער לנוער כרכז אזור. עד גיל 30 עבד בתנועה, טס והקים סניפים ברחבי העולם, ובמקביל למד באוניברסיטה פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. במהלך הקריירה שלו הדריך הורים, מורים ומטפלים, הקים תוכנית להכשרת מנחי קבוצות במכללת בית ברל, לימד הנחיית קבוצות וזוגות והוציא ספר, "מסע קבוצתי – המדריך למנחי קבוצות" (הוצאת גל). בשנים האחרונות הוא גם עוסק בריקוד, מטפל בתרפיית הגשטאלט ומנחה תוכנית אינטרנטית בשם "מדברים זוגיות". זיו מודה שהוא היפראקטיבי, מה שגורם לו לעסוק במגוון תחומים, אבל כולם נוגעים ברצון לאפשר זוגיות, משפחתיות והורות טובות יותר. "זאת התשוקה שלי", הוא אומר. "חשוב לי לקדם את המודעות לכך שהורות וזוגיות הן מקצועות שצריך ללמוד בצורה מסודרת. זה לא בא אוטומטית. הסיפור האישי שלי הוא הטריגר לכל מה שאני עושה". 

     

    צפו בו מדבר על זוגיות נכונה:

     

     

    קורס חובה בחינם

     

    ההצלה שלו הגיעה מאנשים טובים שנכנסו לחייו, תמכו והאמינו בו. הראשון והמשמעותי ביותר היה פרופ' קציר, אבל זיו לא הספיק לשהות במחיצתו שנים רבות מדי, שכן המדען נרצח בפיגוע הקשה שהוביל הטרוריסט היפני קוזו אוקמוטו בשדה התעופה בלוד ב-1972. זיו היה אז בן 16. "קציר היה דמות אבא בשבילי, והרצח שלו השפיע עליי קשות. חלל גדול נפער, ועבר זמן עד שמילאו אותו אנשים טובים אחרים – מורים ומרצים שונים. כשזה קרה, שמרתי הכל בבטן. אמא שלי אמנם הבינה את משמעות הקשר שלי עם קציר, אבל גם היא לא הייתה אדם שביטא רגשות או חיבק. תרבות האינטליגנציה הרגשית לא הייתה מפותחת בביתנו".

     

    איך התפתחו שתי האחיות שלך?

    "גם הן עוסקות בתחומי טיפול ועזרה. האחת פיזיותרפיסטית, והאחרת עוסקת בדרמה-תרפיה. הן אמהות מדהימות, ואנחנו בקשר מעולה".

     

    היכן עומדת הצעת החוק שיזמת?

    "כרגע היא מופנית לשר העבודה והרווחה, איציק שמולי, ולוועדת החינוך של הכנסת. הרעיון הוא שאחרי לידת הילד הראשון יעברו ההורים קורס חובה בחינם, שבו יילמדו היבטים שונים של ההורות. מי שירצה, יוכל לחזור על הקורס גם כשייוולדו הילדים הבאים".

     

     

       

      הנרקומן לשעבר עוזר עכשיו למכורים אחרים. הקליקו על התמונה:

       

      אהרון-דוד לוזק. "אני מרגיש שהעולם צריך אותי". הקליקו על התמונה (צילום: אלכס קולומויסקי)
      אהרון-דוד לוזק. "אני מרגיש שהעולם צריך אותי". הקליקו על התמונה (צילום: אלכס קולומויסקי)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד