סינגולדה: "נגנים אוכלים חסכונות. חלק כבר מחפשים מקצוע אחר"
לרוב עמיתיו המוזיקאים אין עבודה כבר שבעה חודשים, אבל הוא מצליח להמשיך להקליט - באולפן שבביתו. "זו אחת מנפלאות הקורונה: אתה ממציא את עצמך מחדש"
בין כל הכותרות שהתפרסמו השבוע בעניין הסגר וההגבלות, ההפגנות והתפילות, מירי רגב והסטייקים, נתקלתי בידיעה קטנה שנדחקה לשולי החדשות, ושבתור גיטריסט העציבה אותי במיוחד: הגיטריסט האגדי אדי ואן היילן הלך לעולמו בגיל 65. "הוא כמו דייוויד גילמור מהפינק פלויד, כמו ג'ימי הנדריקס, כמו גרי מור – גיטריסט שברגע שאתה שומע אותו, אתה לא יכול לפספס. גיטריסט עם אמירה וסאונד, שהשאיר את חותמו".
את הדברים האלה אמר לי אבי סינגולדה, שהוא גיטריסט אגדי לא פחות, אבל תוצרת ישראל. "כששמעתי את האלבום הראשון של ואן היילן", המשיך סינגולדה, "הרגשתי שיש פה משהו שלא שמעתי קודם – גיטריסט עם טכניקה וחוכמה. יש את הקטע המפורסם שלו, שהוא מנגן עם סיגריה. מי שלא ראה את זה, חייב לראות. וסולו הגיטרה שלו בשיר 'ביט איט' של מייקל ג'קסון נחשב עד היום לאחד הסולואים הרוקיסטיים הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם".
הנה הקטע שאתם חייבים לראות:
את אבי סינגולדה פגשתי לראשונה כשהייתי ילד, כששנינו השתתפנו בפרסומת: אני עשיתי קולות, והוא כמובן ניגן. אחרי שסיימתי את ההקלטה, הוא הגיע עם טנדר עמוס בגיטרות ומיד השתלט על העניינים: הכפיל ושילש את הנגינה שלו בדיוק מופתי, החליף כמה וכמה גיטרות במהירות מסחררת. הטכנאי בקושי עמד בקצב שלו. היה מדהים לצפות בו מהצד. פנומן בפעולה. גם בימים אלה הוא ממשיך להקליט, לא נותן למשבר הקורונה לעצור אותו. "בדרך כלל עיקר העבודה שלי הוא באולפנים: אני קם בבוקר ויוצא לאולפן. עכשיו כולם סגורים בבתים, אין לאן לצאת, אבל לי יש אפשרות להקליט בבית, בממ"ד. זו אחת מנפלאות הקורונה: אתה ממציא את עצמך מחדש. כל הזמן צריך להיות יצירתי, לעלות ליגה".
אבל סינגולדה הוא מקרה יוצא דופן, שכן משבר הקורונה היכה קשה בנגנים: בדרך כלל הם מתפרנסים מהקלטות ומהופעות, ועכשיו נשארו ללא מקורות פרנסה. "זה איום ונורא", הוא אומר. "אני מקבל הודעות מנגנים שמספרים לי שהם אוכלים חסכונות. אנשים לא עובדים כבר שבעה חודשים. חלק כבר מחפשים מקצוע אחר, רוצים משהו בטוח. אני לא יכול להחליף מקצוע, כי אני לא יודע לעשות משהו אחר. אצלי זה אבוד: רק גיטרה. זה עצוב מה שקורה, אבל נקווה לטוב".
צפו בו מנגן את "מלון קליפורניה" של האיגלס:
במקרה שלך אפשר להגיד שנולדת עם גיטרה ביד.
"בגיל שלוש כבר ניגנתי במנדולינה, וההורים הבינו שמשהו לא בסדר עם הילד: במקום לשחק בצעצועים, הוא מנגן במנדולינה. אבא שלי ז"ל היה מוזיקאי, ניגן באירועים, וההורים ראו שיש בי את החיידק. אני ידעתי מגיל מאוד צעיר שאני רוצה לנגן בגיטרה".
איפה למדת לנגן?
"לימדתי את עצמי. הדרך היחידה שלי ללמוד הייתה עם רדיו ופטפון. היום, אם אתה רוצה ללמוד סולו של ג'ימי הנדריקס, נגיד, אתה שם אותו ביוטיוב, רואה את הגיטרה ואת הנדריקס, עוצר את הווידאו ולומד בדיוק איפה הוא שם את היד. אני הייתי צריך לנחש בראש איפה לשים את היד. הכל למדתי דרך הפטפון, וזה לקח שעות על גבי שעות".
הפריצה שלך לקהל הרחב הגיעה בזכות ההופעות עם שלמה ארצי. איך הכרתם?
"ב-1990 ניגנתי במחזמר 'אוויטה' באולם הסינרמה בתל אביב. אני מטבעי אוהב להגיע תמיד שעה לפני הזמן, לסדר את הציוד, להתאמן, לראות שהכל עובד. גם באותו ערב הגעתי מוקדם. התחלתי לנגן גיטרה קלאסית עם עצמי, ולא ידעתי שבאותו רגע שלמה הגיע עם המפיק שלו כדי לשמוע מערכת סאונד חדשה שהייתה מותקנת שם. ניגנתי למטה, בתא של התזמורת; לא ראו אותי, אבל שמעו, ושלמה שאל: 'מאיפה הגיטרה הזאת?' אמרו לו שיש איזה גיטריסט למטה שמנגן. הוא ירד אליי, לחץ לי את היד והלך. למחרת קיבלתי טלפון, ששלמה רוצה להיפגש איתי. המשפט הראשון שהוא אמר לי בפגישה: 'שמע, אני לא צריך אותך, יש לי כבר שני גיטריסטים. אני מתלבט אם לקחת אותך או אקורדיוניסט'. בסוף הוא החליט לקחת אותי, והיינו שלושה גיטריסטים על הבמה. מאז נגנים באו והלכו, ואני כבר 28 שנה איתו. אנשים אומרים לי: 'איך אתה לא מתעייף? 28 שנה אתה מנגן את 'חום יולי אוגוסט', אותו דבר'. אבל זה לא מעייף, זה כיף. בכל הזדמנות שאני מחזיק גיטרה ומנגן, אני נהנה".
מה למדת מכל כך הרבה שנים על הבמה לצד ארצי?
"העבודה עם שלמה היא בית הספר לאמנות הבמה הכי טוב שיש. כשהגעתי לשם, הייתי ביישן: כשהיה לי סולו גיטרה בהופעה, הייתי מסתובב למתופף ומנגן לו. התביישתי להסתכל על הקהל בזמן שאני מנגן. שלמה קרא לי: 'בוא לידי'. לאט-לאט הוא עזר לי לקבל ביטחון על הבמה".
במקביל להופעות עם ארצי יש לך מופע משלך – "סינגולדה וחברים", מופע מחווה לגיבורי גיטרה, שרץ בהצלחה כבר כמה שנים. איך נולד הרעיון?
"לפני עשר שנים קיבלתי טלפון מההייטקיסט דב מורן. הוא אמר לי: 'אני עוקב אחריך הרבה זמן, והחלטתי שאתה תופיע בשבילי'. אמרתי לו שאין לי הופעה, אז הוא אמר: 'אז תמציא. עוד ארבעה חודשים יש לי אירוע ל-500 עובדים באמפי' שוני, ואתה תופיע שם'. כשסיימנו את השיחה, לקחתי דף נייר ורשמתי את כל השירים שהייתי רוצה לשמוע בהופעה. התחלתי משירים שגדלתי עליהם: אריק קלפטון, לד זפלין, דיפ פרפל, כמה שירים בעברית – הכל קשור לגיטרות. ככה זה התחיל. המופע הזה הוא כיף גדול. יש איתי על הבמה להקה נהדרת של שבעה נגנים וזמרים".
מה ההופעה הכי מרגשת שהייתה לכם?
"כשאירחנו את טריפונס. כשהייתי צעיר, אבא שלי פעם בא אליי ואמר: 'במקום לנגן את כל הרוקנרול שלך והרעש הזה שאתה עושה לי, נגן פעם משהו ביוונית – טריפונס, למשל'. זה היה בתקופה שטריפונס היה בשיאו בישראל. קניתי תקליט שלו, למדתי את השירים וישבתי מול אבא שלי וניגנתי לו. הוא אמר: 'הו, עכשיו אתה נגן'. לפני כמה שנים התקשרתי לטריפונס ואמרתי לו שזה יהיה כבוד גדול בשבילי לארח אותו, שזאת תהיה סגירת מעגל. הוא בא להתארח בהופעה בזאפה, וזה היה מאוד מרגש. הייתי בעננים. חשבתי שאם אבא שלי היה חי ורואה אותנו מנגנים יחד על אותה במה, הוא היה משתגע. אני אוהב לארח אמנים. התארחו אצלי דני סנדרסון, יצחק קלפטר, אסתר רדא וגם שלמה ארצי".
ובכל הופעה אתה מארח גם גיטריסטים צעירים בתחילת דרכם.
"לפני כמה שנים התחלתי מסורת שבה אני מארח בהופעה גיטריסטים ילדים – עד גיל 13. ילדים שולחים לי קטעים שלהם מנגנים, ואני מעלה אותם לבמה, לנגן איתי. הגיעו אליי גיטריסטים ענקיים. הרבה ילדים שניגנו איתי בהופעות, עדיין בקשר איתי. חלקם כבר ניגשים לבחינות ללהקות צבאיות".
מה הטיפ הכי חשוב שאתה יכול לתת לגיטריסט המתחיל?
"ההורים היום קונים לילדים ציוד באלפי שקלים, ציוד שאני בחיים לא חלמתי שיהיה לי בגיל הזה. אני אומר: תתחילו בבסיס, עם גיטרה פשוטה, קלאסית. ילדים ישר רוצים לנגן חשמלית. אני אומר: לא, קודם תכירו את הכלי, שהכלי יכיר אתכם, תדעו לחיות ביחד כמו זוג, וברגע שאתם רואים שזה מסתדר לכם – תתקדמו".
אני, לפחות, לקחתי את הטיפ של סינגולדה ברצינות, ומיד כשסיימנו את השיחה, ניגשתי לחזק את הקשר עם ג'ני, הגיטרה האקוסטית שלי. יצא שבימים האחרונים קצת הזנחתי אותה, אז בזכות סינגולדה בילינו ביחד זמן איכות והבטחתי לה שבקרוב ייגמר הסגר, ונוכל לחזור להופיע ביחד.
"תבכו כמה שיותר. גם אני בוכה". הקליקו על התמונה:
