דקות ספורות אחרי השעה 13:23, בצהרי 7 באוקטובר 2013, החלה נהירה ספונטנית של מאות אנשים לעבר רחוב הקבלן בשכונת הר נוף הירושלמית. תחת שמי תכלת נקיים מעננים, ובחסות שמש חורפית חמימה, התקבצו עוד ועוד שכנים, עוברי אורח ואברכים, ונעמדו מתחת לבניין מספר 45.
כתבות נוספות למנויים:
בפנים אבלות ובקולות שקטים - מדי פעם זעק אחד מהם "אבא" וגרר אחריו שובל התייפחויות קורע לב - הם זרמו ללא הפסקה אל הבית שבו חי מרן הרב עובדיה יוסף, ואליו לא ישוב יותר. תוך זמן קצר הם גדשו את המדרכות ואת הכביש הראשי, ועד השעה 14:30 כבר הפך רחוב הקבלן, לרחוב ללא מוצא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הידיעה על פטירתו של הרב הראשי לשעבר, מי שנחשב אחד מגדולי הדור והסמכות ההלכתית העליונה של הציבור הספרדי בישראל, פילחה את לב מאמיניו, והפכה את סדר היום הציבורי: האלפים שמילאו את המדרכות מסביב לביתו והגיעו עד פתח הכניסה, היו קדימון בלבד לאירוע ההמוני ביותר שהתקיים במדינה בהשתתפותם של כמיליון בני אדם.
בקומה השישית של הבניין, התכוננו בנותיו ובניו האבלים לקראת היציאה למסע האחרון של אביהם. הם אמנם ראו מהחלון את מה שמתחולל ברחוב, אבל לא תיארו לעצמם כמה מהר הוא יהפוך למסע ייסורים: "זק"א הביא 'בריונים' שנשכרו כדי להגן עלינו, והקצה לנו מיניבוס מטעמם שייקח אותנו עד לישיבה, ובשביל לאפשר לנו להגיע לבית העלמין", נזכרת הרבנית עדינה בר שלום (75), בתו הבכורה של הרב עובדיה, ביום ההוא.
החזרה לאותן שעות ארוכות - רק בסביבות השעה 21:00 הגיעו חזרה לדירה ברחוב הקבלן - מעוררת אצלה תגובה כמעט טראומטית: "על אף שהרחוב מלא אנשים, זק"א מצליח לנסוע, מאוד לאט. דרך של חמש דקות משכונת הר נוף לישיבת 'פורת יוסף' - היכן שנערכו ההספדים, לקחה קרוב לשעה. הבנו את האנשים הנוהרים. אנשים כן נתנו לעבור, אבל קשה היה להזיז אותם. אולי מפני שבשורה הראשונה לא ראו שזה רכב של זק"א אז לא זזו".
כשהגיע מיניבוס האבלים סמוך לישיבה, התברר להם שההמון חוסם את הגישה לרחבת הכניסה: "הנהג הצליח להגיע עד רחוב יוסף בן מתתיהו, הוא חנה ליד השער. ביום רגיל המרחק משם לחצר הישיבה זה 150 מטר, אז אי-אפשר היה לעבור מטר אחד. הורידו קודם כל את הגברים. את כולם הרימו על כפיים והעבירו אותם את הגדר, מהצד השני קלטו, והעבירו אותם ככה, מפני שאי-אפשר היה לפתוח את השער. אנשים לא היו מוכנים לזוז. בעלי היה אז בן 72, ובשביל שייכנס וכדי שהשער לא ייפתח הרימו והעבירו אותו מעליו. אני לא מבינה, יכולים להיות מיליון איש, וללכת יחד קצת בהבנה. למה הדחיפות האלה?"
הלחץ על הגדרות והשערים הלך וגבר. מרפסות קטנות של הבתים שצופים לישיבה, נראו קרובות לקריסה מעומס אברכים - חלקם נתלה מהצדדים בגובה רב ובינוני. מעליהם - על הגגות השטוחים של הבלוקים הירושלמיים, עמדו מאות נוספים. הנשים - אחיותיה וגיסותיה של בר שלום, נותרו מאחור: "אותנו הנשים אי־אפשר היה להעביר ככה כמו הגברים", היא בוכה, "אז נשארנו באוטו. לא שמענו מילה מההספדים".
לכודות בתוך רכב שתקוע בלב ההמון מבלי שום יכולת תמרון, החליטו הנשים לנסות לרדת ולהגיע בכל זאת קרוב לשער הכניסה: "אנחנו עומדות שם ליד האוטו כולנו, תופסות אחת את השנייה ונהדפות לכל הכיוונים. אחותי נפלה, בקושי הרמנו אותה, מפני שאחרת היו רומסים אותה. אנשים דחפו ונדחפו, אני בטוחה שהמון אנשים נפגעו ולא דיברו על זה מילה".
8 צפייה בגלריה
''לא הייתי צריכה לדעת שהיו שם מיליון איש בשביל לדעת שהיה לי אבא ענק''. הלוויית הרב עובדיה
(צילום: יובל חן)
אף אחד לא זיהה אתכם? הקהל מכיר ויודע איך אתם נראים.
"הם זיהו, בוודאי שזיהו. כולם זיהו ואמרו, 'אנחנו נורא מצטערים, אבל אין לנו לאן לזוז'. אנשי הביטחון שנשכרו על ידי זק"א אמרו לנו, 'לא נוכל להגן עליכם'. חזרנו לאוטו. שלוש שעות יושבות במיניבוס ובוכות".
בסביבות השעה 18:00 הסתיימו ההספדים, והם המשיכו לבית העלמין לטקס הקבורה. גם שם נאלצו בני משפחתו של הרב, להתחרות עם מאמיניו על המקום הכי קרוב לרב: "כשהגענו לשם באו כמה תלמידים של אבא שהכירו אותנו היטב, עשו מן חגורה אנושית סביבנו, ופשוט הזיזו את האנשים, וככה הגענו כמעט עד הקבר. ראינו מרחוק את המיטה. את האלונקה".
זאת הייתה הפרידה?
"כן. זו הייתה הפרידה".
האהבה של הציבור מנעה מהילדים שלו להיפרד ממנו. בסופו של דבר לא נפרדתם.
"נפרדנו רק בבית החולים. לכן אני בכל זאת מדברת על זה, מפני שלכל רב יש ילדים, לכל רב יש אישה. תכבדו את זה, הם כבר איבדו את היקר מכל. אני רוצה לדבר על זה, כי מישהו צריך לעשות לזה סוף. נשתוק כל הזמן, הדברים האלה יימשכו".
כשהיא אומרת "הדברים האלה", בר שלום מתכוונת למה שבסופו של דבר מנע ממנה ומבני משפחתה את הפרידה מאבא: "כנראה שזה נעשה מקובל ככה לדחוף, אני לא יודעת. אני לא יכולה להבין. בחיים שלי לא דחפתי, אני לא מבינה את זה. זה לא היה פעם, זו תרבות של אלימות שפשתה בארצנו ב-50 השנה האחרונות, וזה מדי פעם נעשה גרוע יותר ויותר".
איך לדעתך יכול היה להיות אחרת?
"המשטרה הייתה צריכה להיערך ללוויה, היא לא נערכה אליה. לאפשר גם לרבנים שרצו להגיע קרוב יותר. חברים מאוד קרובים לאבא, לא יכלו להגיע. בגלל הניסיון שהיה בלוויה של אמא, ידענו מראש שתהיה בעיה. לכן זק"א הגיעו, אבל הם לא התגברו על זה. אני חושבת שזה ניסי ניסים שאף אחד לא נפגע".
את הקריעה בבגדם, עשו רק כשהגיעו חזרה לביתם, ולא כנהוג בבית העלמין. הדוחק המבהיל, הרחיק אותם לשם במהירות. רק למחרת בבוקר הבינו שזה היה קצה הלוויה, וההערכות מדברות על כמעט מיליון משתתפים: "מישהו שמע בחדשות, נכנס אלינו ואמר לנו. ולמחרת הביאו לנו את העיתונים", היא אומרת, "אבל לא הייתי צריכה את זה בשביל לדעת איזה אבא ענק יש לי".
מה חשבת על ההערכה המספרית הזאת? שהיא מוגזמת?
"מצד אחד כן, ומצד שני זה הגיוני מאוד. כל יום בחייו, עד חודש לפני הפטירה, הוא פגש לפחות 30-20 איש ברמה האישית, זה לשים יד על הראש ולברך. האנשים האלו שלא יבואו? בהתחלה את אומרת, מיליון איש? זה הזוי, ואז את עושה את החשבון: כל יום מימי חייו משך 90 שנה. זה מיליון.
"הייתי מאלו שראתה את המפגשים של אבא עם הציבור. לא רק בעצרות. כשהוא הלך לעצרת - אף אחד בעולם לא יכול למלא אצטדיונים באופן קבוע, לא ביבי ולא אף אחד - עשרות אלפי אנשים. ראינו בעיניים לא רק את ההתכנסויות הגדולות האלה, ראינו כל אדם ואדם שנכנס אליו. את ההתרגשות, את האהבה שהרעיפו עליו. דיברו על הצ'פחות. הצ'פחות היו ביטוי למגע שלו איתם".
גם סדרי השבעה - כמו הלוויה, הוכתבו לבר שלום על ידי כורח המציאות ולא כפי שקיוותה שיהיה: "ביום הראשון רצינו לשבת יחד האחים והאחיות, כמו שישבנו כשאמא נפטרה. מהר מאוד - אחרי חצי שעה, הבנו שזה לא יכול ללכת. אי-אפשר לשבת ולנשום שם, אנשים מגיעים וממלאים את האוהל".
הם נאלצו להתפצל. הגברים נשארו באוהל, והנשים עברו לשבת באולם צדדי בבית הכנסת בבניין. "בהתחלה, זה היה מרגיז. הרגשנו שחלק מהאנשים הביטו עלינו כאילו אנחנו בעלי חיים. כמו בגן חיות. אנשים מצביעים עלינו, 'מי הבכורה' ו'זו הצעירה' ו'מי זו?' ואנחנו משתדלים להיות מנומסים, אבל חלק מהם לא באו לנחם אותנו, הם באו לראות אותנו, את האבלים. וכל פעם מישהי אחרת מאיתנו מתעלפת מהמצוקה, ואנחנו מנסות להגן אחת על השנייה. ליבי על המנחמים, אנשים עמדו בשמש שעתיים וארבע שעות, רק כדי לעשות את הדרך הזו, לראות אותנו ולצאת החוצה".
כמי שמילאה כמה וכמה מחויבויות בתוקף מעמדה כבתו של פוסק הדור, כבר למדה מזמן לחיות בין העולמות: "אנחנו לא הרגשנו את האבל, רק אחרי", היא מודה, "אני ישבתי שבעה רק כשברחתי לתל-אביב בסוף השבוע".
הרבה שנים נעה בר שלום, כלת פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה ומדליקת משואה בהר הרצל, בין תל-אביב לירושלים. היא חדרה למעוזי הקונצנזוס הישראלי כבר באמצע שנות ה-70 כשהלכה ללמוד עיצוב אופנה דווקא בשנקר החילונית, אחרי שנים כמורה לתפירה וכבעלת סלון לכלות שניהלה ובו הכשירה חרדיות לעבודה בתחום.
האורתודוקסיות שלה מסרבת לאמץ הנחות רווחות ביחס לקודש וחול, והיא דוחה בתוקף כל ניסיון לדחוס אותה לתוך מבנים חברתיים שאחרים קבעו בשבילה. כך כשפתחה את השער האקדמי עבור אלפי חרדיות וחרדים, נסעה לביקורים אצל אבו-מאזן, או חתמה על עצומה הקוראת לסגת מרמת הגולן. מגיל 18, כשהתחתנה עם הרב עזרא בר שלום, אב בית הדין הרבני וראש הכולל "חזון עובדיה" בתל-אביב, היה ברור לה באיזו משתי הערים היא רוצה לחיות ולחנך את ילדיה.
החיבור בין הצעירה החרדית הירושלמית-מזרחית לביתה החדש בעיר הכי חילונית בישראל, היה מיידי: "תמיד הרגשתי כאן נפלא", היא אומרת, "נורא קשה להיות בת של רב בירושלים, בתוך הקליקה החרדית. עם כל כמה שאני מקפידה בקיום המצוות, אני כמו אבא שלי. לא מחפשת בד"צים, עשיתי פשוט מה שאמא ואבא שלי היו עושים. הם היו הדמויות לדוגמה בשבילי".
בתל-אביב היא מצאה, לראשונה בחייה, את המנוחה והנחלה: "הרגשתי שאני יכולה לנשום. אין מי שיושב עליי ושופט אותי על כל צעד. אסור לי לאכול פלאפל, ואסור לי לאכול גלידה, ואסור לי ואסור לי. ככה המאיסו עליי. יש כאלו צעירות שמתמודדות עם זה שנוטשות את הדת, אומרות, 'זה לא מתאים לי'. אבל זו לא הדת. זה האנשים. אני ברחתי מאנשים, לא ברחתי מהדת. נשארתי כמו שאני, כמו שהלכתי אז עם כובעים, ככה עד היום".
לירושלים היא הגיעה ב-2013 אחרי עשרות שנים בתל-אביב, לטובת פרויקט חייה, "המכללה החרדית" שהקימה בירושלים. כעת, שבע שנים לאחר פטירת אביה, ושלוש שנים וחצי אחרי הסגירה הכואבת של המכללה, היא שוב אורזת. שוב עוזבת את ירושלים.
המעברים החדים אינם זרים לה. היא הייתה פעוטה כשאביה מונה לתפקיד סגנו של הרב הראשי ואב בית הדין של מצרים הרב נחום אפנדי, ובשנת 1947 משפחתה עברה להתגורר בקהיר. שם נולד הקשר המיוחד עם אביה שהיה אז בשנות ה-20 המאוחרות לחייו, ובראשית דרכו בממסד הרבני.
"ההתחלה שם הייתה מאוד-מאוד טובה. הוא התיידד מהר עם האנשים, נתן שיעורי תורה והתערה בקהילה", היא נזכרת. "אחרי ההכרזה על הקמת המדינה, נוסף משהו חדש לחיים שלנו, וזה המגורים בארץ אויב. לא שמענו שם רדיו ישראלי, רק בערבית. לא ציינו את הכרזת המדינה בכלל. הכל היה מופנם בגלל הפחד. יהדות מצרים רצתה להראות שהיא מזדהה עם מצרים ולא עם ישראל. הם ברחו משם במסתרים. מצד אחד השלטונות הגנו על אבא משום שהוא איש דת, מצד שני האספסוף רדף אותנו".
היא זוכרת את הלילה ההוא ששוטרי חרש ליוו את אביה הביתה, אחרי שיעור תורה שנתן: "זו חוויה שנחרתה בי. אמא ראתה אותם נכנסים אחריו הביתה. היא שמעה שהם אמרו לו שהם נכנסים לבדוק אם יש נשק בבית. אחד מהם הוציא אקדח מהכיס, ואמא התחילה לרעוד, הוציאה אותנו מהחדר אמרה לי ולאחי, 'כל אחד שיתפוס ברגל של אבא, ולא לזוז משם, לא חשוב איך ימשכו אתכם משם, לא לזוז, להישאר שם'. הרעיון של אמא היה שלא יפגעו בילדים ולא יפגעו באבא שלהם בפניהם. אנחנו לא הבנו, חשבנו שזה מן משחק. נכנסנו וכל אחד עמד בצד אחר של אבא. השוטרים אמרו לנו 'לכו לשחק בחדר שלכם', ואנחנו, אמא אמרה לא לזוז. אז אנחנו לא זזים. אחד מהם מנסה למשוך אותי ואני מתחילה לצרוח ולבכות, ואח שלי אחריי. ואנחנו לא זזים מהמקום. אמא בוכה והם מבקשים מאבא את הנשק".
החיפוש הלילי אחר נשק בחדר העבודה של אביה, הסתיים רק אחרי שהרב הצביע על ספרי הקודש שהיו בספרייה, ואמר להם: "אני איש דת. זה הנשק שלי, התורה. את יודעת כמה ימים אחר כך עוד ישבתי מול הספרים והסתכלתי עליהם? חיכיתי שתצא יד מהספרים האלה בשביל להגן עליו".
אחרי שחזרו לישראל, כמעט ולא דיברו על מצרים: "כילדה קטנה, החיים השתנו לבלי הכר. נכנסתי ישר לכיתה א' בבית ספר 'בית יעקב', כולן אשכנזיות. איזה מעבר חד, ואני לא מדברת אפילו מילה אחת בעברית. קראו לי 'הערבייה'. 'תחזרי למצרים, מה את עושה פה?' ואני בהלם. זה היה עלבון נורא. התייחסו אליי כמו לאויב ישראל".
לאמה מרגלית ז"ל, שטיפלה כבר בארבעה ילדים והייתה בהיריון מתקדם עם תאומות, לא סיפרה דבר. "אבא ידע על סבלי. הוא נתן לי חיבוק, אמר, 'תלמדי מהר עברית' ו'לא נורא. תתגברי על זה, את ילדה חזקה ונבונה'. הוא הבטיח שמהיום והלאה אף אחד לא ידבר ערבית בבית, רק עברית וככה אני אלמד. הם באמת לא דיברו יותר ערבית מאותו יום".
הקשר המיוחד ביניהם נמשך הרבה אחרי שהתבגרה ונישאה. בר שלום התייעצה עם אביה כמעט בכל עניין אישי או ציבורי שבו הייתה מעורבת. עם השנים הפכה להיות מהבודדים הלוחשים על אוזנו, ושהיו לצידו בשעה שנדרש להכריע בסוגיות דרמטיות. כך היה גם בתקופת הסכמי אוסלו ב-1994, כאשר ש"ס החליטה להימנע בהצבעה, ובעקבות כך החלו הפגנות מתחת לבית הוריה.
"אני לא יכולה לברוח מזה, אבל ההפגנות שעשתה הציונות הדתית מתחת לבית שלהם, מיררו את חייה של אמא. היא קיבלה שני התקפי לב במהלך השנה הזו, ואבא באחת הדרשות שלו בכה לפני התלמידים, הוא אמר, 'שיעשו לי מה שהם רוצים, אני לא מתרגש מזה. אבל הרבנית סובלת סבל נורא ואיום'. דיברתי עם המפגינים. ניגשתי אליהם וסיפרתי להם שיש לה לב חלש, הראיתי להם את האמבולנס שיצא, אמרתי להם שאני נוסעת אחריה לבית החולים. ביקשתי רחמנות על אמא! הם אמרו 'עם ישראל חולה', זה מה שהם ענו לי. 'אם אבא שלך רוצה שאמא שלך תבריא, שייסוג בו מההחלטה'".
באותה שנה, נפטרה אמה. "היא הייתה רק בת 67. יכלה לחיות עוד כמה שנים טובות", היא אומרת בכאב. כשיצחק רבין נרצח שנה לאחר מכן, היא ראתה בכך המשך ישיר להסתה נגד אביה, ולתוצאותיה הטרגיות: "אבא העריך ואהב את רבין. כשהודיעו לו על הרצח, הוא בכה ממש, ביקש מכל הקהל לומר תהילים, וכשהוא שמע שיהודי רצח, עוד יותר בכה. 'איך הגענו לזה?' תראי איך הגענו מהפגנות סוערות בלי גבולות, מקפיצות של אנשים שצורחים 'רבין בוגד', לרצח. הלכתי לנחם את משפחת רבין ואמרתי, אולי זה לא היה במקום, אבל לא יכולתי להשתחרר מזה, אמרתי להם, 'רבין הוא הנרצח השני על מזבח ארץ ישראל'".
הראשונה הייתה אמא?
"כן. בעיניי כן".
המפנה ביחס של הציבור הרחב בישראל כלפי אביה, הגיע לדעתה אחרי בחירות 99': "כשהציבור ראה איך ש"ס קיבלה 17 מנדטים, הוא כל כך נבהל מההצלחה של אבא, עשו לו ממש רצח אופי. עד אז הוא היה מרן ככל הרבנים, אף אחד לא התייחס אליו כמנהיג".
לטענתה, ברגע שזוהה כשחקן מרכזי בזירה הפוליטית, הוא התחיל לחטוף: "דמון. עשו לו דמוניזציה. להסתכל על 'החרצופים' באותה תקופה, ולראות משהו איום ונורא. כשהוא נפטר, כבר לא היה להם ממי לפחד".
הדרשות שנתן במוצאי שבת בבית כנסת "היזדים" בירושלים, הפכו לכר פורה שבו חפרה התקשורת, ובכל שבוע הודלפו ממנו פנינים חדשות. לרוב גייס הרב ז"ל את שבט לשונו נגד יריביה הפוליטיים של ש"ס: את יוסי שריד ז"ל כינה "עמלק", על שולמית אלוני ז"ל אמר, "צריך לעשות משתה ביום שהיא תמות", למבקרת המדינה לשעבר מרים בן פורת קרא "עוכרת ישראל", לשופטי בג"ץ "ריקים ופוחזים", וליועץ המשפטי לממשלה לשעבר יוסף חריש, שהחליט להעמיד לדין את אריה דרעי, איחל "שייחרב ביתו".
בר שלום לא מוכנה עד היום להשלים עם הדימוי שנוצר לאביה כאדם בוטה בעל לשון משולחת: "פתאום הפכו אותו ל'מקלל', הפכו אותו ל'כועס', לכי תוכיחי שאין לך אחות. מצד שני הוא בחיים לא אמר 'אסור להתרחץ בים', בחיים לא אמר 'אסור ללכת למשחק כדורגל', בחיים לא אמר דברים שהוא ידע באוזן הרגישה שלו, שלא יקשיבו. ומי שיקשיב, אולי יפסיק לשמוע דברים אחרים. הוא אמר, 'נו, אז הם הולכים לכדורגל בשבת, אבל הם עושים קידוש, והם שומרים בדרכם, וכל אחד עושה מה שהוא יכול. אז אני אתן להם להתרחק לגמרי?' הוא תמיד היה כזה. האחים והאחיות שלו - רק אחד מהם היה דתי, הוא חי איתם, הוא לא התנכר להם".
בזמן אמת לדבריה, הוא לא התייחס לפרסומים על ההתבטאויות שדלפו: "הוא רק השתדל להיזהר. הוא לא רצה שתהיה שנאת אחים", היא אומרת, ומודה שהייתה אחת בלבד שהתחרט עליה. "כאב לו מאוד כשפירסמו את מה שהוא אמר לגבי השואה, ושזה לא התקבל בהבנה", אומרת בר שלום על הסערה שחולל אביה באוגוסט 2000 כשטען כי "ששת המיליונים שנהרגו בשואה הם גלגול נשמות של אנשים שחטאו בגלגול הקודם".
כאשר הגיעו ניצולי שואה למחות בכניסה לביתו, יצא אל המפגינים: "בדרך כלל הוא לא התייחס להפגנות, אבל על אלו, הוא ירד אליהם, וביקש סליחה, ובכה איתם, 'איך פגעתי בהם'. הוא ביקש מהם סליחה, נישק אחדים מהם, ובכה בכי נורא. 'איך ציערתי אתכם, אתם קדושים ששרדתם'. על טומי לפיד שהיה ממש אנטי-דתי, הוא אמר, 'הוא ניצול שואה, אני לא מדבר עליו מילה'".
עמדותיה של בר שלום תמיד היו מורכבות מדי עבור המנהיגים של ש"ס: ניסיונה לפרוץ את החומות ולשלב חרדים בשוק העבודה דרך האקדמיה, כמו גם עמדותיה היוניות, פעילותה רבת-השנים לשיפור מעמד האישה החרדית ולהידברות בין חילונים ודתיים, וכינון היחסים עם הפלסטינים, היו לצנינים בעיני הפוליטיקאים של המפלגה.
למרות חילוקי הדעות הרבים, וכל זמן שאביה היה בין החיים, שמרה בר שלום על חזית שקטה, אלא שהיום מדובר כבר בנתק מוחלט. מאז 2014 בר שלום לא החליפה מילה עם דרעי או עם מי משרי המפלגה, נגדם היא טוענת שהם מפירים את צוואתו של אביה.
"הוא ציווה עליהם להכניס לימודי יסוד לבתי הספר היסודיים ללמד בנים - את הבנות מלמדים בלאו הכי - מתמטיקה, אנגלית ועברית. אריה דרעי עמד על הבמה בכנסת ואמר, 'הרב עובדיה נתן לנו הוראה ללמד אנגלית', אמר אך לא עשה דבר, כי אגודת ישראל תקיא אותו מקרבה. יותר חשובה לו הפוליטיקה מאשר עתיד הילדים שלנו.
"זה נוגע לי אישית, זה אכפת לי אישית וצריך היה להיות אכפת לכל אחד מחברי הכנסת של ש"ס. להילחם על זה, לעמוד על זה, אבא ציווה עליהם לעשות את זה. והם נלחמים עכשיו לצד אגודת ישראל, משאירים את תלמודי התורה ו-50 אלף ילדים בלי לימודי יסוד? מגדלים כאן דור שלם - ילדים עדינים, נפלאים, עם ראש מבריק, ולא נותנים להם כלים להשתמש בראש שלהם לדברים נוספים".
מה אבא היה אומר?
"הוא היה מכריח אותם".
8 צפייה בגלריה
אריה דרעי . ''לאף אחד לא אכפת מהאידיאולוגיה של טובת החברה החרדית''
(צילום: יואב דודקביץ)
לקראת הבחירות לכנסת ה-21 הקימה בר שלום את מפלגת "אחי ישראלי", בראשה עמדה, אבל זמן קצר לפני הבחירות משכה את מועמדותה והצהירה על תמיכה ב"כולנו" של משה כחלון. היא מודה שכרגע, החלום הפוליטי שלה נגנז: "את אף אחד לא מעניינת אידיאולוגיה של טובת החברה החרדית. טובתה מחייבת לימודים גבוהים, לימודי יסוד. הדברים האלה כרגע לא מעניינים את הציבור, לא החילוני ולא החרדי. הם משתמשים במשפטים שעכשיו אמרתי כנשק פוליטי, אבל לא כטובת החברה החרדית, שצריך לשים אותה בראש מעייניו ולהילחם למענה. קחי לדוגמה את המפלגה של יאיר לפיד, הוא מדבר כל הזמן על לימודי יסוד, אבל הוא יודע בתוך תוכו שהחברה החרדית לא תתפשר בעניין הזה ולא יקשיבו לו. זה לא דגל שהוא נושא כדי לבנות חברה בריאה יותר שדואגת לאנשים שלה".
ש"ס כרגע לא דואגת לציבור שלה?
"בוודאי שהיא דואגת לציבור שלה, הציבור שלה זה הגרעין הקשה - שישה-שבעה מנדטים של בני הישיבות, והרבנים, והחוזרים בתשובה שהפכו להיות קיצונים. היא לא תפנה להם עורף".
היעדרן של הנשים החרדיות מהכנסת, ממשיך להטריד אותה, אבל היא לא מאמינה שהישועה תבוא מהפוליטיקאים שלהן: "הרבנים הם מי שמנהלים היום את כל החיים של החברה החרדית, ראינו את זה עכשיו בקורונה. רוב הרבנים היום הלכו אחרי הקו של הרבנות האשכנזית, אחרי הרבנים, בעיקר החסידיים, שלא מדברים עם נשים, לא פוגשים נשים, והרבנים של ש"ס הלכו אחריהם. זה לא היה בעבר. אבא שלי ישב עם נשים, דיבר עם נשים". גם בעתיד הקרוב, היא לא רואה כיצד המציאות הזו משתנה: "לא יהיה ייצוג נשים בש"ס, לפני אגודת ישראל.
"אם היו יותר נשים בפוליטיקה, לא מאמינה שהיינו מגיעות למה שהגענו השנה. לבחירות פעם רביעית בתוך שנתיים. נשים יודעות לדרוך על האגו שלהן למען הכלל, יודעות איך לפשר, מיישבי הסכסוכים הכי טובות, יכולות להיות נשים. בכוונה לא אמרתי הכי טובים, כן? אולי אנחנו נעלבות מהר, אבל אנחנו גם יודעות לבטל את הכעס והעלבון הזה מהר".
את יישוב הסכסוכים ומציאת הנקודות המאחדות היא מנסה ליישם באופן תמידי. גם ציבורית וגם משפחתית. זמן קצר לאחר פטירתו של הרב עובדיה, נפטר הזמר והיוצר אריק איינשטיין. סמיכות האירועים הובילה בזמן אמת להשוואות המתבקשות בין שני ענקי רוח, שהפכו במותם לסמל - כל אחד וציבורו, כל אחד וקהלו. בר שלום, חובבת שירה ישראלית שאוהבת את שיריו של איינשטיין, זוכרת את הניסיון של רבים לערוך הקבלה בין השניים.
"הבנתי מיד וזה כאב לי. אני לא אוהבת את ההשוואות האלו, עם ישראל ליווה את אריק ועם ישראל ליווה את הרב עובדיה. ללוויה של אבא הגיעו גם 'ארץ ישראל היפה', מלח הארץ, גנרלים ואנשי צבא, וללוויה של אריק איינשטיין באו גם הרבה דתיים. זה גדול בתחומו וזה גדול בתחומו".
מבחינתה, העולמות לא כל כך רחוקים זה מזה. "אנחנו, בנות משפחת יוסף, שמענו רדיו כל חיינו ומכירות את השירים הישראליים על בוריים, משך שנים, בכל ערב שבת אחרי הארוחה, אחרי זמירות שבת וברכת המזון, היינו יושבות עם שירונים עד אחת-שתיים בלילה, ושרות שירים ישראליים ישנים וחדשים. אבא היה עובר לידנו, מזמזם איתנו, צוחק".
פורסם לראשונה: 07:17, 11.12.20
