הכירו את התופעה החדשה שמגיעה יחד עם הקורונה: Zoom fatigue - כלומר עייפות זום, שנובעת משהות ארוכה מול הזום, וניכרת גם אצל מבוגרים וגם אצל צעירים. מדובר בסט של תחושות ומיחושים כמו עייפות, שחיקה, אפתיה, דאגנות יתר, לחצים פיזיים ונפשיים ועוד שיבושים שחווה המין האנושי, שפתאום, בהינף נגיף, נאלץ להחליף את האינטראקציה החברתית המגוונת והמתגמלת, בריבועי מסך אחידים ומהבהבים.
  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
הפסיכיאטרית ג'נה לי מאוניברסיטת UCLA בדקה את ההשפעה של השימוש בזום על ההתנהלות האנושית, ובמאמר שהתפרסם במגזין Psychiatric Times היא מאבחנת שמדובר ב"הפרעה לא רשמית חדשה", שיש לה כמה הסברים, וכולם נובעים מכך שהעתקנו את הקשרים שלנו מהעולם האמיתי לעולם הווירטואלי. מנקודת מבט נוירופסיכולוגית, כאשר אנחנו מתקשרים בזום נוצר אצלנו לחץ משמעותי ומיותר על המוח, כיוון שפלטפורמת הזום גורמת לנו להיות עסוקים בהסחות דעת שהן מחוץ לשיחה, למשל חלקיק השנייה שעובר בין הזמן שבו האדם שמולנו אומר משהו ועד הזמן שבו אנחנו רואים או מגיבים בשיחה ספונטנית. או למשל הצורך להתבונן ברקעים שמאחורי בני השיח שלנו, שלפעמים הם עמוסים מדי.
3 צפייה בגלריה
''הפרעה לא רשמית חדשה''
''הפרעה לא רשמית חדשה''
''הפרעה לא רשמית חדשה''
(צילום: Shutterstock)
במאמר אחר בנושא, טענה חוקרת התקשורת והפסיכולוגית קרי ג'ונסון שבשיחת וידיאו הדרך היחידה שלנו להראות שאנחנו קשובים זה להביט כל הזמן למצלמה. אם נבהה דרך החלון, נסיט רגע את הפנים מהמסך, מי שמולנו יחשוב שהוא משעמם אותנו. התוצאה היא מיקוד יתר שמעייף אותנו. כמו כן, כיוון שאנחנו כל הזמן בוחנים את עצמנו בזום, תוך כדי שיחה אנחנו מחשבים במוח מסלולי ניתוח ותגובה נפרדים לאיך שאנחנו נראים, לאופן שבו אנחנו או האחרים יושבים מול המצלמה, למי שבוחרים לכבות את המצלמה ולא לצפות בנו ועוד. כל אלה יוצרים עומס מעייף על המוח. "זה כמו להיות כל הזמן מול מראה ענקית כשאנחנו מנהלים שיחה חשובה מאוד, בין אם פנים אל פנים ובין אם בטלפון. גם אם לא נרצה שזה יקרה, במקום להיות מאה אחוז מרוכזים בשיחה, דעתנו תהיה מוסחת", אומרת רונה שפריר, מומחית בהתמקדות ומחברת הספר "נקודת התחברות".
במחקר הנוירופסיכולוגי של ג'נה לי התגלה גם שאחת הסיבות לכך שהשימוש בזום גורר אחריו שלל נזקים רגשיים ופיזיים, היא ההשפעה ההורמונלית של דרך התקשורת החדשה. כאשר אנחנו מתקשרים באופן ישיר ובלתי אמצעי עם אנשים סביבנו - במפגשים, בישיבות בעבודה, באירועים חברתיים - נוצרת קרבה אנושית שהמוח מתגמל באופן חיובי בהפרשה של ההורמון אוקסיטוצין, שגורם לנו להרגיש ידידותיים, חברותיים ושייכים. כאשר אנחנו מקיימים את התקשורת שלנו רק מרחוק, באמצעות הזום, מתברר מהמחקר שההורמון אינו מופרש כיוון שהמוח מזהה שאנחנו לא מביטים לתוך העיניים של בן השיח שלנו, אלא לתוך המחשב, ובאותו האופן בן השיח שלנו לא מביט בנו בחזרה. כלומר, בפועל, אנחנו כן מנהלים אינטראקציה עם בני אדם: מקיימים ישיבות, מפגשים, שיעורים, לימודים, אבל בעצם לא מתוגמלים בהורמון הנדרש, ואז המערכת הופכת עייפה ומותשת. כלומר, העובדה שעברנו להתנהל בזום לא אומרת שאנחנו מצליחים לשקר למוח שלנו, שמבין שמשהו מזויף, ולכן כל המנגנונים שאמורים לשדר למוח שיש כאן קשר אנושי - לא מתקיימים.
"תוסיפי לכך את העובדה שבישיבה מול הזום אין ריח, אין ניואנסים, אין מחוות גוף תכופות", אומרת שפריר. "הרי אנחנו רוב הזמן קפואים מול המחשב, אין לחיצות יד, אין מגע שידוע כגורם מקרב בין בני אדם, אין חיבוקים, טפיחות על השכם, ותביני מדוע אנשים לא רק מתלוננים על עייפות זום, אלא גם מתחילים להרגיש סוג של ריחוק וקיפאון, שמתבטא אגב גם בהתנהלות ובתחושות פיזיות".
גם ד"ר אמיר הלמר, מומחה לשפת גוף ותקשורת עסקית והבעלים של "מגדלור", המכון ללימוד שפת גוף בישראל, מדבר על שינויים מרחיקי לכת בהתנהגות האנושית, שנובעים מהמעבר לזום, אבל גם מהשימוש במסכות ומהריחוק החברתי, וישפיעו עלינו לטווח הרחוק. "הזום השתלט עלינו ודחק אותנו עוד יותר לקיים אורח חיים יושבני, שגם ככה מאפיין את המין האנושי בעשורים האחרונים", הוא אומר. "אם עד לפני הקורונה ישבנו יותר מדי שעות מול המסכים, הרי שעכשיו אנחנו באמת לא יכולים לזוז כי אנחנו כבולים לזום, ויש כבר מחקרים שמודדים את השלכות העניין. כמו למשל, אנחנו יותר עצבנים, סובלים יותר ממיגרנות ומבעיות אורתופדיות, אנחנו נוטים יותר לדיכאונות שנובעים מהריחוק החברתי, ונוסיף לזה את השימוש במסכות שמסתיר את הבעות הפנים ואת הריחוק החברתי שמשבש את יכולת קריאת האחר שלנו. לכן גם רופאים מדברים על כך שלא רק הקורונה הורגת, אלא גם האפקטים הנלווים אליה. המחיר שאנחנו משלמים על הריחוק הזה הוא גבוה מדי".
3 צפייה בגלריה
ד''ר אמיר הלמר. ''אנחנו כבולים לזום''
ד''ר אמיר הלמר. ''אנחנו כבולים לזום''
ד''ר אמיר הלמר. ''אנחנו כבולים לזום''
(צילום: דנה אופיר)
לשפריר יש דוגמה מדהימה להשפעה הפיזית של הזום. "לפני כמה זמן ישבתי לשיחת זום עם אחד המתמקדים שלי", היא מספרת, "ושמתי לב שהוא מחזיק באמצעות יד ימין את כתף שמאל. הוא סיפר על עצמו שהוא בן אדם חבקן ושיד שמאל שלו היא היד שבה הוא מצ'פח אנשים ומגיב להם, ובסביבה שבה חלק מהמפגשים הניהוליים קורים בשיחת מסדרון, במטבחון, בסיום ישיבה ‑ כל אלה לא קורים בזום ולמעשה ההתנהלות בזום מקפיאה אותנו, ולכן הוא השתמש בביטוי 'כתף קפואה'. בעיניי זה סיפור חזק, כי הוא מעיד עד כמה הגוף ער לזה שהוא לא נמצא בסיטואציה אמיתית. בתוך תוכנו אנחנו יודעים שיש פה משהו שהוא פייק, וזה משפיע על הגוף שלנו, על רמות הריכוז שלנו ועל התחושות שלנו".
אם הקורונה הייתה נמשכת כמה חודשים ודי, היינו מתמודדים. "אבל זה הולך להיות עסק ארוך", מזהיר ד"ר הלמר, "ואנחנו נשלם עליו מחירים גבוהים בהבנת האחר, בתקשורת בין בני אדם. ממש אפשר לראות בשפת הגוף של אנשים, כשהם הולכים זה ליד זה, איך הם נרתעים, מתרחקים, וזה מטורף ונוגד את כל האינטואיציה והתחושה האנושית. הרי כל הקטע של ההישרדות שלנו בנוי על כך שאנחנו יצורים חברתיים, ועל היכולת שלנו ליצור חברות עם האחר ופתאום הדבר הזה, שהוא הכי אלמנטרי, נלקח מאיתנו".
מדאיג מאוד.
"בהחלט. זה שינוי התנהגותי כל כך מטורף שלא קרה מעולם באנושות, והוא ישפיע מאוד ככל שהוא ימשיך ויעמיק. התוצאה תהיה שאנשים יתרחקו זה מזה, כי אין מסיבות, אין ישיבות, אין בתי קפה, אין התקהלויות, אין מפגשים, והרי אנחנו נמצאים בעידן שגם ככה לצעירים קשה ליצור קשרים והם סובלים מחסך בתקשורת היומיומית ולא יודעים לנתח היטב סיטואציות חברתיות. תוסיפי לכך את העובדה שאין בתי ספר, אין מגרשי משחקים, אין מסדרון, אין פעילויות בצופים ותביני למה שיעורים בזום הם בכייה לדורות. וככל שזה יעמיק יותר הדור הזה ישלם מחיר נפשי מאוד קשה. הוא יגדל להיות מבודד, ובעתיד יהיו לו כל הבעיות האפשריות של יצירת קשר זוגי, הקמת משפחה, העברת מסרים, ניהול עובדים ומה לא".
3 צפייה בגלריה
'''שינוי התנהגותי כל כך מטורף שלא קרה מעולם באנושות''
'''שינוי התנהגותי כל כך מטורף שלא קרה מעולם באנושות''
'''שינוי התנהגותי כל כך מטורף שלא קרה מעולם באנושות''
(צילום: רויטרס)
אז מה עושים?
"נוטשים את הזום ועוברים לקפסולות. אין ברירה אלא לחזור למפגשים פיזיים מתונים, בקפסולות. צריך ללמד 16 או 17 תלמידים בקפסולות, ואם צריך - לפתוח כיתות במתנ"סים ולהכשיר עוד מורים, במקום ללמד 40 ילדים בזום. אם רוצים זום, אז רק לכיתות הגבוהות בתיכון. כי לא באמת ניתן ללמד לקרוא ולכתוב בזום למשל. יגדל פה דור שלם של ילדים שלא יהיה להם מושג בהגייה, בקריאה. זה עצוב".
שפריר אומרת שזה בדיוק הזמן שבו האנושות צריכה להשקיע לא רק בטכנולוגיה, אלא גם בבני האדם שצורכים את הטכנולוגיה. "צריך לקחת בחשבון גם את המשתמש ולחשוב עליו", היא מסבירה. "ואם אקח את זה לעולם ההתמקדות שבו אני עוסקת ובצורך לגשר בין חוויה ותחושה לבין פעולות, אז כשאני מלמדת בזום או מעבירה מפגשי זום, אני מתחילה את המפגש בזה שאני אומרת לאנשים: תכבו את הווידיאו, תקשיבו לי בלבד, תסתובבו עם הגב אליי ותסתכלו על המקום הכי רחוק שאתם רואים בחדר, תסתכלו החוצה מהחלון, תזוזו, תסתובבו בחדר, תתנערו. למה אני עושה את זה? כדי ליצור אוריינטציה לגוף במרחב ולשחרר את העיניים מהמסך. הגוף שלנו רגיל לסמן לעצמנו מיקומים, אבל בזום אין לנו סביבה וזה מקשה עלינו. עוד דבר זה שאסור לעשות פגישות זום תכופות מדי".
1. התמקדו רק בשיחה עצמה, גם ככה היא דורשת יותר מאמץ של המוח מתגובתיות יתר. אל תדלגו למייל או תציצו בנייד.
2. קחו הפסקות בין שיחת זום אחת לשנייה ובמהלכן הקפידו לא לשבת על כיסא המחשב ולא להיות בשום מסך.
3. בשיחות ממושכות החליטו מראש שזה בסדר לכבות את המצלמה מדי פעם כדי להתמתח, להסיט את המבט ולפוגג את המיקוד המעייף.
4. בקשו ממשתתפי הזום לבחור ברקע בהיר ולבן, כך לא תבהו בחדרים או ברקעים עמוסים מדי.