בתחילת מאי האחרון, קצת אחרי פרוץ הגל הראשון של הקורונה, כאשר היה ברור שהוריה עומדים לפני פשיטת רגל, החליטה יעל סמית׳ (19) לפנות אל הלב של עם ישראל. היא העלתה פוסט לפייסבוק, וסיפרה על הוריה, מגדלי התמרים האורגניים הראשונים בישראל, שנקלעו לקשיים כלכליים. בתוך כמה שעות קיבל הפוסט מאות שיתופים, ועם ישראל כולו נרתם לעזור.
"גרתי בדירה קטנה ביפו", נזכרת יעל, "ועבדתי בכל מיני תפקידים קטנים בעסק המשפחתי. יום אחד אמא התקשרה ואמרה שהיא לא יודעת מה לעשות, שיכול להיות שהשבוע הם ייכנסו לפשיטת רגל ואצטרך לדאוג לעצמי, כי לא בטוח שיוכלו לעזור לי כמו תמיד. חזרתי לבקעה, ובמשך חודש עבדתי במשק כי המון עובדים עזבו".
איך עלה הרעיון להיעזר ברשתות החברתיות כדי להציל את המצב?
"אמא לא ידעה איך למכור את התמרים והציעה שאנסה לקחת אותם לחנויות טבע בתל־אביב. הצגתי להם את הסחורה והם אמרו, 'לא נוכל לשווק את זה, הקופסאות גדולות מדי וזה יקר מדי'. ישבתי עם חברה שלי בערב, והיא אמרה לי, 'למה שלא תפרסמי בפייסבוק?'".
בחלומותיה הגדולים ביותר לא שיערה יעל את מה שקרה מיד אחר כך. בשעה שמונה וחצי בערב עלה הפוסט שלה, ומאותו הרגע עד אחת בלילה לא הפסיקו להתקשר אלפי ישראלים שרצו לקנות ממנה תמרים, "וגם למחרת משש בבוקר קמתי לטלפון שלא הפסיק לצלצל. הישראלים הם עם מרגש. זה לא קורה באף מדינה אחרת".
מה הכי הפתיע אותך?
"אנשים כל כך רצו לעזור לנו, שלא ראו ממטר. הם נסעו חצי שעה לנקודת חלוקה רק כדי לקנות תמרים. פשוט ריחפנו. המטרה שלי לא הייתה להרוויח כסף, רק להציל את ההורים".
סיפור אהבה בהודו
יעל נולדה ביישוב חמרה בבקעת הירדן וגדלה בקיבוץ מסילות בצפון, בתם הצעירה מבין שלושה של איילה וקווין, מושבניקית מחמרה ובריטי מעיר קטנה ליד מנצ׳סטר, שנפגשו והתאהבו במהלך טיול בהודו, והקימו משפחה בישראל. אחיה הגדול איידן (22) לקוי שמיעה, והאמצעי, נועם (21) חייל משוחרר, ויחד כולם מטפלים במטע התמרים המשפחתי.
את חמרה עזבה המשפחה לאחר הפיגוע בשנת 2002, שבו חדר מחבל מתחומי הרשות ליישוב ורצח חייל, אמא וילדה. יעל הייתה אז תינוקת. "אמא גדלה בבקעה מגיל שש, והיה לה קשה מאוד לעזוב, אבל היא גם לא יכלה להמשיך לגור שם אחרי האירוע הטראומתי שהוא כזה עד היום, למרות שחלפו 18 שנה", אומרת יעל.
בקיבוץ מסילות, מרחק חצי שעה משם, סמוך לבית־שאן, המשיכו הוריה, קווין ואיילה לטפח את מטע התמרים שהם מגדלים יחד מגיל 25. מדובר ב־1,200 דונם, שהם 13,000 עצים, במובלעת מול מושב ארגמן, באזור בקעת הירדן.
סיפור האהבה של הוריה מרגש: אחרי שנפגשו בהודו וטיילו יחד בעולם, הגיעו יחד לישראל. אמה עבדה כמצילה בבריכה של קבוצת כנרת, ואביה התנדב ועבד במטעי התמרים של הקיבוץ. בשלב מסוים החליטו להתיישב באנגליה. לאביו האמיד של קווין היה מפעל לייצור מתכות, והבן השתלב בעסק המשפחתי. החיים היו נוחים כלכלית, אבל איילה לא קיבלה ויזת עבודה ורצתה לחזור לארץ. קווין היה מוכן לחזור לארץ בתנאי שיהיה להם מטע תמרים. הוא אהב את ימי ההתנדבות שלו בקבוצת כנרת כשעבד במטעים. אמה, כבת חוזרת למושב, קיבלה מהסוכנות היהודית שטח של 213 עצי תמר יבשים, שאיש לא טיפל בהם. במשך שנתיים הם טיפלו בבקרים במטעים, בצהריים עבדו בניקוי השירותים של משרדי המועצה, וחזרו כל ערב לעבוד במטעים. לאחר שנתיים החלו להתפרנס מתמרים והתפתחו בהדרגה. היום הם בעלי "זורגניקה", חברה גדולה המעסיקה כ־200 פועלים (תאילנדים בעיקר) וכ־20 עובדי משרד.
"היו להורים שלי המון שנים טובות והם הפכו לסיפור הצלחה בקרב מגדלי התמרים", אומרת יעל. "אבא נחשב לאחד ממגדלי התמרים הטובים בארץ. האהבה לתמרים זה מה שהחזיק אותו כאן כל השנים".
באיזה מצב תפס אתכם משבר הקורונה העולמי?
"מאוד לא מוכנים. 100 טונות של תמרים נשארו במחסנים, זה 30 אלף קרטונים של תמרים שלא הלכו לייצוא. השווקים בצרפת ובאירופה נסגרו, והחברה של הוריי נכנסה להקפאת הליכים בגלל חובות של כ־20 מיליון שקל.
"כשנכנסים להקפאת הליכים הרבה ספקים מפסיקים לעבוד איתך, כי אין לך חשבון בנק, ואתה בעצם כלום. הוריי היו צריכים להזרים כסף לחשבון הבנק, כדי שיהיה איך להתכונן לקראת גדיד נוסף שכבר היה על הפרק. הוצאות חודשיות של עסק כזה הן כשני מיליון בחודש. רק חשבון המים מגיע ל־600 אלף שקל".
20 מיליון שקל חובות
התגובות הנלהבות לפוסט שהעלתה יעל בפייסבוק, חוללו שינוי בעלילה. "הבנתי שיש המון ביקוש ושאמא שלי ואני לא יכולות להשתלט לבד. פרסמתי מודעה באתרי חקלאות, שאנחנו מחפשות ידיים עובדות".
כאן נכנסת לתמונה דלית אובצ׳ינסקי (26), מפיקת תוכן עצמאית, שעבדה בשנים האחרונות עם מותגים גדולים, הקימה חנויות אונליין וניהלה פרויקטים דיגיטליים. "היו לי חמש שנים מטורפות של עשייה שבהן לא טיילתי ורק עבדתי", היא אומרת, "ופתאום, בעקבות הקורונה, בום נפל פרויקט אחד, ואז נסגר סטארטאפ שעבדתי עבורו, והתחלתי לחפש עבודה כי נסגרו לי הרבה פרויקטים. אמרתי לעצמי, 'אני לא אסע לטייל בהודו, אני אלך לקטוף תמרים בטבע'. נכנסתי לאתרים של מחפשי עבודה בחקלאות, והמודעה של יעל קפצה ראשונה".
אובצ׳ינסקי, היום סמנכ"לית השיווק ויד ימינה של יעל ("יש לי בוסית בת 19, ואני גאה בזה"), מיתגה את חברת שיווק התמרים תחת השם "המג׳הוליות". היא אוהבת לתאר את הרגע שבו הבינה שתמרים יהיו הפרויקט הבא שלה. "הגעתי לדירת חדר ביפו, תאורת פלורוסנט וקור רצח, והשעה עשר וחצי בלילה. חשבתי, מי המשוגעות שעובדות בשעות האלה, הן בטח כמוני. ישבו שם שלוש בנות, יעל, אמא שלה ונועם, חברה טובה של יעל. הן התחילו לדבר איתי על סוגים של תמרים, והראש שלי סלט, כי רגע, לא לוקחים אותי עכשיו לקטוף תמרים? סיפרתי להן על כל הדברים שעשיתי, והן הסתכלו עליי, 'תבואי לעבוד איתנו, את מתחילה מחר'.
יעל: "היינו צריכים מישהו שילמד אותנו על העולם בחוץ, יש לה מלא ניסיון, והיא עבדה עם הרבה חברות גדולות. לא היה לנו שמץ של מושג מה אנחנו עושות".
מה היא עשתה?
"הקימה לנו אתר אונליין מושלם, הפיקה ימי צילום וסרטונים בבקעת הירדן, וחסכה לנו המון כסף על ממשקים שאין לי שום ידע בהם. דלית יודעת לגרום לכל דבר לקרות וללכת בדרך הנכונה, להפיק דברים שאני לא הייתי חולמת עליהם".
דלית: "אנחנו עושות פה משהו חדש. חקלאי בסדר גודל כזה שגם מוכר ללקוח עד הבית סחורה שאמורה הייתה להגיע לחו"ל וגם משווק בנקודות מכירה ברחבי הארץ בלי לעבור דרך רשתות השיווק".
החברה כבר התחילה להיות רווחית?
יעל: "אני עוד לא משכתי משכורת. הכסף ממכירת התמרים הלך להורים שלי והוזרם לעסק שלנו, כי אנחנו רוצות לגדול בתור חברה. היום אנחנו מספקות פרנסה לחברים שלי, סטודנטים שלא היה להם איך להרוויח כסף. אני גאה בזה".
והכי חשוב הצלת את העסק של הורייך מפשיטת רגל.
"אני והאנשים שאיתי. מכרתי כמעט את כל המלאי של ההורים שלי, נותרו 20 טונות אחרונות, ועוד מעט יהיה גדיד נוסף למכירה. כשמתחילים לפעול יחד למען מטרה מסוימת, קורים נסים. פתאום חבר של ההורים, שלא היה ממש בקשר איתם, החליט לקנות 50 אחוז מהעסק ולכסות את החובות שהצטברו".
חצי שנה עברה מאז שעלה הפוסט ההוא בפייסבוק. יעל מעסיקה כיום עשרה עובדים בחברה שלה, ובמאגר שהקימה רשומים יותר מעשרת אלפים לקוחות. "התמרים האלה היו מוצר פרימיום שלא נמכר בארץ", היא מסבירה את ההצלחה השיווקית, "ובזכות הקורונה הנגשנו אותו במחיר שמשתלם לצרכן הישראלי. בצרפת התמרים האלה נמכרים ב־30 יורו לק"ג, בארץ הוא נמכר ב־50 שקל לק"ג, ובחנויות הטבע קצת יותר (62 שקל לק"ג).
"הבנתי שחקלאי לא יכול לעשות הכל - גם לגדל סחורה וגם להצליח לשווק אותה. החקלאים בארץ מקבלים בכל שנה על הסחורה שלהם פחות תמורה מרשתות השיווק, גם כשהמחיר ברשתות עולה.
"אנחנו רוצות להמשיך לשווק מוצרים של חקלאים נוספים. כרגע אנחנו מתרכזות רק בהוריי, אבל עוד חודש וחצי, כשנמכור להם את כל המלאי, נגיע לחקלאים נוספים ונמכור לישראלים עד הבית מוצרי פרימיום במחיר הוגן. תביני, לחקלאים ישראלים משתלם היום יותר למכור בחו"ל, וזה חבל. ההורים שלי מאושרים לראות שהם מוכרים תמרים לישראלים. יש לקוחות ששולחים להם סרטונים ותמונות, זה מרגש".
היו עוד מחוות מרגשות לאורך הדרך, מספרת יעל. "אנשים מבוגרים מתקשרים אלינו להזמין תמרים ומדברים איתנו עוד חצי שעה על הא ועל דא בטלפון, ואומרים לנו, 'איזה כיף, את הבנאדם הראשון שדיברתי איתו השבוע'.
"בתחילת הפרויקט אני וחברתי נועם עבדנו מחמש בבוקר ועד 11 בלילה. היינו על שלוש שעות שינה במשך חודש. היו לנו ימים שהגענו למעלות ולנהריה בחצות, להביא לאנשים קרטוני תמרים. פעם אחת הגענו לציפי, לקוחה בנהריה, שהזמינה תמרים בפעם השנייה והתחברה מאוד לסיפור שלנו. השולחן היה ערוך לכבודנו לארוחת ערב מאוחרת. הסברתי לה שאנחנו לא יכולות לשבת לאכול, כי יש לנו שליחות נוספת ביישוב מעלות. היא אמרה, 'אין בעיה חיים שלי', וסידרה לנו את כל האוכל בקופסאות, כדי שנאכל בדרך, והוסיפה בקבוקי שתייה. היא אפילו הציעה לנו לישון אצלה בבית והכינה לנו חדר. היא באמת הייתה הכי מרגשת".
