לפני יותר משש שנים, כשבתה עופר הייתה בת כמה חודשים, הסתובבה איתה חן רותם בכיכר המדינה. אישה שצעדה לידה הציצה לתוך העגלה ואמרה לה: "איזה כיף לך, יש לך תינוקת ואת כל כך רזה, ואני ממש לא מצליחה לרדת במשקל אחרי הלידה". "ואיפה התינוק שלך?", שאלה חן. "אה, זו הייתה פונדקאות. התינוק אצל ההורים שלו", נענתה.
  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
"הסתכלתי עליה, ראיתי מישהי רגילה שמסתובבת בצפון תל־אביב ונראית כמוני, ושמעתי 'טינג!'. הפעמון צלצל לי. המחשבה על פונדקאות הייתה לי בראש כבר שנים, כשעדיין לא הייתי אמא. אבל התברר לי שאי אפשר להיות פונדקאית אם אין לך ילדים משלך. במפגש המקרי הזה, כשהייתי כבר אם לשניים, הבנתי שעכשיו זה אפשרי", מספרת חן.
כתבות נוספות למנויים:
היא בת 38, זמרת ומוזיקאית יוצרת, שמתגוררת כיום בקריית־טבעון. בעקבות המפגש ההוא יצא לדרך תהליך הפונדקאות שעברה יחד עם בן זוגה ואבי ילדיה, הקולנוען עומר יפמן (46), תהליך שמתועד בסרט "לשמור בבטן" ששודר ב־yes דוקו (וזמין לצפייה ב־yes VOD).
5 צפייה בגלריה
חן רותם נושאת את ''פונדקון'', מתוך הסרט ''לשמור בבטן''
חן רותם נושאת את ''פונדקון'', מתוך הסרט ''לשמור בבטן''
חן רותם נושאת את ''פונדקון'', מתוך הסרט ''לשמור בבטן''
(צילום: עומר מסינגר)
איך מתחילים דבר כזה?
"קראתי באינטרנט כל מה שמצאתי על פונדקאות, קראתי ראיונות עם פונדקאיות, בדקתי אם אני עומדת בקריטריונים, ואז אמרתי לעומר שאני חושבת להיות פונדקאית. הוא בדרך כלל מפרגן לי כל מה שאני רוצה, ואמר 'אני מאחורייך', אבל אז לא ידענו במה זה כרוך ולמה התהליך יחייב אותנו. נכנסנו לזה קצת קלולס. בתמימות. האמת היא שגם אילו ידענו מראש – ויסכימו איתי כל הפונדקאיות – כמה שמתייעצים וחושבים שיודעים הכול, זה תמיד מפתיע אותך. כי מדובר באנשים ובתהליך משנה חיים לשני הצדדים, גם להורים המיועדים וגם לפונדקאית ומשפחתה".
שם הסרט, "לשמור בבטן", נלקח משיחה שניהלה חן עם שני ילדיה, נטע (אז בן 6, היום בן 9) ועופר (אז בת 4, היום בת 7), כשסיפרה להם על התינוק שמתפתח בגופה. "בעצת הפונדקאיות מקבוצת הפייסבוק שבה אני חברה, סיפרתי להם את סיפור התנור: מישהי, נניח שכנה, שהכינה עוגה, שמה בה את כל המצרכים הדרושים, וכשהתברר לה שהתנור מקולקל היא באה אליי ושמה את העוגה בתנור שלי. 'כשהעוגה תהיה מוכנה, של מי היא?' שאלתי, וענינו יחד שהיא של השכנה כי אני רק עזרתי לאפות אותה. מכאן עברתי לוורד וירון, שרוצים תינוק, אבל הבטן של ורד לא מצליחה להחזיק אותו ולכן אני שומרת אותו אצלי בבטן וכשייוולד הוא יחזור לאמא ואבא שלו".
חן רותם גדלה בקיבוץ שמיר. עד גיל שמונה הייתה בלינה משותפת, ואז הוחלט על העברת הילדים ללינה משפחתית.
את סוחבת טראומה מאז?
"זו הייתה חוויה מורכבת. הרבה דברים הבנתי רק אחרי שנים. אני זוכרת בעיקר את התחושה שאני מתעוררת בלילה ואני לבד, למרות שיש סביבי עוד 18 ילדים. כילדה דווקא היה לי המקום שלי, גדלתי בתחושה שאני במרכז העולם, אבל כנראה משהו בי נשבר שם. היה שם משהו שלא ראה עד הסוף את הילדים, והבנתי שאם אני לא אהיה בשביל עצמי, אף אחד לא יהיה".
5 צפייה בגלריה
עם הילדים יעל (מימין), נטע ועופר
עם הילדים יעל (מימין), נטע ועופר
עם הילדים יעל (מימין), נטע ועופר
(צילום: אלעד גרשגורן)
את נוטרת להורייך?
"אמי נפטרה לפני חמש שנים, אבא והאחים שלי חיים בקיבוץ והקשר בינינו טוב. מבחינתם זו הייתה המציאות. היום, כשיש לי משפחה משלי, אני כבר לא כועסת. הוצאתי את הדברים דרך המוזיקה, שם הייתה הסליחה והתרופה. באלבום הראשון שלי, שיצא ב־2010, יש שיר שנקרא 'שומרת לילה'. האלבום נקרא 'מה יגידו', והוא בעצם תעודת הזהות שלי. בקיבוץ כל העיניים בוחנות אותך ואתה מתנהל תחת השאלה 'מה יגידו'. התכנים של האלבום עוסקים בשחרור מהקיבוץ ומהעול של 'מה יגידו' כדי לצאת לעולם יותר חופשייה ונאמנה לעצמי, והוא עזר לי למצוא את הקול שלי בעולם, לעבור מ'אנחנו' ל'אני'".
לתל־אביב הגיעה בתחילת שנות העשרים שלה עם עומר יפמן, בן זוגה מגיל 22, אז בוגר לימודי קולנוע במכללת תל־חי וכיום במאי, מורה לקולנוע, ויוצרם של שני סרטים דוקומנטריים אישיים מרתקים, "כל הבקרים שמחים" (זמין לצפייה ב־VOD של סינמטק תל־אביב) ו"לשמור בבטן" – גם הוא יצירה משותפת של שניהם - שהושלם לפני כמה חודשים.
עומר, יליד חיפה, גדל עד גיל שש בקיבוץ רמת־יוחנן, חווה שם את הלינה המשותפת, ולקריית־טבעון הגיע בגיל שש. הוא בן אמצעי, בין אחותו רונה, אמנית, צלמת סטילס המציגה בארץ ובחו"ל, ואחיו הצעיר גיל, אף הוא אמן. אמו הייתה אחות חדר ניתוח והאב מהנדס בניין.
5 צפייה בגלריה
תופעה שצריך לדבר עליה. מתוך ''כל הבקרים שמחים''
תופעה שצריך לדבר עליה. מתוך ''כל הבקרים שמחים''
תופעה שצריך לדבר עליה. מתוך ''כל הבקרים שמחים''
(צילום: סלעית קרץ)
מעניין ששלושתכם אמנים, אף על פי שההורים שלכם מתחומים אחרים לגמרי.
"גם ההורים שואלים את עצמם איך זה קרה", אומר עומר בחיוך.
הסרט "כל הבקרים שמחים" עוסק בזהות המינית שלך כביסקסואל. גילית את זה על עצמך עוד כנער?
"זו לא הייתה תגלית חד־פעמית אלא משהו שתמיד היה שם. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי סקרן לגבי שני המגדרים".
בצבא היה חובש קרבי בפלחה"ן צנחנים. אחרי הצבא למד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב, ועבד בעמותת "להב", שבמסגרתה יצר סרטים עלילתיים קצרים עם ילדים ובני נוער בסיכון. "עבדתי שם כעוזר הפקה וכעוזר צלם עם הבמאי ציון רובין (תאג"ד)", הוא אומר. כשהרגיש שהלימודים תובעניים מדי בשבילו עזב, נסע לניו־יורק וחזר לאחר שנה לתל־אביב כשהוא מחפש כיוונים לביטוי. אחרי כמה שנים, פגש בפינת רחוב את ציון רובין. "הוא הציע לי להיות סאונדמן בסרטים שביים במסגרת העמותה. למדתי את המקצוע תוך כדי עבודה ועבדתי בעשרות סרטים. זה בעצם מה שהחזיר לי את האהבה לקולנוע, המפגש איתו היה משנה חיים".
משם ועד ללימודי קולנוע במכללת תל־חי, הדרך הייתה קצרה. בשלוש שנות הלימוד שם ביים שני סרטים קצרים ואת הסרט התיעודי "יולנד", שהוקרן בדוקאביב ב־2003.
את חן פגש בתקופת מגוריו בצפון. "גרתי בקיבוץ דן כשנפתח שם פאב. חן הייתה עובדת בכירה שם ואני מלצרתי. מאחר שהמקום היה ריק רוב הזמן, היה לנו הרבה זמן לשבת ולדבר, וזה התבשל. אני הייתי אז כבר כמעט בן 30, היו לי קשרים זוגיים בעבר, בעיקר עם בנות – לא כל כך מצאתי את עצמי בזוגיות עם בנים - אבל הייתי במקום שלא ידעתי בכלל אם זוגיות זה משהו שמתאים לי. הקשר שנבנה בינינו לא היה מכוון לזוגיות, ואולי דווקא בגלל זה הוא התאפשר יותר. הייתי כמו שאני, בלי לנסות להרשים אותה, וגם סיפרתי לה שאני בעניין של נשים וגברים. עדיין לא היכרתי את המושג ביסקסואל".
חן: "מהתחלה ידעתי הכול. הוא שם את הדברים על השולחן. זה לא הפריע לי. גם לא חשבתי שזה ישתנה בעתיד, קיבלתי את זה כנתון".
כשסיים את לימודיו, עברו בני הזוג לתל־אביב. חן התחילה ללמוד מוזיקה, לכתוב חומרים משלה, לגבש הרכב ולהופיע וגם עבדה כמורה לפיתוח קול וכחופפת במספרה של תומר רשף. ב־2007 חזר עומר לעמותת להב כבמאי. "במשך עשר שנים ביימתי 25-20 סרטים. אז גם יצרתי סרט עלילתי קצר, 'אמא של בן', שהוקרן בפסטיבל הסרטים של ירושלים".
5 צפייה בגלריה
''לא הייתי עושה פונדקאות פעם שנייה, זה משהו של פעם בחיים''. חן רותם ועומר יפמן
''לא הייתי עושה פונדקאות פעם שנייה, זה משהו של פעם בחיים''. חן רותם ועומר יפמן
''לא הייתי עושה פונדקאות פעם שנייה, זה משהו של פעם בחיים''. חן רותם ועומר יפמן
(צילום: אלעד גרשגורן)
לפני כ־15 שנים יצר עומר את הסרט "כל הבקרים שמחים", ששמו נלקח משורה בשיר של חן. הסרט, שהופק על ידי ארי דוידוביץ' בסיוע HOT 8 וקרן יהושע רבינוביץ, הוקרן בפסטיבל דוקאביב 2012, בפסטיבל הקולנוע הגאה, בערוץ הממלכתי בטלוויזיה השוודית ובפסטיבלים קטנים בחו"ל, וחושף בפתיחות מרשימה את חייהם כזוג מיוחד, ואת העובדה שעומר נפגש גם עם גברים, בידיעתה המלאה של בת זוגו, חן.
עומר, מה גרם לך לחשוף את חייך וחייכם בצורה כל כך אותנטית?
"חשבתי שזו תופעה שצריך לדבר עליה ולתת לה נראות, כי לאורך השנים נתקלתי בגברים שיש להם משפחות אבל הם גם נפגשים עם גברים, וגם נשים שניהלו חיים כאלה עם או בלי ידיעה של בני זוגן. היה לי חשוב לשים את זה על השולחן. באותה תקופה המושג ביסקסואליות היה משהו מוכחש שלא מדברים עליו. לפחות לא בסביבה שלי. ההתייחסות אז הייתה: או שאתה הומו או שאתה סטרייט, ואם אתה פוסח על שתי הסעיפים אתה בעצם משהו 'בדרך' להגדרה המדויקת.
"היום יש בזה מורכבות מבחינת הקהילה הגאה וגם מבחינת הסטרייטים זה מושג מבלבל. אנשים אוהבים דברים מוחלטים ולא פלואידיים. כשהתחלתי לעבוד על הסרט זה היה אמור להיות עיסוק בתופעה. כבר הספקתי לצלם בחורה בזוגיות עם גבר שהיא גם ביסקסואלית, אבל התובנה שאין מקום לעשות סרט על תופעה הגיעה כשהתברר לי שכל מקרה כל כך שונה מהשני ואין מקום לכלול כמה מקרים ולהגיד 'ככה זה!'. לכן הפכתי אותו לסרט אישי".
''כל הבקרים שמחים''. סרט אישי
חן, כשעומר העלה בפנייך את הרעיון לעשות סרט, שבעצם גם "יוציא אותך מהארון", הסכמת מייד?
"כן, בהחלט. כשזה משהו שבתוך החיים שלך ואת לא חושבת שהוא בושה ולא חושבת שעשית דבר רע, למה להתנגד? זו הייתה בהחלט החלטה משותפת שאנחנו מצלמים את הסרט. לא היה לי היסוס בכלל. זה לא סרט שאפשר היה לעשות אם לא הייתי חלק פעיל בו. הרי מדובר גם בחיים שלי ואי אפשר חצי להיחשף. אני חושבת שאם אתה מחליט לעשות סרט, לך על זה. ואנחנו הלכנו על זה. סמכתי על עומר ועל אייל צרפתי, העורך של הסרט (וגם של "לשמור בבטן", צ"ר), שזה ייעשה ברגישות".
בכל זאת, מדובר בחומר נפץ.
חן: "נכון, אבל סמכתי על עומר שידע לפרק את הפצצות. וזה לא שמישהו בא לעשות עלינו סרט ואין לנו החלטה איך הוא יהיה. הדבר היחיד שהיה לי חשוב זה שמה שחשוף יהיה בצורה עדינה ושזה לא יהיה פריק־שואו, אלא שיראה את החיים עצמם ושישאיר לנו גם פרטיות".
עומר: "מבחינתי זו לא הייתה 'יציאה מהארון' כי לא הסתרתי את זה. היו תגובות מגוונות, מסופר־מפרגנות ועד השמצות.
"בדיעבד, אני יודע שהסרט עשה את תפקידו, גם בכך שהצופים יבינו את התופעה שלא מדברים עליה וגם שאנשים שיראו את זה יוכלו לקבל את זה אצל עצמם. בהרבה מקומות שהגענו אליהם עם הסרט ניגשו אליי גברים מבוגרים ואמרו 'חבל שלא ראיתי את הסרט הזה לפני 20 שנה'. הסרט אפשר לאנשים לעבד את זה, להבין שיש חיה כזו והיא לא מפלצת. עד היום אנשים מתקשרים לספר לי את סיפורם. מבחינתי הסרט עדיין חי ויש לו תפקיד בעולם, כנראה".
במהלך הצילומים, אחרי שבע שנות זוגיות, הרתה חן את ילדם הראשון. "זו לא הייתה הצהרה, אף שכקלוז'ר לסיפור זה יכול להיראות ככה", היא מחייכת. "מבחינתי, זו הייתה הבחירה שלי בעומר כבן זוג מושלם ואבא פוטנציאלי מושלם. פשוט צילמנו את הסרט במקביל לחיים".
הם עברו לקריית־טבעון, סמוך להוריו, לפני ארבע שנים, "כדי שילדינו יגדלו בחיבור לטבע, כמו שאנחנו חווינו", ואז, כשכבר היו הורים לשניים, עלה רעיון הפונדקאות.
עומר, איך הגבת כשחן העלתה את הנושא?
"לא הופתעתי, כי ידעתי כבר מזמן שהיא משתעשעת ברעיון, מה גם שכשהיא מעוניינת לעשות משהו שהוא הגשמה שלה, מבחינתי היא מקבלת תמיכה. ברור שאז לא ידעתי מה המשמעות של זה".
במקביל, החליטו להכניס שוב את המצלמה לחייהם, הפעם דווקא ביוזמת חן. "אמרנו שנצלם את התהליך, מקסימום – זה יהיה זיכרון נחמד". כשארי דוידוביץ' הצטרף כמפיק והם קיבלו תמיכה מקרן רבינוביץ ומ"yes דוקו", היה ברור שאין דרך חזרה.
חילוקי דעות על ניתוח קיסרי
"לשמור בבטן" מתחיל בשיחת טלפון מרגשת. "חן רוצה לעשות פונדקאות ואתם עליתם לנו לראש", אומר עומר לאיש שמעבר לקו. אחרי שנטל פסק זמן קצר להחזיר את נשימתו, אומר הגבר: "וואו, אם זה אפשרי – אז יאללה! זה אחד הדברים הכי יפים שאתם יכולים לעשות לנו".
"כשהתחלתי לחשוב על פונדקאות לא היה לי בראש זוג מסוים, אבל ידעתי שירון וורד – זוג חברים שלנו, אנשים עם ערכים כמו שלנו שאנחנו מחבבים - מחפשים פונדקאית. חשבנו שיהיה נחמד להציע להם", מספרת חן. מאותה שיחה עד לקבלת האישור להתקדם בתהליך עברו שנה של ביורוקרטיה, ואז יצאו לדרך הארוכה שבמהלכה עברה חן ארבעה מחזורים של הכנסת עוברים של בני הזוג ירון וורד לרחמה, עד שנקלט ההיריון המיוחל. הם קיבלו על כך כסף, כמו בכל פונדקאות, אך מדגישים שזה לא היה המניע. בסרט הם מזכירים את עובדת התשלום, אך אינם חושפים את הסכום.
ירון וורד ידעו מראש שאתם מתכוונים לעשות סרט שילווה את התהליך?
עומר: "זה לא מאוד שימח אותם בהתחלה, אבל הם ידעו שסרטים הם חלק מהחיים שלנו ונעתרו. הייתה להם אפשרות להופיע בסרט מטושטשים או להיות מצולמים מהגב. הם, באומץ, בחרו להיחשף ושיתפו פעולה. בסופו של דבר, הם גאים בסרט וחושבים שהוא חשוב".
חן: "ברור שרוב הצילומים מתקיימים מהצד שלנו, בבית שלנו, אבל אי אפשר בלי האינטראקציה איתם. היינו רגישים לכך שזו סיטואציה עדינה. מבחינתי, אם הסרט היה יותר דרמטי אבל הם לא היו נשארים חברים שלנו, זה לא היה שווה. בתהליך עם חברים יש תמיד סיכון שהחברות לא תשרוד, אבל יש גם איזו אחווה ושותפות גורל חזקה כשזה מצליח. בהרבה מקרים, גם אם אין היכרות מוקדמת, נוצרת חברות עמוקה".
במהלך הסרט מתעוררים חילוקי דעות ביניכם לבינם. לא תמיד הייתם בראש אחד. לקראת סוף ההיריון, למשל, מתעורר דיון לגבי אופן הלידה, אם היא תהיה טבעית או בניתוח קיסרי.
חן: "נכון. זה מאוד טבעי בתהליך כזה שיש אמוציות. מגיל אפס הילד שלהם לא אצלם, הם צריכים לסמוך עליי בכל דבר, ואין להם שליטה על כמה קפה אני שותה, אם עשיתי ספורט ושמרתי על הבריאות שלי. אבל ידענו גם שאם יהיו קשיים, כי זה תהליך מורכב, הכוונה של כולנו לפתור אותם בטוב. את נכנסת לתהליך הזה עם חלום שאת בחדר הלידה ורואה איך נולדת משפחה, אבל היו רגעים בדרך שאמרתי לעצמי שאולי זה לא כמו החלום הוורוד שלי. בחיים האמיתיים היו קשיים שלא צפיתי. באחד מרגעי השיא, אכן, מתנגש האינטרס שלהם לגבי התינוק שלהם מול הגוף שלי, ונשאלת השאלה טובת מי גוברת. היו ספקות ובהחלט היו רגעי מתח, אבל בסופו של דבר, הילד הזה, 'הפונדקון', כפי שאנחנו מכנים אותו, החליט איך להגיע לעולם".
לא היה לך מוזר לא להיניק מיד את "הפונדקון", כפי שעשית עם ילדייך?
"מרגע שהוא נולד הוא היה לגמרי שלהם, שמחתי שאין לי את המחויבות לדאוג לו לאוכל. זו הייתה הקלה גדולה".
5 צפייה בגלריה
''לא מרגישים שייכות לילד''
''לא מרגישים שייכות לילד''
''לא מרגישים שייכות לילד''
(צילום: אלעד גרשגורן)
כשאתם נפגשים, מה אתם מרגישים כלפיו?
עומר: "אני לא מרגיש אליו כל שייכות".
חן: "אני מתרגשת ושמחה בשביל הוריו. היום הוא כמעט בן שלוש וככל שהוא גדל הוא יותר דומה להם והוא שלהם, ילד של חברים טובים. ולי יש ילדים משלי".
כשנה וחצי לאחר לידתו של תינוק הפונדקאות הרתה חן את ילדה השלישי. "מראש רצינו עוד ילד וגם הילדים רצו מאוד עוד אח או אחות". יעל נולד לפני כשנה וחצי והיא עדיין מיניקה אותו, כמו את שני ילדיה הגדולים, שינקו עד גיל שנה וחצי.
היה הבדל בין ההריונות?
"בטח. אחרי היריון כל כך שמור, כשכולם באים יחד לבדיקות ואת מעורבת עם עוד אנשים בכל, ההיריון הזה היה מאוד חזרה הביתה".
במקביל ללידת ילדיה ולתהליך הפונדקאות המשיכה חן להופיע. אף שעזבה את הקיבוץ לפני שנים רבות, מתברר שהקיבוץ לא עזב אותה. חודשים ספורים לפני תחילתה של מגפת הקורונה העלתה פרויקט שנקרא "שומרת לילה" (עם שרון רשב"ם־פרופ וענבל בינסטד־שיבולת, שתיהן, כמוה, קיבוצניקיות לשעבר). המופע, בבימויה של מאירה מדינה־יונגה, עוסק בחוויותיהן כילדות בלינה המשותפת וכנשים שצמחו משם. הוא הועלה בתיאטרון יפו, בקיבוצים ועל במות שונות והיה סולד אאוט – כאמור, עד הקורונה.
גם פעילותו של בן זוגה נעצרה, אבל הם מוצאים אפיקים אחרים במגבלות התקופה. עומר מלמד קולנוע בבית הספר הריאלי, מתחיל להעביר קורס למי שרוצים לעשות סרט דוקומנטרי קצר ומייעץ לקולנוענים. חן מלמדת קולנוע ותקשורת – שניהם עובדים באמצעות הזום, כמובן. הם גם עורכים הקרנות ברשת של סרטם הנוכחי ומגיעים להקרנות בחברות וביישובים שונים (פרטים בפייסבוק: "לשמור בבטן" ובאתר holdingitin).
האם הייתם נכנסים פעם נוספת לתהליך פונדקאות?
חן: "בהחלט הייתי חוזרת על זה עם ורד וירון, אבל לא הייתי עושה את זה פעם שנייה, כי מבחינתי זה משהו של פעם בחיים".
עומר: "זו הייתה חוויה מעצימה, אבל אני לא רואה שום רצון לחזור עליה. אילו חן הייתה רוצה, לא הייתי שולל, אבל היו לי היום יותר כלים לחשוב למה אנחנו נכנסים. מה שכן – לא היינו מצלמים את זה".
מה העצה שלכם למי ששוקלת להיות פונדקאית?
"לדעת שזה מסע משפחתי, עמוק ומטלטל, ולפעמים גם ארוך. חשוב להתחבר עם זוג שיש איתו כימיה, וכן הבנה וידיעה משותפת שהכול יכול לקרות בדרך".
ומה תייעצו למי שרוצים להיעזר בפונדקאית?
"לבחור מישהי שאתם סומכים עליה לגמרי, ואז לשחרר אותה ולבטוח שהיא עושה את הכי טוב. בהתנגשות בין הילד שלכם לגוף ולנפש שלה אין צד מנצח, וצריך למצוא בעדינות את הבאלאנס".