כך הפך בית אחותו של חנוך דאום מקלט חירום ל-13 ילדים ב-6 שנים

חגית גינת ובעלה שאול שימשו משפחת קלט לתינוקות שהוצאו מבתיהם. בריאיון היא מספרת על התגובה של ילדיה הפרטיים ועל התינוק הנטוש שאחיה היה הסנדק שלו

חגית גינת. "את מקבלת טלפון, ותוך שעה וחצי יש אצלך ילד" (צילום: אלכס קולומויסקי)
חגית גינת. "את מקבלת טלפון, ותוך שעה וחצי יש אצלך ילד" (צילום: אלכס קולומויסקי)

באמצע חודש אוגוסט, לפני שלוש שנים וחצי, לקחה חגית גינת (49) את ילדיה הצעירים לצפות בסרט בסינמה סיטי. הם נכנסו לאולם, היא חיכתה להם בחוץ, התיישבה בבית קפה ובירכה על קצת זמן איכות לעצמה, כשפתאום קיבלה שיחה מאביטל.

"בבוקר של הברית בית הכנסת היה מלא. הלב שלי התרחב. כאילו אמרנו לילד הזה, 'אתה לא לבד. אתה חלק מהעם הזה'"

 

אביטל היא עובדת סוציאלית ממכון סאמיט, ובשש השנים האחרונות שלחה אל חגית גינת תינוקות וילדים לאומנת חירום, מצב שבו ילד זקוק לבית חם באופן מיידי למשך חצי שנה עד שנה, עד שיימצא עבורו פתרון קבע. טלפון ממנה הוא אף פעם לא כדי לשאול מה נשמע, והלב של גינת תמיד דופק בהתרגשות. היא יודעת שבעוד שעה חיים של ילד שגורלו לא שפר עליו עומדים להשתנות. הפעם זה היה תינוק שננטש בבית חולים. "העובדת הסוציאלית אמרה לי, נעשה לו ברית מילה ונעביר אותו אליכם", נזכרת חגית. "כשחזרתי הביתה אמרתי לשאול, בעלי, איזה עצוב, תדמיין ילד שנמצא בבית חולים, יעשו לו ברית מילה, יגלגלו אותו בחזרה לחדר והוא יתמודד לבד״.

 

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת 

 

שובר לב.

"ביקשנו להביא לנו את הילד, ושאנחנו נעשה את הברית. הילד הגיע אלינו למחרת. התחלנו לחשוב מי יבוא לברית כזו, זה הרי לא ילד שלנו. כתבנו בקבוצת הווטסאפ של השכונה ובקבוצת בית הכנסת שאנחנו עושים ברית ביום שישי, מיד אחרי תפילת הבוקר, ונשמח אם כמה מכם יישארו כדי שיהיה לנו מניין. אחרי כמה דקות כתבה לי שכנה, ׳אל תכיני כלום, כל היישוב מתגייס לזה'. בית הכנסת באותו בוקר היה מלא. הלב שלי התרחב. כאילו אמרנו לילד הזה, ׳אתה לא לבד. אתה חלק מהעם הזה'".

 

מקום בבית ובלב

לברית המילה המרגשת של התינוק הנטוש כתב איש התקשורת חנוך דאום, אחיה הצעיר של חגית גינת, ששימש הסנדק של התינוק, בטור שלו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "חנוך ואני גרים במרחק כמה בתים זה מזה", אומרת חגית, "הוא כמו דוד. היה ילד שהוא אהב במיוחד, נשארנו בקשר איתו גם אחרי שהוא מצא משפחה, וחנוך תמיד בא לראות אותו״.

 

ומה שלום התינוק ההוא?

"הוא היה אצלנו שלושה חודשים, באמת תינוק מהמם. באמת מאלוהים, הגיע זוג בני 40 שאין להם ילדים, נרגשים שאין לתאר, והוא אצלם. אין שבוע בלי שאנחנו מקבלים מהם סרטון או תמונה".

 

היא גדלה ביישוב השיתופי רמת־מגשימים ברמת הגולן, בתם של רחל, מנהלת בית ספר, ויחזקאל ז"ל, שהיה הרב של תנובה ושל מפעלי רמת הגולן וגם אחראי הכשרות של האזור. בית שחינך לערכים ולציונות. היא עצמה הייתה בת שמונה כאשר הצטרף למשפחתם ילד בן עשר. "עד היום הוא אחי לכל דבר", אומרת גינת, "רק שהוריי לא ילדו אותו והוא לא אומץ רשמית מכיוון שזה לא התאפשר".

 

שי, אחד משמונת אחיה, אב לשבעה ילדים ביולוגיים, מגדל גם הוא שני ילדים נוספים. היא החליטה לשמש משפחת אומנת חירום לפני שש שנים, ומאז עברו תחת החיבוק שלה ושל בעלה 13 ילדים בגילי אפס עד שלוש. הזמן הארוך ביותר שגידלו ילד בביתם היה למשך 11 חודשים, והזמן הקצר ביותר, שני לילות (שבהם שהו אצלם שני אחים, עד שנמצאה קרובת משפחה שלקחה אותם אליה).

 

גינת, אישה שמחה וטמפרמנטית, שתוך כדי הריאיון מצליחה לבצע בנחת ובחדווה מטלות נוספות, מתגוררת ביישוב אלעזר בגוש עציון. בעלת תואר ראשון בחינוך ותואר שני במדרש ומקרא, מנהלת את כיתות הגיור הצבאיות בכפר עציון, נשואה לשאול, מהנדס בניין ובעלים של חברת ניהול פרויקטים, ואם לארבעה: אבנר משרת ביחידה מובחרת (21), אורי לומדת במדרשה ותתחיל שירות לאומי בספטמבר (18 וחצי) והתאומים יגל וצורי (14) תלמידי כיתה ח׳.

"אצלי האומנה הייתה חיידק שתמיד היה שם. בתור ילדה קיבלתי את זה בטבעיות, זה לא נראה לי סנסציה. זה לא היה על חשבוני בשום צורה, להפך, התגאיתי שאנחנו פתאום שמונה ילדים"

 

תסבירי מה זה אומר אומנת חירום.

"זה אומר לקלוט למשפחה שלנו ילדים במשבר מעכשיו לעכשיו. את מקבלת טלפון, ותוך שעה וחצי הוא אצלך. יש משפחות שהופכות את הבית שלהן לקלט של יותר מילד אחד. אני קולטת בכל פעם ילד אחד, כי אני מרגישה שנכון לילד להגיע לבית הרמוני, שילדים לא יוצאים ונכנסים ממנו ולא מרגיש כמו תחנת מעבר. כל ילד, בכל רגע נתון, צריך לדעת שכשהוא אומר 'אמא', מישהי מסובבת את הראש".

 

כמה את מרגישה אמא של הילדים האלה שמגיעים אלייך באופן זמני?

"כשאני מדליקה נרות שבת, אני מדליקה נר אחד לכל אחד מילדיי. כשהגיעו אליי הילדים הראשונים, הם יצאו מבית שהאמא בו הייתה במשבר גדול אך לא ויתרה עליהם. הבת שלי שאלה, 'אמא, למה את לא מדליקה בשבת נרות גם להם?', אמרתי, ׳אני לא לוקחת משהו שהוא לא שלי. עכשיו הם פה, אבל אנחנו לא מוחקים את אמא שלהם, ואנחנו לא יותר טובים ממנה׳. רק פעם אחת, במקרה של התינוק שננטש ועשינו לו ברית, הדלקתי נרות גם בשבילו. שם האמא אמרה, ׳הוא לא שלי׳".

 

איך עלתה המחשבה להתחיל בעשייה הזו?

"שאול, בעלי, גדל בגבעת־שמואל, וזה לא משהו שהוא הכיר. אצלי האומנה הייתה חיידק שתמיד היה שם. בתור ילדה קיבלתי את זה בטבעיות, זה לא נראה לי סנסציה. זה לא היה על חשבוני בשום צורה, להפך, התגאיתי שאנחנו פתאום שמונה ילדים, מגניב. זכיתי בעוד אח. בתור ילדה ההורים שלך מקבלים החלטות, ואת חושבת שאלה החיים ולא שואלת איפה זה פוגש אותי. בשלב מסוים, כשכבר היינו הורים לארבעה, זה הבשיל ואמרתי לשאול, תשמע, יש מקום בלב ויש מקום בבית, ואנחנו אנחנו הורים לא רעים לילדים שלנו, יאללה".

 

חגית ושאול. בהתחלה הוא חשש (צילום: אלכס קולומויסקי)
    חגית ושאול. בהתחלה הוא חשש(צילום: אלכס קולומויסקי)

     

    איך הוא הגיב?

    "שאול חשש מאוד. זה נשמע לו מקסים, אבל שמענו גם סיפורים משני חברים שלנו, שהגיעו אליהם ילדים מאתגרים, וזה הפך להם את הבית. שאול אמר, ׳לא מתאים, גדול עליי׳. הייתה בינינו מחלוקת. אמרתי לו, בוא נלך לשתות קפה עם חברים שעשו את זה פעם ותשמע מה הם אומרים. שאול השתכנע, והיום הוא הרבה יותר פריק של העניין ממני. כשילד עוזב, הוא אומר, נו, לא חסר לך?".

    "בהתחלה שאול אמר, ׳לא מתאים, גדול עליי׳. היום הוא הרבה יותר פריק של העניין ממני. כשילד עוזב, הוא אומר, נו, לא חסר לך?

     

    עד כמה הילדים שלכם מגויסים?

    "זה פרויקט שלהם במאתיים אחוז. כשאנחנו מקבלים טלפון ויודעים שילד מגיע, יש התרגשות בבית. כאילו נולד אח חדש. אחת הבנות שלי לקחה את זה עליה באופן מוגזם. בכל פעם שילד הגיע ובכה בלילות הראשונים, היא הייתה קמה בלילה. אמרתי לה, 'תחזרי לישון, ילדה בת 12 לא צריכה לקום, אני האמא'".

     

    הם לא הרגישו שתשומת הלב הזו לילדים אחרים היא על חשבונם?

    "הם ממש לא נפגעים מזה. פעם העובדת הסוציאלית של מכון סאמיט אמרה לנו שנותנים לנו במתנה כרטיסים לסופרלנד. התאומים שלי הסתודדו אחד עם השני, ׳אתה מבין איזה פרייארים הם? גם הם מביאים לנו תינוקות וגם אנחנו מקבלים מתנות'. עבורם, זה שילד מגיע אלינו, זו המתנה בעצמה. יש בי ידיעה ברורה שזה עושה להם טוב, וזה משמח״.

     

    פרידות קשוחות

    היות משפחת קלט זה לא רק לתת קורת גג ואוכל חם. גם אהבה מעורבת בסיפור הזה. גינת יודעת מה חיבוק יכול לחולל. "הגיעה אלינו פעוטה בת עשרה חודשים, שכנראה לא היו לה חיים טובים. הרגשנו שהיא פגועה נפשית, כנראה הייתה שם אלימות. לילות שלמים היא בכתה, הייתה זורקת עליי את הבקבוק ובועטת בי כשניסיתי לקחת אותה אליי. לאט־לאט נבנה אצלה ביטחון והיא נהייתה ילדה חייכנית ושמחה שאהבה מוזיקה והייתה מתעוררת בבוקר ומתחילה לרקוד עם צעצוע מוזיקלי שהיה לה במיטה. אמרתי לשאול, לא ייאמן, היא הבן אדם הראשון שלא יודע ללכת אבל כבר רוקד. התחושה הזו שהעברת ילד ממקום קשה למקום טוב, שווה הכל. את אומרת, אוקיי, אז לא ישנתי חודשיים, מי ישמע (צוחקת), אבל מה עשיתי פה כשלא ישנתי".

    "פעם העובדת הסוציאלית אמרה שנותנים לנו במתנה כרטיסים לסופרלנד. התאומים שלי הסתודדו אחד עם השני, ׳אתה מבין איזה פרייארים הם? גם הם מביאים לנו תינוקות וגם אנחנו מקבלים מתנות'"

     

    בעצם כל הזמן יש לך בבית מיטת תינוק, ומיטות הנוער נפתחות?

    "כן. יש מיטת תינוק שמתקפלת כשתינוק עוזב אותנו. קשה לי לראות את המיטה בשיממונה. יש גם ארון עם בגדים של ילדים, וכשאנחנו מקבלים טלפון, אני מכניסה את הבגדים המתאימים למכונת הכביסה כדי לרענן אותם. השאלה הראשונה שלנו היא בן כמה הוא, כדי לדעת באיזו מידה לקנות חיתולים ומטרנה. הילדים באים אלינו רעבים ותמיד זקוקים לאמבטיה".

     

    קרה שהתקשרו להודיע על ילד שזקוק לקלט חירום, ולך זה לא התאים?

    "הייתה פעם אחת שהבת שלי השתחררה מבית חולים ואני הרגשתי שהיא עוד לא מאה אחוז, ובאמת אחר כך היא אושפזה שוב. בדיוק אז התקשרה אליי העובדת הסוציאלית, 'תשמעי, יש לי שני אחים בני שנה ושנתיים'. אמרתי לה, ׳אני לא יכולה להגיד כן׳. כשאת יודעת שמכבדים גם את ה'לא מתאים עכשיו', כל המערכת יותר נעימה. ואני יודעת על ילדה בת שבעה חודשים שהגיעה אלינו, שממש הייתה ברחוב בחורף על ידיים של שוטר, ונתנו לי את הזמן להחליט".

     

    ואז, עד שילד מתרגל אליכם, צריך להיפרד ממנו.

    "הפרידה מילד היא סיטואציה קשוחה. אירוע פסיכי. זה תמיד קשה, ויש דמעות וגעגועים. יש פער מטורף בין משפחה כמונו, שנפרדת מתינוק שגידלה במשך עשרה חודשים, ולוקחים לה אותו, לבין משפחה שזה היום המאושר בחייה כי חיכתה במשך שנתיים או יותר לאמץ ילד. הסלון שלנו מכיל את הדמעות שלי ואת המשפחה המאושרת מולי, ולא נעים לי לבכות כי זה באמת אחד הימים המאושרים ובאמת טוב לתינוק, אבל אי־אפשר לעצור את זה.

    "פעם, אחד הבנים הקטנים, יומיים לפני שילד אומנה עזב, אמר לי: 'אני לא רוצה ששום תינוק יבוא יותר'. היה לו קשה עם הפרידה. אחרי שעתיים הוא ביקש ממני להודיע לעובדת הסוציאלית שתביא לנו תינוק אחר מהר, כבר מחר".

    "הפרידה מילד תמיד קשה. הסלון שלנו מכיל את הדמעות שלי ואת המשפחה המאושרת מולי, שחיכתה לתינוק, ולא נעים לי לבכות כי זה אחד הימים המאושרים שלהם, אבל אי־אפשר לעצור את זה"

     

    לא מתרגלים לפרידה?

    "ככל שהגיעו אלינו יותר ילדים, למדנו להיפרד ולשחרר, כי אנחנו יודעים שילד עובר למקום שייתן לו ביטחון ויאהבו אותו, וזה מקל עלינו. הבן שלי, שהיום הוא חייל, אמר משפט מדהים כשהיה בן 15: ׳אנחנו כמו חדר מיון, כשחולה מגיע לחדר מיון, לרופאים לא קשה להיפרד ממנו כשהוא עובר למחלקה פנימית כי הם יודעים מה התפקיד שלהם׳.

     

    "והייתה פעם אחת אמא מדהימה שחיכתה הרבה שנים לאמץ ילד ואמרה, ׳חגית, אני יכולה לתת לך חיבוק? כל הלילה חשבתי עלייך, איך את עושה את זה׳. אני שומרת לה זכות על היכולת שלה לראות את הקושי שלנו".

     

    באמת מצליחים לשמור על קשר עם ילדים שהיו אצלכם?

    "ילד שחוזר להורים הביולוגיים שלו, אין לנו מושג לגביו כי אנחנו חסויים ואסור לנו להיות בקשר. זה קשוח, ילד שמגיע מבית שהוחלט שהוא לא יכול להיות בו ואז הוא חוזר אליו, לנו זו חוויה לא פשוטה. עם הילדים שעברו למשפחות אומנה או אומצו, אנחנו בקשר, באים לימי ההולדת שלהם ואנחנו רואים שהם במקום טוב. ועדיין, זה ילד שאת המילה הראשונה ואת הצעד הראשון עשה אצלנו, זה ממלא את הבית בקסם, הפרידה קשה".

     

    אין רגע שאת רוצה לאמץ ילד כזה?

    "כשהגיע התינוק הנטוש מבית החולים, הילדים כל הזמן אמרו, ׳אין לו אמא, אולי נאמץ אותו?׳. בתחושת הבטן הרגשתי שזה לא פייר, לא צריך להיות גרידי. זה פייר שיהיו לי חמישה ילדים, ובארץ יש זוג שכל כך רוצה ילדים ויכול לקבל אותו? האמנתי שהוא יגיע לזוג שאין לו ילדים ויאיר להם את החיים, וכך היה".

     

    "הפרידה קשה" (צילום: אלכס קולומויסקי)
      "הפרידה קשה"(צילום: אלכס קולומויסקי)

       

      בית שמח, אירוע טראגי

      הבית שבו גדלה, הומור היה חלק בלתי נפרד מההווי המשפחתי. "הדודות שלי תמיד אמרו שאנחנו כולנו מדברים אוטוסטרדה, כי יש שמונה ילדים וצריך להספיק להגיד את מה שאנחנו רוצים מהר, אחרת מישהו אחר יתחיל לדבר".

       

      איך היה לגדול ברמת־מגשימים, הכלאה בין קיבוץ למושב קהילתי?

      "היום הכל קרוב, אבל אז זה היה יישוב מבודד, והתושבים היו המשפחה שלנו. כשסבתא שלי הגיעה לביקור, זה היה אירוע (צוחקת). אנחנו היינו שמונה ילדים בקבוצת הגיל שלי. ב'בני עקיבא' היינו מתחילים פעולה, מתיישבים, ואם הגיעו שישה, לא מתחילים. הולכים לקרוא לשניים שלא הגיעו. ואם לא בא להם לבוא? אין דבר כזה.

      "פעם בשבוע היו מקרינים לכל הילדים סרט על הקיר בחוץ. בגלל שזה היה יישוב דתי, אם היו קטעים גסים, היה מישהו ששם יד כדי לצנזר איזו סצנה".

       

      מהסיפורים של חנוך, התחושה היא שגדלתם בבית שמח.

      "זו גנטיקה אצלנו. אבא שלי ז״ל היה אדם עם חוש הומור משובח. חנוך כמובן היה תמיד מצחיק מאוד. בערב שבת אבא שלי היה אומר, יאללה בואו נשיר שירי שבת, אז חנוך היה אומר, 'יאללה, שירי שבת', ומתחיל לשיר את 'עוד שבת של כדורגל'.

      "חנוך תמיד היה מצחיק. בערב שבת אבא שלי היה אומר, בואו נשיר שירי שבת, אז חנוך היה אומר, 'יאללה, שירי שבת', ומתחיל לשיר את 'עוד שבת של כדורגל'"

       

      "זה כיף לגדול בבית שיש בו צחוקים. כשאת חיה ככה, את לא מבינה את זה, אבל פעם הגיעה אליי חברה לשבת. הייתי בת 17. היא נכנסה לחדר לשים את הדברים שלה, ואני רואה אותה מתפוצצת מצחוק. שאלתי מה קרה, מתברר שחנוך נכנס להתקלח ונתן איזה נאום על זה שתמיד כל הבקבוקים של השמפו ריקים. אז הבנתי, וואללה, מצחיק אצלנו".

       

      ובתוך כל הצחוקים קרתה להם טרגדיה. אביה נפטר מדום לב בגיל 51. חגית הייתה בת 21. "אבא היה קם בכל בוקר ב־3:20, וב־3:40 יוצא לדרך למשרד בתנובה בתחושת שליחות. בחצי השנה האחרונה ביקשו ממנו ללמד בישיבת הסדר במעלות, וביום שישי הוא הקדיש חצי יום ללמד תורה. אמא אמרה, 'די, אתה קורע את עצמך'. הוא באמת הרגיש לא טוב באותה תקופה וחשב שזו עייפות. חנוך היה בן 17, הוא זה שהזמין אמבולנס. אחרי שבועיים בבית החולים הוא נפטר".

       

      באיזה אופן השפיע מותו על המשפחה שלכם?

      "אבא היה עמוד התווך של הבית. מותו היה חורבן הבית. מוות פתאומי כשהיה בשיא העשייה והמרץ. נהייתה לנו בבית רוטינה שכל אחד מספר כל בוקר על חלום שהוא חלם על אבא. הסתובבתי תקופה כאילו עם מסכה, משחקת אותה שאני בתפקוד. ניסיתי לתפוס בידיים כל סיפור שהגיע עליו, ובאובססיביות גזרתי את כל מודעות האבל, אספתי את מאות המברקים, ועשיתי קלסרים לשימור אבא".

       

      מותו יצר משבר אמוני בבית?

      ״חוץ מחנוך שהוא על התפר, כולנו דתיים, ואצל האחיינים עוד מוקדם לדבר", היא צוחקת, ומזכירה לי שהיא עובדת עם מתגיירים. "פעם שאלו אותי מה משלח היד, ואחותי אמרה, ׳אל תתביישי, תכתבי שאת מיסיונרית׳ (צוחקת). חנוך הוא אח שלי ואנחנו שכנים וקרובים, אבל מה שקורה בין בן אדם לאלוהים זה שלו״.

       

      קיבלתם את המוות של אבא בלי שאלות.

      "אנחנו אנשים מאמינים, והיו הרבה בדיחות סביב זה שאלוהים לא באמת התכוון ושהוא מצטער על הפדיחה, כי הייתה תחושה שהמוות של אבא היה לא בזמן ולא במקום. התנחמנו בכך שזו מתנה למות בלי סבל".

       

      לפני שנתיים אמא שלך עברה לגור לידכם בגוש עציון.

      "אנחנו חמולה שם. יש את חנוך ועוד שני אחים שגרים לידי. לקח המון זמן לשכנע אותה. בשנה הראשונה היה לה קשה, ואז פרצה הקורונה לחיינו והיה לנו ברור שעשינו את הדבר הנכון".

       

      עבודה מסביב לשעון

      בשנה האחרונה לקחה משפחת גינת הפסקה בפעילות האומנה. "שאול והילדים עוד לא מוכנים לשמוע שאנחנו בהפסקה מהמעורבות שלנו. לפני שנתיים קיבלתי תפקיד גדול. עד אז הייתי מורה ב'נתיב' (קורס גיור, אמ"ר) והיה לי בוס שהתחבר לעשייה הזו של האומנה. כשהיה מגיע ילד, יכולתי להתקשר ולהודיע לו שאני לוקחת חופש של שלושה־ארבעה שבועות עד שהילד יתמקם וירגיש בבית, ואז הייתי מביאה מטפלת וחוזרת לעבוד. כשהוא עבר לתפקיד אחר, הפכתי למנהלת, והעבודה מסביב לשעון. ואז לפני תשעה חודשים קיבלנו תינוקת מבית החולים והרגשתי שאני לא מצליחה להיות מאה אחוז בשבילה ומאה אחוז בשביל העבודה. הבנתי שאי־אפשר לעבוד בכזה תפקיד תובעני וגם באומנה, וכרגע מתאים לי להתמקד בעבודה. מאמינה שיום אחד נמצא דרך לחזור לזה. לשמוע שיש 50 ילדים שמחכים לאומנה, זה גמר אותי, כי בסדר, אני עובדת קשה, אבל ילד שמחכה לבית, מה האופציה שלו? לא עדיף שיהיה עם בייביסיטר אצלך? השאיפה שלי היא שיקראו את הכתבה כמה שיותר נשים ואולי יחליטו לעשות את הצעד המדהים ולהתעניין בנושא״.

      "לשמוע שיש 50 ילדים שמחכים לאומנה, זה גמר אותי.  השאיפה שלי היא שיקראו את הכתבה כמה שיותר נשים ואולי יחליטו לעשות את הצעד המדהים ולהתעניין בנושא״

       

      מה אנחנו, האנשים שלא משמשים משפחת קלט, מפספסים?

      "אתם מפספסים את מה שזה עושה למשפחה הביולוגית שלכם. לפני שהתחלנו, כל הזמן העסיקה אותנו המחשבה איזה מחיר הילדים שלנו ישלמו ומה זה יעשה להם, והאם אנחנו לא עושים להם עוול. זה בדיוק הפוך. הצלחנו לחנך אותם ל'ואהבת לרעך כמוך' בפרקטיקה. אין דרך טובה יותר לחנך ילד לפתוח את הלב. יש לנו תחושה של גאוות יחידה״.

       

       

      ומה אומר אחיה, חנוך דאום?

      ===================

      "חגית היא לא רק אחות אהובה וצדיקה, אלא גם שכנה שדואגת לקרוא לי כשנשאר אוכל מהצהריים (תמיד נשאר). ומאחר שאנחנו גם שכנים, אני חווה מקרוב את המסע המרגש כל כך שהיא עושה עם הילדים שמגיעים אליה, לעתים באישון ליל ובעיניים חוששות, ועוזבים לאחר שבועות או חודשים כשהם שלווים ושמחים ומאמינים בטוב שיש בעולם הזה. אני רואה אותה עם תינוק שרק נולד ועם ילדה שאמה ברחה מהבית, אני רואה אותה עם שני אחים שהיא ושאול גיסי הצדיק וילדיהם מאמצים אל לבם, ולאחר זמן נפרדים מהם בשמחה שיש בה צער, וגם את התמונות מביתם החדש אני מקבל, וחיוכם מזכיר לי את שאמרו חז"ל, כי מי שמכניס יתום לתוך ביתו כאילו ילדו. כמה ילדים ילדה אחותי, כמה אהבה העניקה לילדים שהיו האבודים ביותר בעולם הזה וזכו, כך פתאום, באהבת עולם".

       

      50 ילדים מחכים לבית חם

      =================== 

      "בצל משבר הקורונה והעלייה במקרי האלימות במשפחה, יש צורך הולך וגובר במשפחות אומנה ובעיקר במשפחות אומנת חירום", אומרת מירה ורקר, מנהלת קשרי קהילה וגיוס משפחות אומנה במכון סאמיט, המפעיל זה 15 שנה שירות של גיוס וליווי משפחות אומנה באזור ירושלים והדרום. "משפחת אומנת החירום היא ברוב המקרים המקום הראשון והמיטיב שילד זוכה להגיע אליו ולכן הוא כמו הסיירת של החברה הישראלית. נכון לכתיבת שורות אלה, 50 ילדים, בטווח גילים של 0־6 שנים, יהודים וערבים, חלקם בעלי מוגבלות, אשר הוצאו מחזקת הוריהם בהסכמה או בצו בית משפט, זקוקים לבית חם ומחבק באופן מיידי. משפחות המעוניינות להצטרף מוזמנות לפנות למכון סאמיט". אפשר לפנות דרך האתר: summit.org.il

       

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד