אסתר שמיר: "הפכנו להיות ההפך מאור לגויים, וחשוב לי לנקוט עמדה"
היוצרת המוערכת לא חוששת להפגין בבלפור ואינה מוטרדת מטוקבקים. היא מאמינה שכל אדם הוא נר שיכול לפזר את החושך, ושרה עם לירון לב על אורות וגחליליות
אחד השירים האהובים עליי ביותר הוא "עברתי רק כדי לראות", שהלחין אפרים שמיר למילים של אסתר שמיר, שגם הקליטה אותו. אסתר ציירה בשיר תמונה יפה על טירה שעומדת בראש גבע, וסביבה פרחים ששורקים מין מזמור מחמיא לטבע. מתברר שבעשרות השנים שחלפו מאז, דברים השתנו, והתמונה שמצטיירת בעיניה בחודשים האחרונים לגבי המצב שלנו במדינה, הרבה פחות פסטורלית. "אנחנו במצב לא טוב", אמרה לי אסתר בפגישתנו השבוע. "הפכנו להיות ההפך מאור לגויים. כל הנורות האדומות נדלקו אצלי, ומאוד חשוב לי – כסבתא, כאמא, כאמן יוצר – לנקוט עמדה ולא לתת למדינה שלנו להידרדר לדיקטטורה ולשלטון שאין בו אמון".
אַסְתָּר, ירושלמית במקור וכיום הרצליינית, בת 65, גרושה פעמיים, חיה בזוגיות עם עופר, אמא לשתי בנות (הילי ואורי) וסבתא לנכד ולנכדה (רעי וליר). כבר שנים שהיא משלבת בין מוזיקה לעבודה טיפולית, ובחודשים האחרונים נוסף לה עוד עיסוק: השתתפות קבועה בהפגנות מול בית ראש הממשלה בבלפור. "לקח לי זמן לאזור אומץ, לא לפחד מהקורונה ולצאת להפגנות", היא אומרת. "לפעמים האהבה צריכה להילחם בשביל לנצח. זה גם עניין תודעתי. לא יכול להיות שייקרו כאן דברים, ותהיה תחושה שכולם פה כבשים, ואף אחד לא עושה שום דבר. מצאתי לעצמי פינה ברחוב אגרון, שזה קצת מרוחק ממרכז ההפגנה, ויש מרחק של שני מטרים לפחות ביני לבין המפגינים האחרים. אני מרגישה שאני לא תלויה באף אחד, רק במצפון שלי, והמצפון הוא מורה דרך חשוב".
בעקבות הפעילות שלה בבלפור היא כתבה שיר בשם "מסך שחור", שמלווה בקליפ עם צילומים מההפגנות:
"כשהתחילה המחאה", היא אומרת, "רציתי להסביר למה אנחנו שם, למה הדור שלי, לפחות, נמצא שם, אז כתבתי את 'מסך שחור', שהוא המסך שעומד מול בית ראש הממשלה בבלפור. אני ירושלמית, ואני יכולה להעיד שמעולם לא היה מסך שחור בינינו לבין ראש הממשלה. היום יש הפרדה בינינו לבין ההנהגה, והשיר אומר: 'אנחנו נרים את המסך השחור'. אנחנו נלחמים על הבית, על הילדים, על התקווה והחופש, על ההווה והעתיד. זאת התחושה העמוקה שלי, שבגללה אני יוצאת להפגין".
ומה את אומרת לאלה שמכנים אתכם "אנרכיסטים" ו"הזויים"?
"כשאני רואה את התת-רמה של השיח בקרב חברי הכנסת, או את הסלוגנים 'שמאלנים בוגדים', זה מייאש. אבל כשאני באה לבלפור, אני רואה אנשים שמה שמאפיין אותם זה אומץ ואחריות חברתית, ואנחנו מחזקים אחד את השני. מגיעים לשם אנשים כמוני וכמוך, צעירים וחיילים ורופאים והייטקיסטים – מיטב הארץ, ממש לא שמאלנים בוגדים. יש מלא צעירים, והם נותנים את הטון. יש שם גם המון יצירתיות; אתה רואה שם אנשים חכמים ואמנותיים. הטעות הגדולה של ביבי, מעבר לאישומים שמיוחסים לו ושצריכים להתברר במשפט, היא השיסוי וההסתה. בוא נזכור, ביבי גדל ברחביה כמוני, הוא אשכנזי כמוני ופריבילגי הרבה יותר ממני. מגוחך לחשוב שהסביבה שהוא בוחר בה היא של הסתה ושנאה. זה לא הגיוני".
כשיש טוקבקים פוגעניים כלפייך, את נעלבת?
"הרבה פעמים זאת שנאה בלי סיבה. כל אחד צריך לשאול את עצמו, האם הבן אדם שמולי באמת גרם לי עוול? האם הוא באמת עשה לי משהו רע? האם הוא באמת נגדי? ואם התשובה היא לא, אז צריך להנמיך את הלהבות. אני חושבת שהמקום של הקללות, השנאה וההסתה ברשתות החברתיות הוא הרבה יותר גדול מאשר במציאות. אני הרבה פעמים חוטפת בגלל אפרים, כי חושבים שאנחנו עוד נשואים".
אפרים הוא המוזיקאי אפרים שמיר, שידוע בפוסטים הבוטים שהוא מפרסם בפייסבוק. הם נישאו כשהיא הייתה בת 20, התגרשו כעבור שנתיים אבל המשיכו להופיע וליצור יחד גם אחרי הפרידה. "אנחנו גרושים כבר 42 שנה, אבל אנחנו בקשר טלפוני", היא אומרת. "על הפוסטים שלו לא דיברתי איתו, אבל ממה שאני רואה, בזמן האחרון הוא מאוד נרגע. אני לא אוהבת בוטות משום כיוון. רוב האנשים צועקים כי כואב להם, אז צריך ללמד אנשים איך להתבטא כשכואב להם. אנשים שמקללים וצורחים יש בשני הצדדים. אנחנו צריכים ליצור שיח".
אסתר מתארת את עצמה היום כטרובדורית, אבל בתחילת שנות ה-80 היא הייתה רוקיסטית, אפילו הראשונה בארץ, והיה לה להיט ענק – "במקום הכי נמוך בתל אביב":
"אני פחות מתחברת להגדרה 'חלוצת רוק'", היא אומרת. "יותר משמעותי בעיניי שהייתי הזמרת הראשונה שכתבה לעצמה, שהייתי חלוצת הזמרות-יוצרות. פעם, במופעי רוק ובפסטיבלים היו חצי גברים וחצי נשים; היה פה חופש. בשנים האחרונות אני מסתכלת על פסטיבלים ורואה שכמעט אין בהם זמרות. להיות זמרת-יוצרת זה סוג של אישיות: את כותבת גם את המילים וגם את הלחן, והכל בא מתוכך. היום אני יכולה להגיד שמי שהכי דוחפת אותי לעשייה היא כותבת המילים שבתוכי, יותר מהמוזיקאית ויותר מהזמרת. היא גם זאת שדחפה אותי עכשיו לצאת ולהגיד משהו".
בסוף שנות ה-80, במקביל לקריירה המוזיקלית, היא התחילה לפתח שיטת טיפול ייחודית, "קול הרוח" שמה. "העולם הרוחני קיים בי מאז ומתמיד. גם בשיר 'עברתי רק כדי לראות', אם אתה מסתכל על המילים שלו, אתה רואה שיש בו יצירת מציאות, עולם בתוך עולם: 'מציירים ציור בתוך צבעים שלא יוכלו לדהות'. זה שיר שיש בתוכו חוויה מיסטית גדולה, שיש בה המון תובנות".
מה היה הטריגר למעבר לעולם הטיפולי?
"הגעתי לגיל 30 ומשהו, לא הייתה הצלחה כבירה ולא יכולתי להתפרנס ממוזיקה כמו שרציתי. הייתי צריכה לעשות כל מיני חלטורות, ופחות נהניתי מזה. מצד שני, הייתה לי תחושה שיש בי חלק מאוד גדול שלא בא לידי ביטוי. התחלתי ללמוד ריפוי טבעי, נטורופתיה – מקצוע שכולל המון שיטות טיפול. כשהתחלתי לטפל, תמיד היה חסר לי החלק הזה של ההשראה, של הרוח והאינטימיות שנוצרת בהופעה. לאט-לאט פיתחתי שיטת טיפול שמשתמשת בתודעה ובקול כדי ליצור השראה וגם לצורך אבחון ושינוי מצבים פיזיים דרך הקול. התחלתי ללמד את השיטה בארץ ובעולם – בעיקר ביפן".
מה מאפיין את שיטת "קול הרוח"?
"פיתחתי כלי שקוראים לו קונדולה – קונוס ששמים על הגוף ושפועל כמרכז קול ומגביר. הוא משפיע על המוח דרך התהודה של הגוף, כשהמטרה היא להביא את הבן אדם לסוג של שקט ושלווה, לחיבור עם מי שהוא, כדי שמערכת החיסון תעבוד טוב יותר. הרבה דברים שאנחנו עוברים במסגרת טיפול במחלות, עושים טוב לנו ולהתפתחות שלנו. הרבה פעמים יש במחלה גרעין של התפתחות. ברגע שהתודעה שלך נרגעת, יש לך יכולת לעזור לעצמך ולרפא את עצמך".
מבין השירים שכתבת, יש אחד שאת מתחברת אליו במיוחד?
"ב-2011 הוצאתי את האלבום 'זה בינך לבין אלוהים', שהיה תוצאה של המון תהליכי מודעות שעברתי והעברתי. יש שם שיר שנקרא 'עשיתי הכי טוב שאפשר', שמסביר שבכל רגע ורגע אתה עושה הכי טוב שאפשר כי זה תלוי במחשבות שלך. אתה לא צריך לעשות הכי טוב שיש, אלא הכי טוב שאפשר".
לסיום, יש לך מסר אופטימי לכבוד חנוכה?
"לא לפחד מהחושך. כל אחד הוא נר, כל אחד הוא אור, והתפקיד של כל אחד מאיתנו הוא להדליק את האור בלב ובחוץ. ברגע שכל אחד ידליק את האור, יהיה כאן אור גדול".
