שקט מתוח השתרר באולם בית המשפט המחוזי בלוד, ועיני כל הנוכחים נשאו לעבר דוכן העדים.
  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
עמדה שם צעירה יפהפייה, לבושה באלגנטיות מאופקת, והתייפחה. עשרות אלפי עוקביה באינסטגרם היו מתקשים בוודאי לזהות שמדובר בפרסיליה קשתי, דוגמנית וכוכבת רשת, שבדרך כלל מצטלמת בבגדי ים קצת פחות מאופקים ובריזורטים יוקרתיים בעולם. אבל כאן, בבית המשפט, הסטורי שלה הוא אחר לגמרי: קשתי צריכה להסביר למה הרכב שבו נהגה פגע בישיש שחצה כביש במעבר חציה בראשון-לציון; וגם מה גרם לה לנסוע משם, ולהפקיר אותו על הכביש. שלושה ימים אחרי התאונה, הקשיש, דוד מזרחי ז"ל, נפטר מפצעיו.
כמקובל, תחילה התבקשה קשתי על ידי סנגוריה, עו"ד אלי כהן ועו"ד איריס טוביאנה, להזדהות. "אני בת 21. סטודנטית במכללה למינהל. לומדת משפטים", ענתה. ואז החלה לספר את גרסתה.
5 צפייה בגלריה
פרסיליה קשתי יוצאת מכלא נווה תרצה
פרסיליה קשתי יוצאת מכלא נווה תרצה
פרסיליה קשתי יוצאת מכלא נווה תרצה
(צילום: רועי רובינשטיין)
סנגור: מה היה באותו יום?
קשתי: "(בוכה) אני עד עכשיו לא יודעת מה בדיוק קרה שם. אני לא מצליחה להבין מה היה. יצאתי מהמכון שיזוף ורציתי להגיע הביתה. אני תמיד נוסעת עם ווייז שמחובר לבלוטות' באופן אוטומטי".
סנגור: מאיפה נסעת? באיזו דרך? ולאן?
קשתי: "מרחוב ירושלים ששם המכון שיזוף, נסעתי ישר. רציתי לנסוע הביתה. ואז היה שם מעבר חציה. עצרתי לפני המעבר. עברו אנשים, ואז היה בום. ראיתי ידיים על השמשה. לא ידעתי מה זה. נבהלתי, פחדתי שיפגעו בי. לא הבנתי מה זה. זה היה בתקופה שהיו פיגועים. שבוע לפני כן זרקו (אבנים) לג'ניפר, בת דודה שלי, על השמשה... האינסטינקט שלי היה לברוח משם... נסעתי ישירות לאדם הראשון שבדרך, שזה אסף, בעלה של בת דודתי. לא יודעת למה דווקא אליו נסעתי. פחדתי, לא הבנתי (בוכה).
"הגעתי לאסף. ניסיתי לדבר איתו. הוא לא כל כך הצליח להבין אותי. תוך כדי שיחה איתו, הבנתי שיכול להיות שפגעתי במישהו. חייגתי למד"א, אבל התבלבלתי, התקשרתי למכבי אש במקום. מסרתי להם את הפרטים שלי, ואמרתי להם שאני נוסעת עכשיו למשטרה. הגעתי לתחנה. נתתי את רישיון הנהיגה, המפתח של האוטו... הם לקחו אותי למקום. ראיתי מלא שוטרים, לא הבנתי. זה מה שאני זוכרת...".
סנגור: מאז התאונה מה עברת?
קשתי: "יש לי סיוטים. כל לילה אני חולמת על הידיים האלה. אני בטיפולים במשך שנה וחצי. אני לוקחת כדורים פסיכיאטריים: כדורים בשביל לישון, ציפרלקס בשביל להתעורר בבוקר וכדי לקום ולנהל שגרה מסוימת. אני לא באמת מאמינה שזה קרה לי".
אחר כך, קשתי הישירה מבט אל עבר בני משפחתו של קורבן התאונה מזרחי. "אני מצטערת ומשתתפת בצערכם", אמרה. "סליחה".
הרבה דברים לא ממש הסתדרו בעדות הזו של כוכבת הרשת, אבל עוד נגיע לכך. על ספסלי הקהל באולם, ישבה גם נעמי קניון, אחת משמונת ילדיו של הישיש שנהרג בתאונה. קניון, אם לשבעה, התאלמנה כשש שנים קודם במפתיע מבעלה. למרות גילו, אביה התגייס מיד, והפך ממש לאבא עבור נכדיו. רק בזכותו הצליחה להחזיק מעמד. ואז, הוא חצה את הכביש ההוא.
במשך שעות ארוכות הקשיבה הבת קניון לקשתי. היא שמעה אותה מספרת על הדיכאון שלה, הבכי, הצער העמוק, הקשיים שהדוגמנית חווה. לקראת סוף המשפט, קניון חשה שהיא חייבת לומר משהו, וביקשה מהשופטת רשות לדבר. היא קיבלה.
"יש פה פער בין מה שבאולם – לבין מה שבפועל", אמרה לשופטת בקול רועד בדבריה, שכמו כל העדויות בכתבה, נחשפים כאן לראשונה. "מה שמצטייר פה, המסכנוּת - זה רחוק ממה שאני רואה. יש אינסטגרם. כל יום היא מעלה תמונות. אבי נקבר ב־18.12, והיא ב־4.1, מעלה תמונות חושפניות. שמפניה, נופשת בכל העולם. אני לא מצפה שתסגור את החיים שלה, אבל רגישות למשפחה? הלייקים יותר חשובים מלהיות אדם שמתחשב? היינו בשוק כשראינו את זה. עד לאחרונה הייתה באיטליה. לבריאות. אבל לצייר פה מסכנוּת ועל כדורים וסבל, ושבועיים אחרי להצטלם בחושפנות? לא קשור, לא אמיתי. אם זה מקל בעונש, אז מי אני שאגיד?
"נשארנו בלי אבא. בלי ראש משפחה. האחיות שלי חד־הוריות. הוא היה עמוד התווך שלנו. חצה מעבר חציה, הכי לגיטימי, עם עוד אנשים, ונהרג והופקר. יכולה לקרות תאונה, אני מבינה. אבל להפקיר? מה, זה חתול?"
צוות ההגנה של קשתי זיהה מיד שהדברים שאמרה בתו של הקורבן, עלולים לגרום נזק ללקוחה שלהם, והם הזדרזו להשיב את קשתי לדוכן.
סנגור: מדוע המשכת אחרי התאונה להעלות תמונות לאינסטגרם?
קשתי: "אני מנהלת בלוג באינסטגרם. יש לי קהל עוקבים מאוד גדול, 76 אלף, ואני חייבת להעלות תמונות, כי אני עובדת עם בתי עסק. החופשות שלי ממומנות, מאחר שאני משווקת מוצרים, בתי מלון וחברות תעופה. אני מקבלת מהם טובת הנאה, מפנקים אותי שם, ואת זה אני צריכה להראות לעוקבים שלי. בתמורה, אני בורחת מאנשים ומהמציאות. פלטפורמת האינסטגרם מורכבת ממצב מזויף. אנשים מנסים להראות כמה טוב להם וכמה הם מאושרים, אף אחד לא מעלה תמונה עם כדורים, או כשהוא עצוב. איש אינו יודע מה באמת עובר עליי, ואני מנסה להראות שאני חזקה, נלחמת בעצמי ומנצלת את האינסטגרם לנסיעות לחו"ל".
סנגור: למה את נוסעת הרבה לחו"ל?
קשתי: "הרצון והדחף לנסוע לחו"ל נובעים מהפגיעה בחיי החברה שלי ומזה שאנשים מסתכלים עליי כאילו אני מצורעת. אבל עם זאת, גם בנסיעותיי, החרדות, הסיוטים, הדיכאונות והתקפי החרדה נוסעים עימי. התמונות בהן אני נראית מחייכת, אינן משקפות את מצבי, שכן אני בוכה בבית. אני יודעת שאני לא הקורבן, שאני אשמה, ואני מצטערת מעמקי נשמתי".
ייתכן שזה עבד. ביולי שנה שעברה, קשתי הורשעה בשני סעיפי אישום חמורים: גרימת מוות בנהיגה רשלנית, ובהפקרה לאחר פגיעה בנסיבות מחמירות. אלא שהשופטת מיכל ברנט התחשבה במצבה, בגילה הצעיר ובחרטה שהביעה קשתי, ודנה אותה ל-24 חודשי מאסר בלבד. קשתי נשלחה לכלא נווה תרצה. תוך כדי מאסרה, כך נחשף בערוץ 12, הועלו בחשבון האינסטגרם שלה צילומים ממקומות בחו"ל בהם נפשה בעבר. כן כלא, לא כלא, מכונת הלייקים חייבת להמשיך לעבוד.
בשבוע שעבר, שנה וחודשיים בלבד אחרי שנכנסה לבית הסוהר, קיבלה קשתי הודעה מפתיעה: את משוחררת. היום. לקיצור השליש שמגיע לה, נוסף גם קיצור עונש מינהלי. למדינת ישראל אין מספיק מקום בכלא לאסירים, אז היא משחררת את חלקם מוקדם יותר. קשתי דרסה אדם, גרמה למותו בגלל רשלנות, הפקירה אותו – ושילמה על כך ב־14 חודשי מאסר בלבד.
ההמשך ידוע: בחוץ המתין לה אחיה, עם לימוזינה מפוארת ובקבוק שמפניה. כל האירוע, איך לא, הועלה אחר כבוד לסטורי – והסערה הציבורית המושלמת פרצה. התגובות הזועמות נעו בין "בושה", "חסרת כבוד", "גועל", "אטימות לב", "רוע", "התגלמות הישראלי המכוער", לבין קללות ואיחולים קשים בהרבה. אין ספק, משהו בסיפור הזה של פרסיליה קשתי והשחרור המוקדם, הצליח לנגוע בעצב חשוף אצל הרבה מאוד ישראלים.
חלק מחיצי הביקורות הופנה כלפי מערכת המשפט והענישה של המדינה. לא מן הנמנע שהפעם זה בצדק. השבוע, אנו פותחים את תיק פרסיליה קשתי, וחושפים לראשונה את העדויות ממשפטה. הקריאה בהן, מעלה לא מעט תהיות: מדוע, למרות עבירת ההפקרה החמורה, נפסק לקשתי עונש כה קל? למה הפרקליטות לא עירערה על קולת העונש? איך יכול להיות שקשיש - אב לשמונה, סבא ל-22, וסבא רבא לנינה חדשה שאותה לא הספיק אפילו לראות – חוצה כחוק במעבר חציה, נפגע, מופקר, ומי שעשתה את כל זה יוצאת מהכלא אחרי קצת יותר משנה, ועוד בלימוזינה?
"ההתנהגות וההתנהלות של פרסיליה קשתי היו שערורייתיות", פוסק שופט התעבורה (בדימוס) עו"ד אשר ארבל, שחרץ את דינם של אינספור נהגים בבית המשפט לתעבורה בתל־אביב.
אז מה היה צריך לקרות?
"ההפקרה היא העבירה החמורה כאן, כי קשתי ראתה את הקורבן מוטח. מדובר בעבירה המכוערת ביותר מבחינה ציבורית, שהעונש עליה נע בין שלוש ל־14 שנות מאסר, בהתאם לחומרת ההפקרה. המדינה הייתה צריכה לערער על קלות העונש".
ואיזה עונש לדרוש?
"קשתי הייתה צריכה לקבל בפועל כפל מאסר".
יום שני, 14 בדצמבר 2015, ראשון-לציון. קצת לפני שמונה בערב, דוד מזרחי בן ה־82 מחליט לעשות הפתעה קטנה לאשתו, ציפי: הוא ימתין לה בתחנת האוטובוס לשובה מעבודתה, שלא תחזור לבדה הביתה במזג האוויר הקריר. מזרחי מגיע לרחוב אחד העם בעיר, ומחכה לחצות את הכביש במעבר החציה.
לא רחוק משם וכמה דקות קודם, יצאה אושיית הרשת פרסיליה קשתי ממכון שיזוף. היא נכנסה לרכב הביואיק השייך לאחיה, והחלה לנסוע לכיוון רחוב אחד העם. הקשיש מזרחי, כך התברר מאוחר יותר, הספיק לעבור תשעה מטרים במעבר החציה, כשקשתי פגעה בו. בתחילה, הוא הוטח אל שמשת הרכב, ואז הועף קדימה על האספלט. קשתי, כאמור, המשיכה בנסיעתה. מזרחי נותר על הכביש, ועוברים ושבים מיהרו אליו, בניסיון לסייע לו.
בינתיים, קשתי הגיעה לבעלה של בת דודתה. יחלפו כ־40 דקות עד שהיא תחליט להתקשר למד"א, אבל היא טעתה במספר והתקשרה לכיבוי אש. שם ייעצו לה לגשת למשטרה. מזרחי הובהל לבית חולים שיבא, שם אובחן כסובל מדימום מוחי נרחב, משברים בקרקפת ובאגן ימין. כעבור שלושה ימים נפטר.
קשתי, כאמור, סיפרה בעדותה בבית המשפט שאמנם ראתה "ידיים על השמשה", אבל שלא הבינה שפגעה במישהו, חשבה שבכלל מדובר במחבלים, ונסעה מהמקום. בחקירתה הנגדית על ידי התובע מהפרקליטות, עו"ד דן כהן, היא כבר התקשתה יותר להסביר את מעשיה.
תובע: אני רואה שאת מאוד מתרגשת. אף אחד לא חושב באולם שכשיצאת מהבית רצית להיות מעורבת בתאונה. זה הדבר האחרון שרצית. אף אחד לא חושב שאת אדם רע. אנו רוצים להתמקד במה שקרה. מה שאת זוכרת, תעני. ואם את צריכה הפסקה – תגידי. ממה שאמרת היום וממה שאמרת במשטרה, אנו מבינים שאת הכרת את הרחוב הזה. נכון?
קשתי: "אני לא מכירה את האזור הזה. אני נוסעת כמו אוטומט אחרי הווייז. אני גרועה בדרכים. אני שומעת בווייז את ההוראות, אני אפילו לא מסתכלת. אני שומעת. אני הנהגת הכי זהירה שיש. בחיים לא קיבלתי דוח חניה. אני לא יודעת איך זה קרה לי".
תובע: מעבר החציה שהיה שם, הבחנת בו מראש?
קשתי: "כן".
תובע: אבל לפי מה שאת אומרת, גם עצרת לפני מעבר החציה?
קשתי: "כן".
תובע: את זוכרת שהיו הולכי רגל שחצו?
קשתי: "עברו כמה אנשים. נתתי להם לעבור. ראיתי את המעבר. עצרתי. היה במפר לפני המעבר. לא נסעתי מהר. נסעתי ברחוב במהירות 30 קמ"ש. האטתי. עצרתי לפני המעבר. היו אנשים. אני לא יודעת איך זה קרה. אני מנסה עד היום להבין ולא מצליחה".
תובע: ואז, הדבר הבא שאת זוכרת, ששמעת בום וראית יד, ידיים על השמשה?
קשתי: "ידיים".
תובע: כשאת מתקרבת למעבר החציה, את לא רואה את המנוח?
קשתי: "הפעם הראשונה שראיתי אותו, זה היה הידיים שלו".
תובע: יכול להיות שהמשכת ולא עצרת?
קשתי: "לא. עצרתי ועברו אנשים".
תובע: מאיזה צד חצו האנשים? את זוכרת?
קשתי: "אני חושבת משמאל לימין. לא יודעת. עברו אנשים במעבר. הם עברו. נתתי להם לעבור (בוכה)".
תובע: ולמה עזבת את המקום?
קשתי: "נבהלתי. פחדתי שיפגעו בי".
תובע: מי יפגע בך?
קשתי: "זה היה כמו אוטומטי כזה. פחדתי. ראיתי ידיים ולא ידעתי. מישהו דופק לי על השמשה. זה הלחיץ אותי... אני לא יודעת למה... פשוט פחדתי. לא רציתי להיות שם. ברחתי משם. כשהבנתי אחרי שדיברתי עם אסף שיכול להיות שמישהו נפגע... אני לא יודעת איך זה קרה. אסף לקח אותי למשטרה".
תובע: אמרת שנבהלת וההורים שלך בחו"ל. אמרת שחששת ש"יפגעו בי" ואמרת גם תקופת פיגועים ושזרקו אבן על בת דודה שלך. מה גרם לך לעזוב? איזו סיבה?
קשתי: "לא הבנתי מה זה. לא הבנתי אם זה מחבל פוגע בי. דופקים לי על השמשה. לא הבנתי שפגעתי במישהו. אם הייתי מבינה שפגעתי, הייתי עוצרת לעזור לו. לא ידעתי".
תובע: אני בטוח שנבהלת. אבל ראית ידיים. בוודאי ידעת שפגעת באדם. ידיים על השמשה של הרכב.
קשתי: "באותו רגע לא הבנתי ולא ידעתי. פעלתי בצורה שאני לא יודעת... לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות לי, שזה קשור אליי. לא הבנתי שמישהו נפגע, שפגעתי במישהו. אולי מישהו עשה לי ככה תנועה עם הידיים? זו הייתה תקופה של פיגועים. אז השילוב של שלוש הסיבות גרם לי לנסוע. לא הבנתי מה קורה בכלל".
תובע: את באמצע העיר ראשון־לציון. את עוצרת לפני מעבר חציה. פוגעת בהולך רגל ורואה ידיים, ואת חושבת שזה קשור למחבל?
קשתי: "ברור שכן. כי זו תקופה של פיגועים. שבוע לפני כן, זרקו אבן על רכב של בת דודה שלי. אני לא אמיצה. אני פחדנית".
תובע: האם הגרסה של "חשבתי שאולי הוא מחבל" זו גרסה אמיתית, או שפשוט נבהלת?
קשתי: "פחדתי שמישהו מנסה לפגוע בי".
5 צפייה בגלריה
האינסטגרם של קשתי התעדכן גם כשהייתה במאסר
האינסטגרם של קשתי התעדכן גם כשהייתה במאסר
האינסטגרם של קשתי התעדכן גם כשהייתה במאסר
(צילום: אינסטגרם - whereispk)
תובע: כשהגעת לאסף, אמרת "אני חושבת שהיה פה מחבל"?
קשתי: "אמרתי: 'ראיתי ידיים שדופקות לי על השמשה, אולי זה מחבל'. הוא אמר לי: 'תירגעי'. בקושי הצלחתי לדבר. לא ידעתי מה להגיד. תוך כדי שיחה שהוא מרגיע אותי ונותן לי מים ואומר 'תנסי לדבר ברור'. יצאתי קצת מההלם, הבנתי שיכול להיות שפגעתי במישהו שהוא לא מחבל ולא מנסה לפגוע בי, אז ישר חייגתי למד"א. אני לא אומרת לך שישר הבנתי. אני לא הבנתי. ברגע שהבנתי, עשיתי מה שהיה צריך לעשות. לא התכוונתי".
תובע: מה חשבת שקרה למי שפגעת בו?
קשתי: "לא יודעת. דיברתי עם המוקדנית, היא אמרה לי שפגעתי במישהו".
תובע: כשעזבת את המקום מה חשבת שקרה לבעל הידיים האלו?
קשתי: "לא חשבתי שקרה משהו. ראיתי רק ידיים שפגעו בשמשה. לא ראיתי מישהו, שפגעתי במישהו. רק אחרי שדיברתי עם המוקדנית, היא אמרה שפגעתי בהולך רגל, ואמרתי: 'מה קרה לו?' במשטרה לא הצלחתי לדבר".
לא לגמרי מדויק. כשהגיעה ביום התאונה למשטרה, קשתי אמנם הייתה נרגשת והתקשתה לדבר, אבל כן מסרה שם גרסה. התובע כהן מחליט בשלב הזה לעמת אותה מול הסתירות בין מה שסיפרה שם, למה שסיפרה במשפט.
תובע: בחקירה הראשונה במשטרה, שואל החוקר: "האם כשנסעת מהמקום היה ברור לך שהותרת הולך רגל פצוע קשה?" את אומרת: "לא". אמרת שהיית בטוחה "שקרתה לו מכה קטנה". לפי התשובה הזו, הבנת שפגעת באדם וחשבת שהמכה קלה.
קשתי: "לא. באותו רגע לא הבנתי שפגעתי במישהו. אחרי שדיברתי עם אסף ויצאתי קצת מההלם ודיברתי עם המוקדנית, היא אמרה לי שאדם נפגע. וחוקרים אותי, ואני לא מצליחה לדבר. אז ניסו להוציא ממני מילים מהפה. המוקדנית אמרה שהוא (הקשיש) פוּנה לבית חולים במצב קשה. ואומרים לי שאני נחקרת ביחס לעבירות ככה וככה. לא הבנתי מה קורה, מה אני עושה במשטרה".
תובע: אני מפנה לתמלול הקלטה למוקד. הדבר הראשון שאומרת לך המוקדנית, זה: "כיבוי ראשון, שלום". את אומרת: "אני פגעתי במישהו... ואני מפחדת שקרה לו משהו... ואם אפשר לשלוח ניידת לעזור לו". כלומר, לפי מה שעולה מההקלטה, כשאת מתקשרת אליה ובלי קשר, את ידעת שפגעת במישהו וחשבת שצריך לשלוח לו אמבולנס.
קשתי: "אמרתי כבר, שברגע שהגעתי לאסף, לא הבנתי מה קרה. תוך כדי שאני מדברת עם אסף, אני חושבת על אופציה שיכול להיות שאדם נפגע. אז כשאני מחייגת, אני אומרת שיכול להיות שפגעתי במישהו. לא הצלחתי לדבר, הייתי נסערת. לא ידעתי מה קורה".
תובע: היית מאוד נרגשת. את אומרת: "פגעתי במישהו... ואני מפחדת שקרה לו משהו". כשאת עוזבת את מקום התאונה את בלחץ, אבל ידעת שפגעת במישהו ושקרה לו משהו.
קשתי: "מהרגע שעברתי את התאונה עד שדיברתי עם אסף וחייגתי, היו לי שלבים. בהתחלה הקאתי. לא הצלחתי לדבר. לא נשמתי. אצל אסף גימגמתי. הוא התחיל להכניס הארה, להוציא אותי מההלם. הוא אומר לי: 'פרסיליה, יכול להיות שפגעת במישהו'. וכשאני מחייגת, אני אומרת: 'פגעתי במישהו'. וכשהיא מאשרת את זה, המוקדנית, הייתי בשוק. אני עד היום מנסה להבין מה קרה. אני לא יודעת להסביר לך".
תובע: בחקירה הראשונה שלך התייחסת לפגיעה קלה, וגם בחקירה השלישית שלך כנשאלת: "מה הבחנת שקרה להולך הרגל?" את אומרת: "לא ראיתי, חשבתי שמדובר בפגיעה קטנה". חשבת שמדובר במכה קטנה. כבר אז הבנת את זה.
קשתי: "באותו רגע לא הבנתי מה קרה. לא הבנתי מה זה הידיים האלה, מי זה האדם הזה. רוצים לפגוע בי? מה קורה? בחקירה השלישית, שלושה חודשים אחרי שידעתי מה קרה, אז מה אני אגיד? אני לא יודעת מה להגיד".
תובע: המוקדנית בסוף השיחה אומרת לך: "פינו אותו לבית חולים, והכי טוב שתלכי למשטרה". את שואלת אותה: "אבל הוא מת?" את עוצרת לפני מעבר חציה, פוגעת בו במהירות מאוד נמוכה. למה שתחשבי שהוא מת?
קשתי: "שאלתי אותה (את המוקדנית) מה קרה, והיא לא ענתה לי. היא אומרת לי שפינו אותו לבית חולים. אני בלחץ. לכן שאלתי".
5 צפייה בגלריה
ההרוג בתאונה, דוד מזרחי ז''ל
ההרוג בתאונה, דוד מזרחי ז''ל
ההרוג בתאונה, דוד מזרחי ז''ל
(צילום: אלבום פרטי)
תובע: את לא שואלת "אבל מה קרה?" אלא "אבל הוא מת?"
קשתי: "זה היה בסוף, אחרי ששאלתי כמה פעמים מה קרה לו".
תובע: כשאת שואלת "אבל הוא מת?" זה לא קשור לכך שחשבת שהפגיעה בו חמורה? רק רצית לדעת מידע מהמוקדנית?
קשתי: "בדיוק".
תובע: על רקע דברים אלו, איך את מסבירה את מה שאמרת במשטרה, שחשבת שהפגיעה קלה? אמרת את זה במשטרה יותר מפעם אחת.
קשתי: "עד שהגעתי למשטרה כבר הבנתי שפגעתי במישהו. לא הגעתי למשטרה סתם. הבנתי שקרה משהו. באותו רגע לא הבנתי שפגעתי במישהו. אם הייתי מבינה, הייתי עוצרת ועוזרת לו. נשארת שם. לא הבנתי".
תובע: ...באיזה שלב חשבת שהפגיעה קלה?
קשתי: "בשלב שדיברתי עם אסף, הבנתי שפגעתי במישהו. אם עצרתי לפני המעבר (חציה) והייתי בתחילת נסיעה, עשרה קמ"ש, אז מה כבר יכול לקרות מזה? לא דרסתי מישהו, לא עליתי על מישהו, איך ראיתי ידיים? לא נסעתי מהר, לא הייתי שיכורה. 20:00 בערב. רציתי לחזור הביתה. לא יודעת איך להסביר את זה".
תובע: לכן השאלה שלך האם הוא מת לא מתאימה.
קשתי: "כשאומרים לי שהוא פונה לבית חולים ואני שואלת: 'מה קרה לו?' והיא (המוקדנית) לא עונה לי, אז חשבתי על הכי גרוע".
בשלב הזה, כשקשתי מתבצרת בגרסתה כי חשבה שהידיים על השמשה קשורות לפיגוע, כהן מחליט לעלות למתקפה.
תובע: אני חושב, מקריאת החומר, שהעובדה שנלחצת כל כך, ובאמת היית לחוצה – זה נשמע בשיחה ל-102 ובחקירות – שזה לא בגלל שחשבת שזה מחבלים. יש פיגועי דריסה, אבל לא היו דריסות. נלחצת כי פגעת באדם.
קשתי: "לא ראיתי אותו על הכביש. רק ידיים על השמשה. לא ידעתי אם הוא בא לדפוק על השמשה... אני רואה את זה כל לילה ואני מפחדת. לא ראיתי בן אדם. אם הייתי רואה, הייתי עוצרת".
תובע: בגלל שראית ידיים, הבנת שפגעת באדם, שזה מצב מלחיץ וזה מסביר את החרדה והלחץ שלך... כי פגעת באדם בתאונה והבנת שהוא נפצע קשה, ולכן נכנסת לחרדות. בלי קשר לאבנים ותקופת פיגועים.
קשתי: "זה לא נכון".
תובע: לכן, כשנרגעת, התקשרת ל־102.
קשתי: "זה לא נכון. אתה לא מבין. הסברתי לך בדיוק מה קרה. ואתה אומר משהו אחר לגמרי. זה לא נכון".
5 צפייה בגלריה
זירת התאונה
זירת התאונה
זירת התאונה
(צילום: אבי מועלם)
תובע: את זוכרת מישהו מהאנשים שעברו במעבר חציה, אדם קשיש שעבר?
קשתי: "לא זוכרת".
לעומת קשתי, עדי הראייה שהעידו במשפט, דווקא זכרו היטב מה שקרה במעבר החציה ברחוב אחד העם. אחד מהם, היה סטודנט בשם איתמר מינצ'נקו, שנסע ברכבו סמוך למקום התאונה. הוא עצר במעבר חציה בהמשך הרחוב, כשלפתע שמע משהו. "שמעתי פגיעה של רכב. לא שלי. רכב אחר שנפגע. הסתכלתי מהחלון, וראיתי פגיעה במעבר החציה הדרומי. בן אדם שוכב על מכסה מנוע של רכב, ובעצם מחליק למטה, והרכב ממשיך לנסוע. במהלך הנסיעה הסתכלתי במראה השמאלית שלי. ראיתי שהרכב ממשיך לנסוע בלי סימני עצירה, ואפילו עקף טיפה הולכי רגל במעבר חציה הצפוני. המשכתי את הנסיעה שלי 50 מטר, כדי לעצור בבטחה בתחנת אוטובוס. יצאתי למקום האירוע, לראות אם אני יכול להגיש עזרה ראשונה. בזמן הזה שהגעתי, ראיתי בן אדם מבוגר, שקיבל מכה בראש. התקשרתי להזמין משטרה".
עדה נוספת הייתה אורזי חיימוב, הולכת רגל שחצתה עם מזרחי ז"ל את הכביש באותו מעבר חציה. "זה היה איש מבוגר, לבש מעיל, הלך עם כפפות ונראה שכל כך קר לו", שיחזרה בבית המשפט. "הוא היה מכופף והלך לאט מאוד. שנינו הלכנו לכיוונים מנוגדים. סיימתי את מעבר החציה ושמעתי את הבום. הסתכלתי אחורה, וראיתי אדם שהוא כבר לא היה במעבר חציה, אלא קדימה, עף קדימה. וראיתי את האוטו ממשיך לנסוע. חזרתי אליו. רציתי לראות מה קורה איתו. התחלתי לשאול. הוא לא הגיב. התקשרתי למד"א. כל האנשים באו לעזור לו...".
מנגד, קו ההגנה שהציגו סנגוריה של קשתי, הדגיש מאוד שהיא לא ידעה שפגעה במישהו, ואת סבלה הרב כתוצאה מהתאונה. קשתי סיפרה לבית המשפט כי "ייסורי המצפון שורפים את נשמתי", והעידה כי מאז התאונה הספיקה לתרום שיער לחולות סרטן, להתנדב לחלוקת מזון לחולים ולתרום בגדים לנזקקים. מאז התאונה, קשתי הספיקה לסיים בהצלחה לימודי תואר ראשון במשפטים. פרקליטיה, כך נראה, חששו שבבית המשפט יתהו כיצד צעירה שמספרת על דיכאון עמוק בשל מעשיה ועל ייסורי מצפון ש"שורפים את נשמתה", הצליחה גם לסיים תוך כדי תואר ראשון. "העובדה שסיימתי תואר ראשון במשפטים לא מעידה שאני במצב טוב", העידה בבית המשפט. "אני נלחמת כדי לגרום נחת להוריי. הייתי ילדה שמחה וחייכנית, ולאחר התאונה הפכתי לדיכאונית. חברותיי התרחקו ממני ואין מילים היכולות לתאר את כאבי. לא הייתה לי כוונה להפקיר את המנוח. וחזרתי ברגע שהבנתי שייתכן שפגעתי באדם, דבר לו לא הייתי מודעת קודם לכן".
אביה של קשתי, איציק קשתי, עלה להעיד גם הוא על חיי בתו. בבית המשפט סיפר כי מאז התאונה, הוא עצמו לקה בליבו, ובתו פרסיליה נפרדה מבן זוגה, לו הייתה מיועדת להינשא. זאת, כך סיפר, לאחר שחוותה טראומה בעבר, כשבן זוגה הקודם נרצח. הכוונה היא לשי שירזי, בנו של העבריין הנתנייתי הידוע ריקו שירזי, שנורה במאי 2016 על ידי עבריין אחר, על רקע סכסוך כספי. בטרם נרצח, שירזי הצעיר היה בן זוגה של קשתי. "בני המשפחה", סיים האב את עדותו, "כולם משתתפים בצער משפחת המנוח".
השבוע, כך יתברר בהמשך, הוא כבר דיבר קצת אחרת.
בפני בית המשפט הוצגו עוד תסקירים וחוות דעת רפואיות על מצבה של קשתי. הפרקליטות ביקשה כי עונשה יעמוד על שלוש שנות מאסר, אבל כאמור, בית המשפט פסק לה רק שנתיים. קשתי הייתה אמורה להיות אסירת תודה על העונש הקל, אבל היא החליטה לערער לבית המשפט העליון, בבקשה להקל אפילו יותר על עונשה.
הרכב השופטים בבית המשפט העליון דחה על הסף את הבקשה של כוכבת הרשת, ובין השורות, אף הוסיף עקיצה. השופטים ציינו כי בניגוד לנטען שקשתי "נוטלת אחריות על מעשיה ומביעה עליהם צער עמוק", תסקיר טרי שאליו נשלחה גילה תמונה שונה. "להבדיל מהתסקיר הקודם, שהוגש בסמוך לגזר הדין, שבו הביעה צער, חרטה ואמפתיה למנוח ולמשפחתו; התסקיר המשלים מצביע על נסיגה בעמדת המערערת בקבלת אחריות על מעשיה ובקשייה לגלות אמפתיה למנוח ולבני משפחתו, כשהיא ממוקדת במחירים אותם היא נאלצת לשלם עקב הסתבכותה תוך הצגת עמדה קורבנית... התסקיר המשלים מעמיד אפוא בספק את רצינות חרטתה של המערערת ואת הבעת הצער מפיה בטרם נגזר דינה, ומחליש עד מאוד את תהודת הדברים הנרגשים, שהשמיעה לפנינו בדבר חרטה, צער, הפנמה ואמפתיה".
במילים אחרות, השופטים בעליון תוהים, האם קשתי הצליחה להפיל בפח את בית המשפט המחוזי.
ואיפה הפרקליטות, שהייתה יכולה לערער על קולת העונש? גורם משפטי המעורה בתיק אומר לנו השבוע כי "אפשר להבין" למה הציבור חושב שקשתי קיבלה עונש קל, "אבל בשורה התחתונה, בחורה בת 20 ללא עבר פלילי, נשלחה לשנתיים מאסר".
ואדם חף מפשע נהרג.
"העונש בסוף בידי בית המשפט. השופטים לא מקילים ראש בעבירות של הריגה ברשלנות, אבל הם עושים הבחנה ומתייחסים בחומרה לכל הפקרה. יש הבדל בין מי שדורס אדם בכביש חשוך ונמלט, לקשתי, שהסגירה את עצמה כעבור 40 דקות".
5 צפייה בגלריה
גורם משפטי המעורה בתיק: ''בשורה התחתונה בחורה בת 20 ללא עבר פלילי נשלחה לשנתיים מאסר''
גורם משפטי המעורה בתיק: ''בשורה התחתונה בחורה בת 20 ללא עבר פלילי נשלחה לשנתיים מאסר''
גורם משפטי המעורה בתיק: ''בשורה התחתונה בחורה בת 20 ללא עבר פלילי נשלחה לשנתיים מאסר''
(צילום: אינסטגרם - whereispk)
ובסוף קשתי יוצאת החוצה עם לימוזינה ותמונות באינסטגרם.
"אין הסבר ללימוזינה. באשר לתמונות, לדעתנו זה בהפוך על הפוך, עשה שירות טוב".
איך בדיוק?
"כי סוף־סוף יודעים שגם בחורות צעירות עם מיטב עורכי הדין הולכות לכלא".
אבל גם את העונש שבסוף נפסק לה, קשתי לא הספיקה לרצות. כמו לכל אסירה שעמדה בכללי ההתנהגות הטובה, גם לקשתי הגיע ניכוי שליש ממאסרה. בחישוב פשוט, היא הייתה צריכה לרצות 16 חודשים. אז איך היא שוחררה כחודשיים קודם?
כאן נכנס לתמונה מושג ישראלי שנקרא "שחרור מינהלי". הרעיון פשוט: בשב"ס לא רוצים בתי כלא צפופים, ובצדק. זה רע לשב"ס, ורע לאסירים. אז פעם בשנה השר לביטחון הפנים קובע תקן: מספר כלשהו של אסירים, שהמדינה יכולה להחזיק. מעל לתקן – מתחילים לשחרר אסירים. את מי משחררים? אסיר שריצה מעל מחצית מעונשו, ועומד בסדרה של קריטריונים, כמו התנהגות טובה, הבעת חרטה וכו'. השנה יצא איכשהו, שפרסיליה קשתי ביקשה וקיבלה שחרור מינהלי. "איך שיחררו אותה בשליש ואחר כך נתנו לנו גם קיצור מינהלי? אני לא מבין את זה", זועם גונדר (בדימוס) שלמה טוויזר, מי שהיה מפקד כלא מעשיהו, וראש מטה השב"ס. טוויזר חושף כי "לפני שקשתי נכנסה לכלא, הם (המשפחה) פנו אליי כדי שאעזור לה, שיקבלו אותה שם יפה, שתקבל חדר טוב, ביקורים נוספים וכו'. ניפנפתי אותם. אני לא מכיר אותה. ואני כועס על כל העולם בסיפור הזה".
למה? איך אתה היית נוהג כמפקד כלא?
"לפני שהייתי משחרר אותה מינהלי, הייתי בודק מה סוג העבירה, מה תרומתה לחברה, האם היא מתחרטת, מתביישת, השתקמה? אז ראינו איך שהיא יצאה עם הלימוזינה והעלתה תמונות לאינסטגרם. מה המסר לבני הנוער? שחיי אדם הפקר? שאפשר להרוג ולהשתחרר אחרי שנה ומשהו?"
שאלה טובה. אם תשאלו את איציק קשתי, אביה של פרסיליה, אין פה בכלל בעיה. "היא שילמה את חובה לחברה ושילמה מחיר כבד", הוא טוען.
ומיד חזרה להעלות תמונות לאינסטגרם.
"אז מה? לא יירדו ממנה בחיים. מתי שתקנה אוטו חדש, תהיה חגיגה, ומתי שהיא תצא לחו"ל, עוד פעם ידברו. זה שהיא מעלה באינסטגרם זאת זכותה. היא לא צריכה לעצור את החיים שלה".
שאלנו את קשתי האב אם הוא יכול להבין את זעם משפחת הקורבן, ואת טענות בתו, נעמי קניון. "אם מישהו חושב שנעמי קניון עושה ומשתוללת ומדווחת בגלל הצער על אבא שלה, זה בלוף אחד גמור. כשיידעו בבוא היום למה היא עושה את זה, אז ירעדו אמות הסיפים".
תסביר.
"לא הצער על אבא שלה ולא סיפורי סבתות מניעים אותה, ואת יכולה לצטט שאני מדבר מדם ליבי. מה שהיא עושה, זה לא מהצער על אביה. רואים את הרדיפה. אמרתי לפרסיליה: 'כרגע המשפחה שק חבטות, ואם לא אגיב, אז כולם יגידו שזה נכון'. אבל כרגע אני לא רוצה להתעמת עם הבת שלי שאומרת, 'אבא, אני מבקשת שקט. אני לא רוצה, קשה לי להתמודד עם כל זה והתגובות'".
נעמי קניון, אביה של פרסיליה בכלל מדבר על "רדיפה" שלך.
קניון: "אילולא הבאתי לבית המשפט את התמונות שקשתי העלתה עד תום המשפט באינסטגרם, היא הייתה יוצאת אולי עם עבודות שירות, מה גם שרוב המשפט היא שהתה בחו"ל. מה שמצער זה שההורים שלה נותנים יד לכל זה ומעצימים את הפארסה וההתנהגות הלא־אנושית שלה. אבא שלה מחפש בי אשמה ולא מנמיך את פסטיבל ההערצה ההזוי לבתו ומטיל ספק בצער שלי על אבי. אני מאחלת לו שבתו הדורסת תישא את צערי במקומי".
מה בכוונתכם לעשות?
"אני לא מתכוונת לוותר. אם פרסיליה תשתמש במקרה הזה כדי לגרוף הכנסות בשביל לעשות סרט או לכתוב ספר, כפי שפורסם, אני אשקול את צעדיי המשפטיים בהמשך".