איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת גזולי, מנס ציונה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: רמי (47), מיכל (43), נריה (14), אביגיל (10)
הבית? דירת ארבעה חדרים. משלמים כ-4,000 שקל משכנתה. מיכל: "קנינו אותה לפני 10 שנים ב-1.1 מיליון שקל. היום היא שווה כבר יותר מכפול". רמי: "אי אפשר להבין את זה. איזו סיבה יש שדירה תעלה כל כך הרבה?".
נס ציונה? מיכל: "אנחנו גרים פה 10 שנים. אנחנו במקור מירושלים וכשהתחלתי לעבוד פה החלטתי שכאן אני רוצה לגור. זו עיר אבל זה יותר כמו שכונה. היה לי חשוב שאני לא אהיה הנהגת של הילדים והם הולכים לכל מקום ברגל. זה היה חלק מהשיקול".
מה עושים? רמי: "אני חוקר קוגניציה ומרצה במכללות ובמרכז העירוני להורות ומשפחה של החברה העירונית רחובות. יש לי כל מיני מחקרים ואחד מהם קיבל תהודה עולמית. הצלחתי לשפר יכולות קוגניטיביות של ילדים עם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות בעזרת פולסים של מוזיקה על ידי זה ששינינו להם את קצב הלב. בדקנו מה קורה להם עם כל מיני סוגים של מוזיקה וראינו שזה משפיע על היכולת הקוגניטיבית שלהם וזה שיפר בצורה דרסטית את יכולות ההבנה שלהם.
"מה שהדהים אותנו זה סוג המוזיקה שעזר להם. נתנו להם לשמוע שלושה שירים, מוזיקה ללא מילים, מוזיקה שקטה עם מילים ואת 'טוי' של נטע ברזילי. והתברר שכשהם שמעו את נטע ברזילי התרחשו דברים מדהימים. התברר לי שרוב הילדים האלה אוהבים לשמוע מוזיקה קצבית ורועשת ואפשר לתת לילדים האלה לשים אוזניות עם מוזיקה תוך כדי מבחן או עבודה, וזה יכול לשפר מאוד את התפקוד שלהם. כל זה היה לפני הקורונה, ואז הכל נעצר".
קורונה? רמי: "אני לא חבר סגל אוניברסיטה ובאמצע מרץ פתאום אין יותר הרצאות, שמזה התפרנסתי. חשבתי שהמדינה תעזור אבל זה לא קרה. בשלב מסוים הרגשתי שאני חייב להביא פרנסה הביתה והלכתי לעבוד בסופרמרקט. זו הייתה תקופה לא נעימה. עבדתי שם שלושה שבועות וזה קשה נפשית כי אתה היית למעלה ופתאום אתה מתבייש שלא יראו אותך, וקופאיות צורחות עליך שאתה לא אורז טוב. ואז מיכל אמרה לי, 'תבדוק אולי להיות מורה', וזה מה שעשיתי. התחלתי לעבוד כמורה ומחנך כיתה ד' בבית ספר ויצמן ברחובות".
איך זה להיות מורה? רמי: "אני עושה איתם דברים מדהימים. גיליתי עולם של ילדים עם הרבה מאוד אתגרים והכנתי להם תוכניות אישיות כדי לשפר להם את מיומנויות הלמידה". מיכל: "הוא גם מאפשר להם להתקשר בכל שעה". רמי: "הם לפעמים היסטריים כי אני נותן להם פרויקטים לא סטנדרטיים. למשל בערב סוכות התקשר אליי ילד אז שלחתי לו הודעה, 'מה קרה? יש מצב חירום?' אז הוא כתב לי 'כן', וכשהתקשרתי הבנתי שהוא לא מצליח לפענח מילה. זה מרתק שאפשר לקחת ילדים ולהרים אותם. והכי מעניינים הם הילדים שפחות חזקים".
מיכל? "אני בימים אלו מסיימת את תפקידי בהנהלת הולמס פלייס. אני מנהלת אזור של 12 מועדונים ואחרי הרבה שנים החלטתי שאני צריכה אתגר חדש. שום דבר לא סגור, אני עושה הרבה פגישות ואני מרגישה מאוד שלמה עם ההחלטה. זה יצא במקרה עם הקורונה. אנחנו בחל"ת כולם וזה אירוע לא פשוט לחברה כזו שסוגרים אותה פתאום. זו חברה מאוד חזקה, ואני לא מאמינה שהיא מהחברות שיישברו. אבל יש עבודה לעשות וצריך להחזיר את האמון עם המנויים והעובדים. זה לא תחום שלא יהיה כי הוא כל הזמן בצמיחה".
מה את מחפשת? מיכל: "אני מחפשת תפקיד ניהולי, שהלקוח בקצה יקבל ערך מוסף. כמו בהולמס פלייס: אני מוכרת מינוי ואני גורמת לך להתאמן ואני עושה משהו טוב. אני צריכה שהלקוח יקבל ערך מוסף".
מינוס? מיכל: "לא מאמינה במינוס. עשינו שיחה משפחתית כשהתחיל הסגר שלא קונים וירדנו לרמת הוצאות בסיסית של רק מה שצריך. ההחלטה הייתה קודם כל מהמקום שאם אכנס לבור - אני לא יודעת איך אני אכסה את זה, כי זו תקופה של אי ודאות". רמי: "עצרנו משכנתה ואנחנו מנסים להיערך כי אי אפשר לדעת מה יקרה".
מה למדתם? רמי: "בגדול אנחנו ראינו כאזרחים שמשרדי הממשלה כשלו. הם לא מקצועיים. אם זו הייתה חברה היה צריך לפטר חצי מהאנשים והמנכ"ל מזמן היה צריך ללכת הביתה". מיכל: "אני פעם ראשונה הרגשתי שיש חרב שמונחת על הראש שלי ושל המשפחה שלי. שיש משהו שלא בשליטה שלי".
חופשה אחרונה? מיכל: "טסנו מלא לפני הקורונה ושלושה שבועות לפני הסגר היינו בשבוע סקי בפולין על גבול סלובקיה. היינו בעיירה ציורית בהרים וזה היה מדהים". רמי: "הבדל של עשר דקות בין סלובקיה לפולין והבדל של שמיים וארץ באוכל. בסלובקיה האוכל נורא ובפולין לעומת זאת אי אפשר ליפול".
