המבקרים בתערוכת בוגרי בצלאל באוגוסט האחרון לא יכלו להתיק את עיניהם מעבודת וידאו ארט בת 11 דקות שהוצגה על אחד הקירות. גבר ואישה צעירים שוכבים קרובים במיטה. פלג גופם העליון עירום. הגבר מניח יד מהססת על השד הימני של האישה ומתחיל לעבור עם האצבע הלוך וחזור על הצלקת הארוכה שלאורכה. התנועה נראית כספק ליטוף, ספק תנועה רוטינית על החזה. בהתחלה האישה נעה באי־נוחות. מלחלחת את שפתיה במתח, שוכבת קפואה ונושמת בכבדות. לאט־לאט היא מתרפה ומתמסרת למגע. הנשימות הופכות לנינוחות והיא נרדמת.
על הסרטון היפה והמרגש הזה חתומה יעל אשל, 31, בוגרת מגמת צילום בבצלאל. בשנה וחצי האחרונות, מאז שחלתה בסרטן השד, היא מתעדת באמצעות המצלמה כל דבר שהיא עוברת עם המחלה. הדרך היחידה שהיא מכירה להתמודד עם החרדה הקיומית היא באמצעותה. לאשל היה ברור שגם את הפן האינטימי בחייה כחולת סרטן היא תתעד.
"אחד הפחדים הגדולים שלי עם גילוי המחלה היה, מי ירצה אותי?", היא מספרת. "הייתי בטוחה שלא אמצא אהבה. הרגשתי שהטייטל הזה של 'חולת סרטן' דוחק הצידה כל מרכיב אחר בזהות שלי. הרגשתי שהפכתי ליעל חולת סרטן, וגם כשאבריא זה יהיה יעל מחלימה מסרטן. הסרטן תמיד יהיה אישיו. אבל הווידאו הזה תיקן לי את הפחד העמוק שאם בן זוג יראה את הצלקות הוא יברח".
הצלחת לקפוץ למים.
"זה לא היה פשוט. כבר השלמתי עם זה שזה לא יקרה לי יותר: אהבה, זוגיות, סקס. כל החבילה. הרגשתי שהמחלה חירבה לי את הנשיות. היה לי קשה עם שתי הצלקות שיש לי על השד. לפני הסרטן הייתי בחורה מינית, ואז זה פתאום הפסיק. לא התחשק לי מגע. הגוף כנראה ניסה לאותת לי שמשהו לא בסדר. אחרי הניתוח חזרה לי החרמנות. אמרתי לעצמי, 'אני פאקינג רוצה מין'.
"ואז א' התחיל איתי בטינדר ולא הרפה. התכתבתי איתו פה ושם, אבל לא קידמתי את זה. הוא ביקש לפגוש אותי והתחמקתי. הפסיכולוגית שלי אמרה לי, 'צאי לדייט. גם אם הוא יגיד לך שאת פגומה, זו חוויה שאת צריכה לחוות ולהתגבר עליה'. היא ייעצה לי לא לספר לפני דייט שלישי או רביעי. יצאנו והרגשתי שכל הערב אני עצורה, לא קל להסתיר סוד. באיזשהו שלב הוא אמר לי, 'אני מרגיש שיש לך משהו לספר לי'".
מה ענית לו?
"'בוא נצא החוצה'. סיפרתי לו - וקצת בכיתי תוך כדי - שגילו לי סרטן ואני אחרי ניתוח, ואני לא יודעת מה יהיה איתי. הוא שתק רגע ואז אמר לי, 'הבחורה שהכרתי והבחורה שעומדת מולי אחרי שאני יודע זו אותה אחת. אין מבחינתי הבדל'. חברות שלי שמתמודדות עם סרטן סיפרו לי סיפורים איומים ונוראיים שהן חוו עם בחורים. למשל, הורים של בחור שאסרו עליו לצאת עם חולת סרטן, כי הם לא רוצים גנטיקה כזו במשפחה. התגובה של הדייט שלי גרמה לי להקלה. התנשקנו בסוף הפגישה. אחרי זה יצאנו עוד פעמיים ושם זה נגמר".
אבל הוא סלל את הדרך לש', בן הזוג הראשון אחרי הסרטן. זה שהצטלם לווידאו ארט.
"כן. יצאנו כמעט שנה. הוא סטודנט לפיזיותרפיה שמתכנן להמשיך ללימודי רפואה. גם אותו הכרתי בטינדר. היה לנו חיבור טוב מההתחלה. הדייט הראשון נמשך שבע שעות. שכבנו ועדיין לא סיפרתי לו על הסרטן. הקשר קצת התנתק ואז חודש. הזמנתי אותו לבוא אליי כדי שנדבר. הוא הסכים שאתעד את השיחה לעבודת אמנות עוד לפני שידע בכלל מה אני רוצה לספר לו. ישבנו במרפסת ושתינו יין. העמדתי את המצלמה, אבל אז ראיתי שהוא הופך לפחות נינוח בגלל הנוכחות שלה, אז ניתבתי את השיחה לסמול טוק. כשהוא הפשיר הנחתִּי עליו: 'שומע, אז היה לי סרטן'. הוא התחיל לשאול שאלות. אהבתי שהוא התעניין בי, באיך אני, ופחות בהיבטים הרפואיים. בעבודת הווידאו רואים אותנו במטושטש ואת תנועות הידיים שלנו, וברקע שומעים את השיחה, את הגילוי שאני חולקת ואת השאלות שהוא שואל".
אבל אז לקחת את זה צעד אחד נוסף, וצילמת את שניכם בסיטואציה אינטימית במיטה.
"סיפרתי לש' שאני מפחדת לחשוף בפניו את הצלקות, שאני מפחדת שהוא לא יימשך אליי יותר. הוא לא הבין. הוא אמר לי, 'אבל כבר היינו באינטימיות, שכבנו וליטפתי לך את החזה'. הסברתי לו שליטוף אקראי זה לא כמו להתבונן בצלקות ולגעת בהן. אחרי כמה ימים ביקשתי ממנו ללטף לי את הצלקת ושאצלם את זה. עד אותו הרגע נתתי רק לרופאים לגעת לי בצלקת. בעשרות ההקרנות שעברתי, המכונה חגה ימינה ושמאלה סביב החזה שלי. הרגשתי שליטוף שלו כשהוא מעביר את האצבע על החזה שלי, בדומה למכונת ההקרנה, יהיה תיקון לטראומה שחוויתי. אני רוצה להאמין שעוד אצליח להסתכל על הצלקת כעל אות גבורה ממלחמה".
אני אולי הולכת למות
עד לפני שנתיים, הטרדות הכי גדולות של אשל היו איך להצטיין בפרויקט הגמר ולהציג גוף עבודות שימשוך את תשומת הלב של בעלי גלריות. היא חזרה לגור בבית אמה בירושלים, לחסוך קצת לפני שהיא עוברת לדירת שותפים בתל־אביב. אבל אז צץ אורח לא קרוא: גוש בחזה. "לפני שהחיים שלי שינו כיוון, התחלתי לעבוד על פרויקט שעסק בטקסים ונשיות. חקרתי את שחזור קרום הבתולין שיש נשים שעושות לפני החתונה. קניתי בדים והתחלתי לתפור איבר מין נשי גדול שרציתי להציג בעבודת וידאו, שתלווה בקולות של גניחות. אף אחד לא ידע על הצל שהולך איתי. שנה קודם אחותי למחצה, הילה, אובחנה עם סרטן השד. היא הבת של אבי מהנישואים הראשונים, אני דומה לה מאוד, ותמיד קראו לי הילה שתיים. התחילו לי מחשבות שאם זה קרה לה, זה יכול לקרות גם לי. התחלתי למשש את החזה ואת בית השחי באובססיביות. שנה ומשהו הלכתי עם חרדה".
ואז זה הגיע.
"באחד מימי חנוכה של 2018 עבדתי על הפרויקט עד שתיים וחצי בלילה. סיימתי, הלכתי להתקלח ולישון. כשנכנסתי למיטה, אמרתי לעצמי שלא בדקתי את עצמי מלא זמן. הייתי בתנוחת שכיבה על צד שמאל, היד נשלחה לחזה הימני ומיד הרגשתי גוש קשה וגדול בחלק העליון של החזה. נבהלתי, קמתי בבת אחת והלכתי למראה להסתכל. בראש עברה לי המחשבה 'או מיי גוד, יש לי סרטן'".
אני לא רוצה לחשוב איך נראה אותו הלילה שלך.
"לא ישנתי כל הלילה. בשש וחצי בבוקר התקשרתי לאמא שלי. אף פעם לא התקשרתי אליה כל כך מוקדם. היא ענתה ומיד שאלה אותי, 'יעל, מה קרה?'. סיפרתי לה עם גרון מלא דמעות שמצאתי גוש. אמא שלי, הלביאה, הזיזה הרים, ותוך יומיים כבר הגעתי לבדיקות".
כבר בבדיקת האולטרסאונד הראשונית, הרופא הודיע לאשל שהגוש חשוד. "הנשימה שלי נעתקה. התחלתי לבכות ונכנסתי להיפר ונטילציה. אמא שלי ניסתה בכל הכוח להחזיק את הבכי ובסוף נשברה. באותו היום כבר עשו לי ממוגרפיה וביופסיה. אחרי שבוע וחצי הגיעו התוצאות לרופאת המשפחה. אני זוכרת שלא הייתי מוכנה לשבת כשהרופאה דיברה. רק חיכיתי שהיא תגיד כבר את המילה 'סרטן'".
מה קורה כשאת שומעת את המילה הזו?
"כל מה שעבר לי בראש זה 'אני לא מסיימת את השנה', 'אני לא עוברת לתל־אביב', 'אני אולי הולכת למות'. לא שמעתי בכלל שהרופאה מרגיעה אותי ואומרת שהגידול בשלב 1. אמא של אחותי, שנפטרה מסרטן השד, עברה לי מול העיניים. לקח לי הרבה זמן להבין שאני זו אני והיא זו היא".
בשלב הבא, אשל נפגשה עם רופאה אונקולוגית שמתמחה בסרטן שד בצעירות. "הדבר היחיד שביקשתי ממנה זה אישור לצלם בבית החולים. רציתי לצלם את כל מה שאני עומדת לעבור. הרופאה מיד אמרה שאם זה מה שיעזור לי בהחלמה, אין בעיה. קשה לי מאוד שזרים נוגעים בי, גם אם הם רופאים. בזכות המצלמה הצלחתי לעבור את זה. בראש הייתי אומרת 'אקשן' ואז נכנסת לתוך הסצנה".
לאשל נקבע ניתוח להוצאת הגוש יום לפני יום הולדתה ה־30. "נרדמתי בלי לדעת לאיזה חזה אני אקום. ברגע שהתעוררתי מההרדמה, עם הבחילות והצמרמורות, ביקשתי מאחותי שתסריט אותי. הקאתי לתוך הדלי, ותוך כדי אמרתי לה, 'זוזי, את לא עומדת במקום טוב לצילום'".
להתקפל על הרצפה מחרדה
אשל גדלה בירושלים. "הוריי הגיעו לזוגיות כששניהם גרושים", היא מספרת. "לאבי יש שלושה ילדים מנישואיו הראשונים ולאמי בת אחת. אחרי שהתחתנו, נולדנו אני ואחי הקטן. כשהייתי בת שש ההורים התגרשו בגירושים קשים. לקחתי את הצד של אמא שלי. עד היום, הקשר עם אבא שלי מאוד מורכב. היו לנו תקופות של נתק. גם כשחליתי, הוא בא לבקר אותי רק פעם אחת אחרי הניתוח. כיום יש לאבי בת זוג, ואמי חיה לבד".
בגיל 14 אשל קיבלה את המצלמה הראשונה שלה. "לא הפסקתי לצלם ולתעד כל דבר. תמיד ידעתי שאעסוק באמנות. הסרטתי שיחה שבה אני מדברת עם אבא שלי על כל המשקעים בינינו. גם היא תהפוך לעבודת אמנות. אני מרגישה שאני מטפלת בנפש שלי דרך המצלמה"
.
מה קרה אחרי הניתוח?
"המנתחת הצליחה לנקות את הגידול כמעט בלי לפגוע בצורת השד. במקום של הגידול יש שקע, ובנוסף לשתי הצלקות על השד יש עוד צלקת בבית השחי, כי הוציאו משם את בלוטת הלימפה. אני זוכרת שאחרי הניתוח, במאמץ־על, הרמתי את החולצה כדי לצלם את השד. בגלל פגיעה עצבית שאירעה בניתוח, יד ימין הפכה למוגבלת ואני עדיין עושה פיזיותרפיה כדי לחזור ליכולת מלאה בה".
לאחר שהגידול נבדק, אשל התבשרה שאינה צריכה לעבור טיפול כימותרפי אלא הקרנות בלבד. בתום סבבי ההקרנות נדרשה להחליט אם ברצונה לעבור הליך שימור פוריות. "הסרטן שלי הוא הורמונלי, כזה שגדל בשל ההורמונים הנשיים בגוף. המשמעות היא שבמשך חמש שנים מתום הטיפול אני צריכה להיות במנופאוזה. אני מקבלת זריקה פעם בחודש וכדורים כדי שלא אקבל מחזור. לפני הפסקת המחזור עלתה השאלה אם להקפיא ביציות או לא".
ומה ההחלטה שקיבלת?
"אף פעם לא הייתי סגורה על זה שאני רוצה ילדים, ועכשיו גם מי רוצה בכלל להעביר הלאה את הגנים המחורבנים האלה? אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לא לסגור לעצמי דלתות והלכתי על זה. עברתי סבב אחד שבו הצליחו לשאוב ממני 42 ביציות".
ואז הגיע ע'. "הוא מוזיקאי וסאונדמן, בן 31. לו כבר לא סיפרתי על הסרטן. זה היה קשר כיפי. הייתה לי מטרה שקטה לדעת שהסרטן שלקח ממני כל כך הרבה דברים, לא לקח לי גם את האינטימיות, את היכולת למשוך גברים ולהיות נאהבת. אני זוכרת שלפני שנפגשנו שאלתי את האונקולוגית אם מותר לו לגעת לי בחזה, שלא ימחץ לי אותו בטעות. כששכבנו, היד שלו נשלחה לכיוון השד הימני שלי ואני חשבתי 'באמאש'ך, דווקא לשם?'. כל הסקס הייתי בלחץ אם הוא מבחין או לא מבחין שמשהו לא בסדר. רק אחר כך, כשהפכנו לידידים, סיפרתי לו. הוא טען שלא הבחין בשד המצולק. הוא עזר לי להרגיש שוב נשית ולהגיע לאורגזמה".
לאחר מכן פגשה את ש', שכאמור, הפך לבן זוגה ולכוכב התערוכה. "גם אחרי שסיפרתי לו על הסרטן, עדיין הסתרתי ממנו את כל מה שאני עוברת. בימים שאחרי קבלת הזריקה, שבהם אני סובלת מכאבי עצמות איומים ומקושי ללכת, לא נפגשתי איתו. גם לא לקחתי את התרופות לידו. לא שיתפתי אותו בפחדים שלי ובהתקפי החרדה שגרמו לי להתקפל על הרצפה. גם לא את זה שהתחלתי להתמודד עם דיכאון ולקחת ציפרלקס. המחלה גרמה לי לפוסט טראומה. הפחד היה שהוא יבין באמת שאני חולה. לא נתתי לו את האפשרות להוכיח את עצמו.
"הייתה פעם אחת שדיממתי כשהיינו יחד, והאונקולוגית שלחה אותי בדחיפות לרופא. הרמתי טלפון לאחותי שתבוא איתי, ופתאום הוא אמר, 'חשבתי שאני אבוא איתך'. הלכנו יחד והוא הכי תמך. מאז התחלתי להיות פתוחה איתו".
אשל חזרה ללימודים והשקיעה את כל כולה בעבודת הגמר. דווקא אז היא וש' נפרדו. "כל אחד היה עסוק בדברים שלו והתחלנו להתרחק. כשלא הצלחנו לגשר על הפער ולהקדיש זמן אחד לשנייה, נפרדנו. הזמנתי אותו לתערוכה, אבל אני לא יודעת אם הוא הלך. בכל מקרה, אני לא אשכח לו את זה שהוא החזיר לי את התחושה הנורמלית, שאפשר שוב לחיות וליהנות. הרגשתי איתו כל כך סקסית. היינו שניים בזוגיות הזו ולא שלושה. הסרטן לא נכנס בינינו".
אני רק שאלה
אשל היא לא היחידה המתלבטת בסוגיות על זוגיות וסקס בזמן התמודדות עם סרטן. לאחרונה הושק באתר המיזם "חלאסרטן" של עמותת מרכז טל, המיועד לצעירים עד גיל 44, "מדברים מיניות" - אזור שאפשר לשאול בו שאלות בנושא באופן אנונימי, ולקבל מענה מאחות אונקולוגית שהיא גם יועצת מיניות מוסמכת. "בעיות במיניות לצד ירידה בדימוי העצמי שכיחות מאוד בזמן המחלה ואחריה", מסבירה שירה סגל קופרמן, מנכ"לית חלאסרטן, "וחברי הקהילה מתוסכלים מהיעדר תשומת לב של המערכת המטפלת".
