בדצמבר 1981 קרה נס חנוכה לעולם הילדים בישראל. אחרי 11 שנות מונופול של הפסטיבל לשירי ילדים, קם לו מתחרה. המפיק מיקי פלד זיהה בחושיו החדים שבכל חנוכה בחיפה דורשים עוד מופעים, אבל מפיקי הפסטיבל מעדיפים את תל־אביב. אז הוא הגה את 'הפסטיגל' – השם עלה בדעתו תוך כדי משחק טניס – והבטיח להישאר רק בחיפה. בכדורגל הישראלי זו הייתה תחילת העידן המוזהב של מכבי חיפה, אבל בעוד שלירוקים זה לקח עשרות שנים, אנשי הפסטיגל הזדקקו רק לשש שנים כדי לסלק מהפסגה את היריב הוותיק. מאז הם שומרים על ההובלה. בכל פעם שצץ מתחרה, הפסטיגל עדיין נותר המנצח שגרף רווחים של מיליונים. 40 שנה אחרי, אפילו הקורונה לא הצליחה להדיח את הפסטיגל מהבמה.

1.1 מיליון שקל, כסף קטן לעומת היום, גייס פלד לטובת הפסטיגל הראשון. "כשהמופע עלה, שמתי לב לשני דברים: מתחיל להגיע קהל מכל הארץ, והילדים מתחילים להפגין חוסר סבלנות בתחרות השירים", סיפר כאן בראיון. "הבנתי שהם מצפים למשהו שהוא יותר משירים". אבל כמתבקש מהתחרות עם הפסטיבל, לאח הקטן לוהקו בהתחלה בעיקר זמרים נחשבים. בפסטיגל הראשון השתתפו ריקי גל, נורית גלרון, אפרים שמיר, אסתר שמיר, מזי כהן ואפילו יהורם גאון כאמן אורח. את הבכורה קטף דווקא עזרא דגן, שנודע יותר כשחקן ופחות כזמר, עם השיר 'איגן מיגן קובייה', הומאז' לקובייה ההונגרית, שהייתה לוהטת אז כמו גרסה חדשה של אייפון היום.

דגן האמין שהפסטיגל יהיה הילד היותר פרוע של חנוכה. "האווירה הייתה שעושים משהו חדש", הוא מספר. "היה בפסטיגל משהו שנראה בהתחלה כמו חיקוי, אבל הוא קיבל אופי יותר משעשע. פחות נגיעה בשירה, בטקסט, בדימויים. הרבה יותר בומבסטי, צבעים וזיקוקי דינור, פלייבקים, תאורה. כאילו לומר, אנחנו לא באמת לא סומכים על החומר. בעיניי הוא הפך מאוד ראוותני".

כבר בשנתו השנייה הצליח הפסטיגל להביא את הכוכבת בנסיקה ירדנה ארזי, שגם זכתה במקום הראשון עם השיר 'מילה קטנה'. "הופענו בהיכל הספורט חיפה ארבע פעמים ביום", היא נזכרת, "הפסטיגל היה במתכונת של מופע חי ואחרי ההופעות עוד נסעתי להופעות משלי, למשל בבאר־שבע, וחזרתי מאוחר בלילה למלון בחיפה. כמובן שאיבדתי את הקול, ומצאתי את עצמי בין הופעה להופעה בפסטיגל, מקבלת טיפולי חירום בבית החולים כרמל".

שמה של ארזי נקלע שוב לכותרות בהקשר לפסטיגל כשעפרה חזה ז"ל, אז יריבתה הגדולה, לוהקה למופע בשנת 1987. בתעשיית המוזיקה תהו איך יוכל מנהלה של ארזי, גברי מזור, שגם עשה יחסי ציבור לפסטיגל, לקדם בתקשורת את הנמסיס שלה. המשבר איים על התחרות, ופלד, מזור ובצלאל אלוני, אז מנהלה ואמרגנה של חזה, התכנסו לפגישת פסגה. "בצלאל קיבל קצת שוק", פירשן פלד, "ובא לבדוק איך טיפלו בעפרה. גברי מזור הבטיח לו שחשבונות העבר לא יבואו לידי ביטוי".

"יש מצב שידעתי מזה", אומרת ארזי בחלוף 33 שנה, "אבל לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת. כל מה שגברי עשה מבחינתי היה מבורך".

גם צדי צרפתי הגיע כחיזוק לפסטיגל השני, כבמאי. "באותו זמן ביימתי את פסטיבל הילדים, וכשמיקי פלד פנה אליי הייתי קצת קרוע. כששוחררתי מהפסטיבל, חשבתי שאני מוכרח ליצור דבר אחר. החלטתי לצמצם את זמן הבמה לילדים שמופיעים עם אותם השירים, ולתת להם לשיר מחרוזת אחת ארוכה".

בנוסף, צרפתי הטמיע את מה שיהפוך לקונספט: תוכנית אמנותית עם חוט מקשר, ולא רק תחרות שירים. "השירים הפכו לפחות משמעותיים, השואו היה יותר חשוב". שנים ספורות לאחר מכן כבר סבב הפסטיגל סביב נושא מרכזי. ב־1984 הנושא היה הערוץ הראשון, ששידר את הפסטיגל, וב־1985 כבר יישרו קו עם עידן המחשבים והלכו על רובוטים. "הילדים התחילו להשתמש במחשבים והחלטתי שנתכתב עם העולם הזה", הסביר פלד. "בעולם זינק MTV, ויצר סטנדרט שמחייב גם אותנו. התחלנו להוסיף אקרובטים ופנטומימאים כדי ששיר שנמשך שלוש דקות וחצי לא ישעמם לרגע".

אלא שהקפיצה הגדולה לא התרחשה בזכות הפירוטכניקה. פלד חיפש משהו שכל המדינה תדבר עליו. הוא מצא את רבקה זהר, זמרת 'מה אברך', אחרי שנים קשות של התמכרות לסמים. פלד נסע במיוחד לארה"ב כדי לשכנע אותה להגיע לישראל והשיג את מה שביקש: כותרות ראשיות על "הזמרת המיתולוגית שקיבלה הזדמנות להציל לעצמה את החיים ואת הקריירה על הבמה של הפסטיגל".

בפסטיגל עצמו, זהר הייתה הרבה יותר מגימיק. 'הדרך אל הכפר' שנתפר לקולה השבור מכאב, נחשב עד היום לאחד משירי הפסטיגל האהובים בכל הזמנים. אחריו, הפסטיגל הוכתר כמופע הילדים הפופולרי במדינה. "כשאני נכנסתי עם הפסטיגל אמרו לי שאני משוגע כי הפסטיבל לשירי ילדים יקרע אותי. אבל השארנו להם אבק, והם הרימו ידיים סופית ב־1985 כשהבאנו את רבקה זהר", התמוגג פלד, "ידעתי שאם נצליח להגיע אליה ולשכנע אותה להופיע, הפסטיגל כבר יהיה הדבר הכי גדול שיש בענף".

'הדרך אל הכפר' היה גם הדרך חזרה אל הארץ עבור זהר. "זה השיר שהעלה אותי לארץ אחרי היעדרות ארוכה, ועד היום הוא משמח את הקהל שלי", נזכרת זהר. "הרעיון היה של גברי מזור. יום אחד הם הגיעו לניו־יורק, למועדון הפינג'אן, שמעו אותי שרה והחליטו שאני במצב סביר כדי להופיע. אני בכלל הייתי מרוחקת מזה, עבורי כל הכותרות עסקו כביכול במישהי אחרת. בכלל לא ידעתי או חשבתי שאני עדיין בתודעה של אנשים בישראל - אז לא ציפיתי לכלום. זו הייתה בשבילי הפתעה גדולה. איכשהו, המהלך הזה היה חייב לקרות בחיים שלי, וטוב שקרה בזכות הפסטיגל. בשנה שלאחר מכן זכיתי שוב עם השיר 'חלקת אלוהים', וגם שם הייתה ידו המכוונת של גברי מזור. ואז עשיתי עוד שלושה פסטיגלים ושתקתי שוב, 15 שנה. ככה זה יצא. עוזבים את הבמה לתקופה ואז חוזרים אליה, כשאתה במיטבך".

× × ×

ב־1987 גווע פסטיבל שירי הילדים אחרי שנקלע לחובות והמפיק אבשלום רובין עזב את הארץ, והפסטיגל הפך למופע המרכזי של חנוכה. הוא הצליח להביא אליו את הכוכבים הגדולים, למשל הזמר אדם, שזכה ארבע פעמים רצופות. הפסטיגל של 1991 הביא להיט שדווקא לא זכה בתחרות אבל נכנס לפנתיאון: 'מיכאל' של הזמרת העולה אתי אנקרי. השיר כמעט לא נכלל במופע, כי פלד איבד את הקלטת שקיבל מאנקרי. "הפכתי את המשרדים ימים עד שמצאתי", הוא נזכר, "חשבתי שזה שיר מדהים. אבל בהפקה בכלל לא רצו לכלול אותו במופע, לא התלהבו. התעקשתי".

באותה שנה הנחו את הפסטיגל חני נחמיאס וגידי גוב, והנושא היה: חני'לה ושמלת השבת. "כמעט בכל סצנה היה לי בגד אחר, כי כל פעם השמלה מתלכלכת אחרת", היא מספרת. "עד היום אני זוכרת משפט אחד מכל הפסטיגל הזה: הייתי יוצאת עם שמלה מלאת פסים, וגידי גוב היה אומר לי, 'למה את כל כך פסימית, חניל'ה'. תמיד ההומור כוון גם להורים, וזה מקסים בעיניי. בסוף הפסטיגל עשיתי חשבון שהחלפתי 900 שמלות".

ב־1993 לוהקה נחמיאס להנחות לצד ספי ריבלין ואלי יצפאן. אחרי חודשיים חזרות על המערכונים, אירע משהו בלתי צפוי. "בחזרה הגנרלית בחיפה אנחנו עושים את הסצנה הראשונה. אני יורדת מהבמה ורואה את יצפאן שוכב על הרצפה במסדרון וכולם מסביבו. אמרתי לעצמי, שוב המשוגע הזה עם השטויות שלו. הלכתי לצד השני, לחכות לכניסה הבאה שלי. עליתי לבמה, עלה גם ספי, ואין יצפאן. ספי ואני מסתכלים זה על זה ומתחילים להמציא שטויות. אנחנו יורדים מהבמה, ורואים שהזמינו אמבולנס כדי לקחת את יצפאן לבית החולים. מתברר שהוא נפל ושבר את הרגל. ספי ואני נשארנו לאלתר תשעה קטעי קישור. כל מה שעבדנו חודשיים, הלך לפח ברגע. למחרת הייתה ביקורת שהפסטיגל היה מדהים ושקטעי הקישור מעט מגובבים".

ב־1997, כשנחמיאס שוב לוהקה לעמדת המנחה, נרצחה ענת אלימלך ז"ל, שהייתה אמורה להופיע בפסטיגל. "הייתי פרזנטורית של רשת שיווק וענת של רשת אחרת, והיינו אמורות לצלם פרסומת לפסטיגל יחד", נזכרת נחמיאס. "הצטלמנו לתוכנית של דודו טופז ולמחרת הגעתי לחזרות לפסטיגל. מצלצל אליי הבמאי של הפרסומת, מייק יון, ואומר, 'אני מבין שאת בחזרות לפסטיגל. ענת אלימלך שם?' אמרתי שענת עדיין לא הגיעה. אחרי שעה מייק מצלצל שוב, 'ענת הגיעה?' אמרתי, 'מייק, מה הקטע שלך'. ואז התברר שיש שמועות שהיא נרצחה. הוא כבר ידע. יומיים אחרי הרצח נכנסתי לאולפן כדי לשיר את החלק שלה. לא אשכח את העיניים של תום אבני, אז ילד על הבמה. בכל פעם שהייתי שרה את השורות של ענת, הוא היה מסתכל עליי עם העיניים הכחולות העצובות שלו והייתי מרגישה אשמה. יומיים אחרי הרצח הזמנתי את כל ילדי הפסטיגל הביתה כי כולם היו נורא מבוהלים. עשינו להם ערב פיצות וכל אחד אמר מה שיש לו על הלב".

× × ×

נחמיאס ואמנים אחרים שהנחו את הפסטיגל היו דמויות מוכרות, כאלה שקורצות גם למבוגרים, אבל ב־1993 החליט פלד להישען על כוכבת הדור החדש, זה של ערוץ הילדים, מיכל ינאי. "שמתי לב שהערוץ יצר אופנה", הסביר פלד את המהלך, "התחילה להיות חלוקה שהשאירה את הזמרים המקצועיים לקהל של המבוגרים, לעומת טאלנטים של ערוץ הילדים שהתמקדו רק בקהל היעד שלהם. יעל בר זוהר, מיכל ינאי, גיל ססובר, איתי שגב ודנה דבורין הפכו לסמלים של התופעה החדשה. הקהל קיבל אותם בצורה היסטרית".

לא כולם אהבו את ההחלטה, בעיקר הדור הוותיק שחשש למעמדו, אבל פלד המשיך במגמה ששינתה את פני הפסטיגל, לטוב ולרע. "הבנתי שיש לנו משהו חזק ביד. אתה חייב להיות נאמן לאופנה. הכוכבים הם אלה שהכי נוגעים בקהל היעד שלך, גם אם הם לא זמרים מטבעם. כבר בשנות ה־90 הילדים לא באו לראות מופע מוזיקלי אלא ספקטקל עשיר ברקדנים ובגאדג'טים".

כשמכונות העשן סיימו לפזר את העננים, התברר שמיכל ינאי זכתה עם 'שלום היא מילה שימושית', שהפך ללהיט פסטיגלים. "ההפרש היה כזה גדול שלא היו צריכים לספור את כל הקולות", היא מספרת, "ואני הייתי נבוכה מהמעמד. מצד אחד הייתי בשיאי ככוכבת ומצד שני הגעתי מלאת אשמה על איך נותנים לי בכלל לשיר ליד אתי אנקרי. זה היה קטע. הרסתי לכולם. הייתי מתבלבלת בין הפזמון לבית והלהקה הייתה דרוכה, 'עם מה תפתיעי אותנו היום'".

את אחד הלילות בתקופה העמוסה ההיא, ינאי סיימה בביתן של מעריצות. "היו אפילו חמש הופעות ביום, וסיימנו מאוחר. למחרת היינו צריכים לצאת מוקדם מאוד ואמרתי, הייתי שמחה אם יארגנו לי מלון בחיפה. אני מגיעה למלון, רואה ג'וקים, גם עכברים כנראה. אמרתי, פה אני לא ישנה. חזרתי עם מונית להיכל, והתברר שהאוטובוס לא חיכה לי וכולם נסעו הביתה. אני עומדת בחוץ לבד, לא מפסיקה לבכות, ואז ניגשת אליי משפחה שהייתה במופע ושואלת מה קרה. אני מספרת להם והם אומרים לי, 'בואי תשני אצלנו'. אז הלכתי לישון אצלם. נשארנו בקשר שנים אחר כך, ובכל פעם שהגעתי לחיפה הזמנתי את הבנות להצגות שלי".

לינאי נשארה מזכרת מאותו פסטיגל, פורטרט שלה שציירה ריקי גל בהפסקות. "אגב, הופעתי עם ריקי גל בפעם הראשונה כשהייתי בת 12, בפסטיבל הילדים. שרתי שיר של להקת קסם".

גם עודד מנשה, כוכב גדול בערוץ הילדים וגם לא ממש זמר, קיבל שיר בפסטיגל 1994, מה שעורר ביקורת על "זילות שירי הילדים בגלל זמרים לא מקצועיים". "הנחיתי אז עם יעל אבקסיס ועינת ארליך, וקם קול צעקה", מאשר מנשה. "המנהל המוזיקלי עובד אפרת אמר, 'יש גבול, אתם לא זמרים, אתם לא תשירו. יש גבול למסחור שאני עושה, יש פה שלומי שבת, אלון אולארצ'יק, אתניקס, ריטה, מה זה עודד מנשה? זמר הוא לא. תסתפקו בהנחיה'. תשמע, היה משהו במה שהוא אמר. לבצע שירים בלייב עבור אנשים שלא מתמקדים בשירה, זה לא שוס".

אז יעל אבקסיס לא שרה בפסטיגל, אבל מנשה וארליך דווקא כן. "בסוף עובד נרגע ואנחנו שרנו. המצחיק הוא שאתניקס זכו במקום ראשון, אבל אני בשני ועינת בשלישי, אחרי שאמרו שנעשה צחוק מעצמנו. הייתי על הקשקש מלנצח, חיכו לאלקטורים כמו אצל ביידן וטראמפ. זה היה ניצחון קטן שלי".

בחלק האמנותי של אותו פסטיגל בלטה ריטה עם קאבר נפלא ל'תני לי להחליט' של ג'וזי כץ במקור. מנשה הגיע נרגש כדי לעבוד עם הכוכבת הגדולה. "ריטה לא הייתה עם כל האמנים אלא בחדר מפואר כזה. היא הייתה יורדת, שרה שלושה שירים וחוזרת. אף פעם לא יצא לי לדבר איתה".

מאכזב?

"מאוד, אבל חכה. לקראת סוף המופעים אמא של ריטה הגיעה והביאה סירים של אוכל. ואז ריטה יורדת עם סיר אורז לאמנים, כדי שיטעמו. אני לא סובל אורז, וריטה מתקרבת אליי ואומרת, 'עודדי, אתה חייב לטעום אורז פרסי'. ואני חושב לעצמי, וואו, ריטה מדברת איתי! הנה המפגש שחיכיתי לו. אלוהים ואני ביחד באותו חדר, והוא אפילו נותן לי אורז לאכול. באמת שלא אוהב אורז. אבל לקחתי. אכלתי כדי להשביע את רצונה של ריטה".

בתחילת דרכו היה הפסטיגל מופע חנוכה, משהו כמו עשרה ימים ובכל יום שלוש הופעות. עם השנים והביקוש, חנוכה היה רק התירוץ. בשיאו הגיע הפסטיגל לשלושה חודשים וליותר מ־130 הופעות. "זה היה מתיש מאוד", משחזר מנשה, "היינו רצים ממקום למקום, חיפה, באר־שבע, חוזרים לתל־אביב, המון מקומות. באיזשהו שלב הייתי עייף רצח. ב־1997 מצאתי דרך להתמודד. הייתי נרדם בין השירים עד שהגיע תורי. יום אחד מעירים אותי ממש לפני שאני צריך לעלות. אני עולה בהיי לבמה ואומר בגאווה, 'ערב טוב חיפה, מה שלומכם חיפאים'. אני שם לב שאנשים מסתכלים עליי כמו על פסיכופת. ואני ממשיך, 'אז מה קורה חיפה, איך בחנוכה'. איך שאני יורד, כל האמנים אומרים, 'תגיד אתה משוגע? אנחנו בבאר־שבע!'"

אאוץ'.

"לא נורא, יצאתי מזה. העניינים היו מאחורי הקלעים. את רוב הזמן אתה מעביר בשש־בש, בטאקי, בשיחות, כי כל אמן מופיע רבע שעה, שיר פתיחה, סיום, הנאמבר שלו. כל מה שבעצם אתה עובר זה סוג של 'האח הגדול', עם אנשים שאתה לא תמיד מכיר. זה כמו מילואים רק שמרוויחים יפה. בתור בן־אדם צעיר שהתחיל את חייו זה בהחלט היה הרבה כסף".

פלד ידע לשלם יפה, וכך גם ממשיכיו, פנינה ומשה אדרי, שרכשו את המותג לפני שלוש שנים. המשתתפים זכו לכמה מאות אלפי שקלים בשנה, והכוכבים הגדולים, אמנים אורחים כמו שרית חדד, עידן רייכל, אייל גולן, ריטה, שלומי שבת, מירי מסיקה ועומר אדם, שהצליח לעצור את הפסטיגל בשבתות, קיבלו שכר שהתקרב למיליון שקל, לפעמים אף יותר. צריך לזכור שאם מחלקים את השכר בכמות המופעים, ומתחשבים בעצירת שאר ההופעות של האמנים בחודשי הפסטיגל, השכר נראה סביר יותר. בפסטיגל יכלו לשלם ביד רחבה, לאחר הכנסות שהמריאו בשנים האחרונות לכמה עשרות מיליוני שקלים בשנה, תוצאה של מכירת מאות אלפי כרטיסים.

לאמנים הילדים העומס הזה לא היה קל. בשנות האלפיים, שבהן גברה המודעות לעוולות ביחסי עבודה, הפסטיגל עלה על הגריל בגלל העסקת ילדים. בשנת 2007 אף התקיימו הפגנות מול מופעי הפסטיגל ביוזמת הנוער העובד והלומד, ובשנה שאחריה החליט פלד על הפסקת השתתפות הילדים.

× × ×

ילדי הפלא תום אבני ונליה צמחמן כיכבו במחזמר 'ספר הג'ונג'ל' בבימויו של חנוך רוזן. מיקי פלד קלט את הפוטנציאל ואמר לרוזן: תביא את שניהם ותבוא לביים. רוזן הסכים, וב־1997 עשה את השינוי הגדול בפסטיגל, הפיכתו למופע בסגנון לאס־וגאס. "לקחתי את זה לכיוון של דרמה, סיפור", אומר רוזן, "המון שנים הופעתי בעולם ורציתי להביא את השואו הגדול".

ב־2002 התכתב הפסטיגל עם חו"ל גם כשאימץ את 'שיר הקטשופ', להיט ספרדי מטורף באותה שנה, תופעה שחזרה גם בשנים הבאות. ב־2004 היה זה הלהיט הרומני הנודניקי 'דרגוסטה דין טיי' בגרסת 'נומה נומה היי' כשיר הנושא, אבל התחרות אז תיזכר כזו שהכניסה בדלת הקדמית של עולם הילדים את כוכבי הריאליטי: נינט טייב, הראל סקעת והראל מויאל, שכמו בגמר בניצנים הצליח שוב לנצח את ההראל השני. "הקטע היה לקחת את הכוכבים החמים של התקופה", מסביר רוזן, "ובאותה שנה הכוכבים הגיעו מ'כוכב נולד'. באנו לקהל עם המסר: הראל והראל שרים יחד, הם לא אויבים". זה לא בדיוק שיכנע את מחנות המעריצות של שני ההראלים, אבל כן נתן פתח לביטול תחרות השירים, עד שב־2015 נעלם האלמנט העתיק מהפסטיגל. "עם הזמן הרגשנו שתחרות היא לא דבר טוב כל כך, כי זה יצר מתח בין האמנים", מגלה רוזן.

ב־2005 העלו המפיקים שי יוכלמן ויקיר אשר מופע מתחרה בשם 'שיר נולד', שאיתגר מאוד את הפסטיגל וגם, על הדרך, הביא לזוגיות בין שניים מהמשתתפים, נינט טייב ויהודה לוי. בהתאם, בפסטיגל עלו מדרגה ברמת השואו. "קראנו לזה פסטיגל גיבורי־על", נזכר רוזן, "היה מפל מים, אנשים עפו, הבאתי להטוטנים סינים, דברים גרנדיוזיים".

פלד, שהבין שמתרגשת עליו תחרות של ממש, עשה מהלך חכם שקיבע את שליטתו בשוק. "חשבתי שיש כאן קהל לא גדול וכולם מתחרים על 20 אמנים רלוונטיים", הסביר. "הצעתי להם שיתוף פעולה ואיחדנו כוחות. הצלחנו לשמור על מחירים פרופורציונליים לאמנים וכך גם לא העלינו את מחירי הכרטיסים".

כלכלית הפסטיגל היה מסודר, אבל ב־2014 התרחש משבר בגלל 'שיר הסלפי', שכלל משפטים כמו 'אני מת על עצמי' ובת 12 שמפלרטטת עם הצלם, מהלך סר טעם עוד לפני עידן מי־טו. "מאכילים אתכם בזבל", קבעו מבקרים, והורים קראו לחרם על הפסטיגל. "לקחתי את העליהום ללב ונפגעתי מאוד", אמר אז פלד ל־'7 לילות', "לא אשחק לך אותה פה אדיש. זה מפעל החיים שלי. פתאום נדלקה כזו התלהמות. כשאתה קשור נפשית לפרויקט כזה, כל מילה יכולה להוציא אותך משיווי משקל. אבל לא חשבתי להחליף את השיר".

גם חנוך רוזן לקח ללב. "'שיר הסלפי' נתן לנו זבנג. הבנו שלפסטיגל יש כוח תקשורתי ושלוקחים ברצינות כל מה שאנחנו עושים. אמרנו, בואו ניקח את הכוח הזה וננצל אותו לטובה. עשינו את 'שיר השיימינג'".

את הפסטיגל הקרוב כבר איתגרה הקורונה, והיו מחשבות על ביטול ראשון זה 40 שנה, שהתחלפו ברעיון נועז: מופע מרכזי אחד ומאוד מושקע בדיגיטל, כולל זמרים מכל השנים וגם זמרים ילדים, ואינטראקציה יום־יומית עם הקהל באתר האינטרנט עד להעלאת המופע, תמורת תשלום כמובן (69 שקל לפני הנחות ועדי עובדים).

"אין תופעה כזו בעולם כמו הפסטיגל, מופע שמתקיים בכל שנה ומכניס מאות אלפי אנשים לאולמות", אומר רוזן. "יש לי קולגות בעולם שממתינים לראות איך זה יתקבל, כדי לפתח דברים דומים".