בחג סוכות של שנת 2002 יונתן עמרני כבר היה חייל משוחרר אחרי שירות אינטנסיבי בסיירת גולני. באותה תקופה הוא היה בעיצומו של תהליך ניתוק מחייו כילד דתי ומתנחל, אבל ההגעה לחג לבית ההורים בקריית ארבע, כשמסביב משתוללת האינתיפאדה השנייה, החזירה אותו עמוק להרגלים הישנים. "היו חברים שהיו צוחקים עליי", הוא נזכר השבוע, "כשכולם כבר התרגלו לאינתיפאדה, אני עוד המשכתי להסתובב עם נשק, לא מוריד את היד מידית האחיזה. לא יתפסו אותי לא מוכן". את הנהלים הקפדניים האלה הוא גזר גם על כל בני משפחתו באותו חג: "הגישה שלי הייתה שלא ישנים בסוכה בכלל. אנחנו גרים צמוד לגדר המערבית של קריית ארבע, ובשנייה אחת מחבל יכול לעבור אותה והופ, הוא בסוכה שלנו. אמרתי למשפחה: 'אם אתם רוצים לישון בסוכה, אין בעיה, אבל עושים רשימת שמירה". ואכן כך היה, יונתן חזר לימי הטירונות, הכין רשימה של כל הגברים בבית שיודעים לאחוז בנשק, והם עלו לעמדה בזה אחר זה ואיבטחו את שאר בני הבית שישנו בסוכה. "קבעתי את הנוהל, הראיתי להם איפה שומרים ולא ויתרתי להם על שמירה עם מחסנית בהכנס". אומר עמרני בשיחה מגרמניה, מכפר קטן סמוך לנירנברג, שם הוא מתגורר כיום עם בת זוגו. הכי רחוק שיש ממערת המכפלה ומשטח איי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- עדינה בר שלום: "עשו לאבא שלי רצח אופי"
- ניקי היילי: "אם ממשל ביידן יחזור לעסקה עם איראן - זו תהיה טעות ענקית"
- תא"ל רסאן עליאן: "אחרי צוק איתן עוד הייתי עם רעש של מסוקים - ואנשים רצו סלפי"
בשבועות האחרונים הוא חוזר שוב ושוב במחשבות לילדות בקריית ארבע ובחברון, לאחר שהצטרף לקבוצת פייסבוק חדשה בשם "ילדי שנות השמונים (וגם אחר כך) ‑ לגדול בצל האינתיפאדה". בתוך זמן קצר התברר שחוץ מנוסטלגיה וסיפורים על טרמפים ואולפנות, מה שבעיקר מעסיק את הדור הזה – שגדל לתוך האינתיפאדה הראשונה וחווה את האינתיפאדה השנייה – הוא פצעי העבר והרצון שמישהו יכיר בפצע הזה.
הם מספרים בה איך עד היום הם מקפידים לנעול כל תריס, במיוחד בשישי ובשבת – ימים שהיו סטטיסטית מועדים לפורענות מבחינת פיגועי חדירה לבתים. איך המוות העסיק את המחשבות שלהם, לפעמים עד כדי רישום הוראות למקרה של מוות כבר מהתיכון, ואיך הוא מלווה אותם עד היום. גם אם זה אומר להכין רשימת שמירה לסוכה, לסמן דרכי מילוט בכל מקום חדש שמגיעים אליו, או להצטלם עם המשפחה ולהגיד בלב: זאת תהיה התמונה לעיתון ביום שאחרי הפיגוע.
"שנים שיש לי ידיעה עמומה שיש איזה סיפור מאחורי שנות התיכון, אבל אני בשוק ממה שעולה שם בקבוצה. זה מציף אותי", מספרת נטע קלי-אסולין (36), עובדת סוציאלית שגדלה בהתנחלויות עלי ופסגות ובניגוד לעמרני שהרחיק עד לאירופה, היא עדיין מעבר לקו הירוק ומתגוררת כיום ביישוב אפרת בגוש עציון. "חשבתי שזאת רק שריטה שלי, ועכשיו אני מבינה שחווינו נערוּת פסיכית, מלאה בפחדים קיומיים. היו פיגועים על ימין ועל שמאל וחברים שלנו נרצחו".
קבוצת הפייסבוק, שבה חברים כמה מאות אנשים, היא קבוצה סגורה שנשארת כזאת כמעט בקנאות. חברים בה מתארים אותה כ"מסגרת טיפולית" של ממש. כמו בחדר טיפולים – לוקח זמן עד שדברים בו מבשילים ויכולים לצאת החוצה, ויש דברים שיישארו בין הקירות.
אבל ההדים שהיא מייצרת כבר נשמעים גם מחוצה לה. בתוך פחות מחודש היא הפכה לתופעה. לוחצת על כפתורים שהיו סגורים, מושתקים. הורים סקרנים, למשל, נשארים בחוץ.
"זה מרגיש קצת כמו טיפול קבוצתי", אומר עמרני (41), "זה כבר עושה לי אובר-דוז של זיכרונות".
עבור רבים מחבריה, הקבוצה והשיח שמתגבש סביבה מזכירים את קבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים", שבה צפו ועלו סיפורים וחוויות של לוחמים מהשירות ברצועת הביטחון. שם זה נגמר במהפכה תודעתית ובאות גבורה מיוחד למשתתפים במלחמה. מה רוצים בני דור האינתיפאדה? מהשיחות איתם עולה כי גם אלו שנשארו בעצמם מתנחלים וגם אלה שעזבו את יהודה ושומרון מבלי להביט לאחור, רוצים בעיקר לקבל את ההכרה בכך שהילדות שלהם הייתה, לצד הרבה דברים, גם טראומטית.
בעמוד הראשון ביומן שנטע קלי-אסולין כתבה בתיכון התנוססה הצהרה: "אם קורה לי משהו חס וחלילה רק לנעה והדס מותר לקרוא ולעשות את תפקידן". נעה והדס היו החברות הכי טובות שלה, והתפקיד תוכנן בקפידה מראש. "תפקידן הוא למחוק את מה שצריך ולהראות את מה שמותר", מסבירה היום קלי-אסולין, "חששתי שהמשפחה שלי תקרא את זה אבל גם ידעתי שיש מצב טוב שאם יקרה לי משהו הם כן יקראו. זה קטע".
כשהיא מדברת על "משהו" שעלול לקרות לה, היא מתכוונת למוות בפיגוע. באותם ימים, בסביבה שלה, זה לא היה דבר כל כך נדיר. במקום יומן סטנדרטי של טינאייג'רית שמתאר חוויות יום־יומיות, התאהבויות ומחשבות על בית הספר, היומן של נטע כלל תיעוד של ההלוויות שבהן לקחה חלק כנערה מתבגרת שגרה בהתנחלויות בשיא תקופת האינתיפאדה.
"הייתה תקופה שהיו כמה שבועות בקיץ שהיה פיגוע אחרי פיגוע בכבישים ובאמת הייתה לי תחושה של רולטה רוסית שסוגרת עליי. מי יהיה ההרוג הבא. לא כל פעם שעמדתי בטרמפיאדה בגבעה הצרפתית בירושלים הייתי בטוחה שיבוא רכב ויירה עליי, אבל מתחת לפני השטח בזרמים התת־קרקעיים זה היה כל הזמן. בסוף הייתי ילדה. רציתי לחיות. לא הייתה לי ברירה אלא להדחיק. אנחנו מדברים על מציאות שבאזורים מסוימים היו נוסעים עם שכפ"צים, וברכבים היו מכשירי קשר. אז למה לעלות על הכביש? זאת לא שאלה שאתה שואל ילד בכיתה י"א שבסוף רוצה פשוט לחיות את חייו".
הפיגוע בשומרון בתחילת השבוע, שבו נרצחה אסתר הורגן ז"ל, אם לשישה, בעת שיצאה לריצה ביער ריחן, זיעזע את המדינה כולה ורק העצים את העיסוק בטראומה בקרב חברי הקבוצה. "פיגוע כזה הוא משהו שאני לא מסוגלת להתמודד איתו", מודה קלי-אסולין, "אני מנתקת את עצמי, משתבללת פנימה. לא רוצה לקרוא, לא רוצה לראות תמונות. זה הורג אותי. חברות שלי כותבות פוסטים משתפכים של כאב וצער ואני לא מסוגלת כי שבענו די. הנפש לא יכולה להכיל עוד".
המפגש עם הפחד היה מוחשי, אבל למרבה הפלא הוא לא הרגיש חריג בזמן אמת. "כילדים לא הכרנו שום דבר אחר, לא ידענו שיש ילדים שלא חיים ככה", אומרת חברת הקבוצה, מרב ליבנה־דיל (39), נשואה ואם לשלושה שגדלה ביישוב עינב בשומרון וכיום מתגוררת בירושלים. "כולם הלכו לאותו בית ספר, זו הייתה קבוצת השווים, לא היה אינטרנט. לא ידענו שיש מציאות שבה יש ילדים ישראלים שהולכים לבית ספר ולא זורקים עליהם אבנים. אלו היו החיים ואמרנו עליהם אמן. פתיחת הסְפקות שנים אחרי היא כמעט הכרחית".
היא עצמה חזרה לאחרונה לארץ אחרי ארבע שנים כשליחה בכירה באוהיו, ארה"ב, מטעם הפדרציה הציונית. החיים בפרברים האמריקאיים גרמו לה להבין את הילדות שלה, בהרי השומרון.
"כל העיסוק בזיכרונות צף רק כשהגענו לארה"ב. פתאום לילדים שלנו היו שם חיים נורא נורמליים: בית גדול, בית ספר מהמם, הכל מאוד בטוח. שמתי אותם על האוטובוס הצהוב ולא יכולתי שלא לחשוב על האוטובוס הצהוב של המועצה האזורית שומרון שברח מאבנים, שזרקו עליו דברים. כילדים לא עיבדנו את החוויה הזו בכלל, אבל עם הגיל פתאום מקבלים פרספקטיבה. הרפלקציה הזו הבהירה לי איזו ילדות מדהימה הייתה לנו, בועה שהייתה חלום, ומצד שני – פתאום להבין מה התרחש מחוץ לבועה הזו. אני ממש זוכרת את האבן הראשונה שנזרקה עלינו. הייתי בת שש, היינו באוטו יחד כל המשפחה והאבן פגעה בשמשה הקדמית, שהתנפצה. אבא שלי יצא ותפס את הילד שהוא חשב שזרק אותה. הגיעו שוטרים, לקחו עדויות והיה ביג-דיל. היום זו שגרת חיים אבל אז זה טילטל אותנו. זה משהו שנצרב בך גם אם לא פחדנו באופן מודע. איזה פסיכי היה לעלות על האוטובוס לבית ספר כשאתה מנחש מה יזרקו עלינו הפעם".
ומה עושה לך העיסוק בזיכרונות האלה?
"הקבוצה באה לי בול במקום, בשנים האלו אני מאוד מתעסקת בזיכרונות האלו. אני כותבת אותם, חולמת אותם. איזה פער מטורף היה בתוכנו בין ילדות אידיאלית למציאות מטורפת. יש לי טראומות אדירות שקשורות לשכול וטרור, ופתאום יש מרחב בטוח".
האינתיפאדה השנייה, שפרצה בשנת 2000, הייתה טראומטית יותר עבור חברי הקבוצה. הפיגועים היו קטלניים יותר, האיום היה מוחשי יותר. "ריטואל של הלוויות", אומרת קלי-אסולין, "2002 הייתה השנה הכי נוראית. היה מקובל ללכת לכל ההלוויות, גם אם לא הכרנו ממש אישית. הן היו באיזשהו מקום ריטואל משמעותי לפורקן של הרגשות. זה ממש טקס של התכנסות ברחבת בית הכנסת שהייתה רחבת ההספדים. אני זוכרת שהצוואר שלי היה שרוף מהעמידה בשמש בהלוויות. ידעתי להגיד מאיזו הלוויה הסימן של השיזוף".
זאת מעמסה בלתי נתפסת.
"באמת בקיץ 2002, אחרי רצף פיגועים, הוחלט להוציא אותנו ל'שבת הפוגה'. לא זוכרת לאן אבל נסענו לאיזו אכסניית נוער. ואז לפני שבת מגיעה הבשורה על פיגוע ירי. אין יכולת לקבל מידע מסודר. כולם בסערה מטורפת, מתקשרים להורים. יודעים שמישהו מת, יודעים שזה נורא ואיום, אבל לא יודעים את המידע כולו. ואז התברר שאלה היו בני משפחת דיקשטיין – האבא, האמא והאח, שגרו ארבעה בתים לידינו. 'הפוגה'".
ליבנה־דיל מספרת על מעין היררכיה שנוצרה. "אני מרגישה שאני צריכה להתנצל גם 20 שנה אחרי שלא חווינו את המוות קרוב־קרוב אלינו. ההרוג הראשון מהיישוב שלי היה כשהייתי בצבא. ביישוב כמו שלנו, שלא חווה הרבה מתים, כילדים הרגשנו שאנחנו יישוב בלאי. שאנחנו לא מספיק הארדקור".
כשמבקשים מחברי הקבוצה לתאר את חייהם של ילדים בשנות ה־80 וה־90 בהתנחלויות, הם משתפים בחוויות שהיו נראות להם רגילות באותו הזמן, אבל במבט־על הן קשות לעיכול.
4 צפייה בגלריה
מרב ליבנה-דיל. ''מרגישה שאני צריך להתנצל שלא חווינו את המוות קרוב-קרוב''
(צילום: שאול גולן)
עמרני מספר על עיסוק מרכזי שלו ושל חבריו בשעות אחר הצהריים. "נהיה מצב שבו אנחנו כמעט באופן מסודר קובעים עם הילדים הערבים להיפגש גם מחר כדי לזרוק אבנים אחד על השני. לנו היה יתרון גובה כי אנחנו בשטח השולט, להם היה יתרון של כוח ויכולת לצלוף, עד שהגיעו אתיופים לקריית ארבע. הם היו שוברי שוויון משמעותיים עם כישורי זריקת אבנים של בני כפר אמיתיים, לא כמונו מתנחלים דה-לה-שמאטע. אבל מהר מאוד האתיופים לא מצאו עניין בזריקות האבנים האלה ושוב מצאנו את עצמנו לבד עומדים וזורקים אבנים במשך שעות".
ועד מתי אתם המשכתם?
"בכיתה ז' אמרתי לחברים שלי, 'אני לא זורק יותר אבנים על ערבים', ומיד התחילו לצחוק עליי, 'הנה השמאלני'".
מלבד הדייטים האלה של יידויי אבנים, היו לכם גם יחסים עם הערבים?
"לפני האינתיפאדה בטח. הירקן שלנו היה ערבי, עד אז ערבים היו חוצים את הקריה בעגלה עם סוס וחבר'ה היו תופסים עליהם טרמפ, ממש הכרנו אחד את השני. תחילת האינתיפאדה הראשונה הייתה הרגע שבו היחסים השתנו. בהתחלה שתי האוכלוסיות לא כל כך הבינו שכללי המשחק משתנים, אבל זה התחיל לחלחל לאט־לאט".
פעם כשנפצע במהלך משחק ילדים נזקק לתפרים. השכן, ד"ר ברוך גולדשטיין, שלימים ביצע את הטבח במערת המכפלה, טיפל בו. "הוא תפר לי את הצלקת מעל העין הימנית. הוא היה הרופא הרחום של קריית ארבע. עכשיו אני נהייתי ממש לא ימני, אבל את ברוך גולדשטיין אני לא יכול להשמיץ".
כשהאינתיפאדה בערה והפיגועים גברו, עמרני פיתח מנגנון לזיהוי אירועים ביטחוניים בימים שקדמו לדיווחים השוטפים בטלפון הסלולרי: "הבנתי שיש בעצם דרך הזויה לקבל דיווחים, וזה באמצעות החזן בבית הכנסת. אתה נכנס לתפילה, ואם החזן פתאום מתחיל לומר פרק תהילים 'שיר המעלות', אתה מבין שזאת תוספת לא רגילה לתפילה ושיש על מי להתפלל. כולם חוזרים אחריו וקוראים איתו את הפרק ואחר כך אתה ניגש לברר, 'פצוע קשה? קל?'"
הזיה לא נורמלית.
"מבחינתי דווקא הייתה לי ילדות חמודה ויפה. רק בדיעבד ועם הרבה דברים שעברתי מאז, הבנתי שזה מאוד לא רגיל".
יש בך כעס על ההורים שלך, על אנשים אחרים?
"יש קטע כזה של בוגרי קריית ארבע שזה נהיה מאוד בון־טון להשמיץ את הקריה. אני לא חי ככה. אלו באמת מחוזות ילדותי אבל עם השנים עברתי תהליך של התנתקות".
מחיים רגילים לגמרי, האינתיפאדה הראשונה הכניסה לחיים של עמרני פחדים, גם בביצוע פעולות יום־יומיות פשוטות. "נהיה מצב שבו כשאמא שלי אומרת לי לזרוק זבל בערב, או שאני מתחמק ולא עושה את זה או שאני דופק טיסה עד לפח, זורק במהירות ורץ בחזרה".
מה מפחיד בלזרוק זבל?
"גרנו צמוד לגדר ואני בכל זריקת זבל פחדתי שערבי יכול לבוא ולדקור או לחטוף אותי".
הפחד הזה נכנס לך גם לתוך הבית?
"ברור. זה הגיע למצב שבו יש לי חלום חוזר: אנחנו שמונה ילדים בשלושה חדרי שינה. חלמתי המון פעמים את אותו חלום שבו אני נמצא בחדר של הבנות, וערבי, שתמיד נראה אותו דבר, גדול כזה עם כאפייה לבנה, נכנס מהחלון, עושה לי כזה 'אללה אכבר', מניף את החרב מעליי, ואז אני מתעורר".
כשילדי דור האינתיפאדות גדלו, הוויכוח על מפעל ההתנחלויות הסעיר את המדינה. מצד אחד דור ההורים של המתיישבים, האנשים עם הלהט האידיאולוגי שעלו על סבסטיה והקימו יישובים כמו עפרה ובית אל, אלון מורה וקדומים. מצד שני, אלו היו הימים שלפני ההתנתקות מעזה, ופינוי יישובים היה אפשרות שתמיד ריחפה. בתווך היו הילדים שלא בחרו בחיים האלה אלא נקלעו לסיטואציה. ההכרה במורכבות של החיים כילדים באינתיפאדה משותפת גם למי שעזב את היישובים לא רק פיזית אלא גם אידיאולוגית, וגם למי שעדיין מחזיק בעמדות הפוליטיות ובאורחות החיים של דור ההורים.
ליבנה־דיל עזבה את ההתנחלות מיד לאחר השירות הצבאי, ובינתיים גם הוריה עברו להתגורר במרכז הארץ ("התשובה הקלה היא שכולנו עזבנו את הבית, והם עובדים במרכז ולכן זה יותר נוח, אבל בלי ספק זה דור שהתעייף. אין להם את הכוחות שהיו להם לפני 40 שנה", היא אומרת).
עזיבת החיים ביהודה ושומרון הייתה כרוכה עבורה גם בשינוי היחס לאוכלוסייה הפלסטינית. בתור התחלה, היא רצתה להכיר בקיומם. "מתי באמת ראינו את הפלסטינים? אף פעם. זה משהו שיושב עליי. אחד השינויים שעברו עלינו מילדות לנערות היה ללמוד לעקוף את הכפרים ולא לנסוע בתוכם. יש סטריליזציה של השטח. מסתירים מאיתנו את הערבים, את איך שהמציאות נראית. מצד שני - יש הסלמה רצינית, ויש פיגועי ירי ורשימות המתים מתארכות. אז ההסלמה בשטח מחמירה, אבל אותו שטח ממש מוסתר מאיתנו".
4 צפייה בגלריה
יונתן עמרני כיום בגרמניה. ''את ברוך גולדשטיין אני לא יכול להשמיץ''
(צילום: אלבום משפחתי)
ולפעמים, הפצע התגלה רק אחרי הרבה שנים. "עברתי לגור במושב בורגני, חילוני ומפא"יניקי של ההתיישבות העובדת בשרון", מספרת אחת מחברות הקבוצה שהעדיפה לא להיחשף בשמה. "בשבת הראשונה שם הלכנו לטייל בפרדסים, שוטטנו והתרחקנו. שמתי לב שכולם נינוחים, צוחקים, רצים עם הכלבים, ורק אני דרוכה, משהו בי מתוח. מסתכלת כל הזמן הצידה בלי לשים לב לזה בכלל. פתאום קלטתי שאני מחפשת את הערבים! ושם אין שום פלסטינים בסביבה, כן? וגם אם היו, לפי תפיסת העולם שלי, שהתרחקה מאוד מהסביבה שגדלתי בה, אני כבר לא 'אמורה' להילחץ מקיומם. אבל ההרגשה הייתה כאילו אני שוב בטיול שבת בצהריים עם החברים שלי ביישוב, שם לכאורה היה לנו מרחב, אבל בעצם זאת הייתה אשליה. כי כל הזמן 'הערבים' היו שם, וכל הזמן היית צריך להיות באיזשהו תדר מודע ודרוך. והדריכות הזאת נשארת בעצמות גם כשאין לה שום סיבה רציונלית".
הזיכרון הראשון של קלי־אסולין הוא מגיל שש. "אני זוכרת נסיעה עם ההורים שלי והאחים שלי, באזור הר חברון. פתאום ההורים אמרו לנו – תשכבו עכשיו, אסור שיראו שיש ילדים באוטו. וככה במשך חצי שעה אנחנו נוסעים בשכיבה". את האירועים האלה היא מתארת כ"מטורפים", אבל היא משתדלת לא לשפוט את הוריה בחומרה.
"בפסגות גרנו מול אל־בירה, אבל רק כשגדלתי הבנתי שגרתי מול עיר ערבית ענקית. כאילו לא זכרתי שהיא קיימת. עכשיו מולי נמצאת בית־לחם במלוא הדרה. הילדים שלי רואים אותה, ומבחינתם רוב הערבים חיים את חייהם, כמונו, לכן הרבה יותר קל להם. הם לא חוו טראומות ולכן אין להם שאלות. אז בכלל לא התעסקתי בכעס, בהורים, בלמה זה המקום שאני גדלה בו. זה לא חלף לי בראש אפילו לרגע. חייתי את חיי וזו הייתה המציאות שהכרתי ולא באמת רציתי לעבור דירה. היה לי עולם שלם וטוב וזה לא היה חלק בכלל מהמחשבות".
וכיום?
"היום אני יודעת להגיד כל מיני דברים ממרחק, אבל אין לי שום כעס או התמרמרות עליהם, אני באמת מאמינה שהמבוגרים עשו את הכי טוב שהם ידעו אז לעשות. הם חיו את החיים שהם האמינו בהם. ההורים שלי כנראה גם פחדו, אבל הם נתנו לי להיות ילדה נורמלית וזה גם דבר טוב. אבל מצד שני - לא דיברו איתנו מספיק על מה שעברנו. אלו שני צדדים של אותו מטבע. לילדים שלי אין חוויה קיומית של פחד, שלי הייתה מגיל צעיר. היום תגידי לי לנסוע לאלון מורה – ואני מפחדת. זה חזק ממני".
לדברי מרב ליבנה־דיל, לא במקרה חוויית הגדילה בהתנחלויות מזכירה לרבים את הילדות בקיבוץ. כולל חשבון הנפש מול ההורים שמגיע אחר כך. "כשקראתי את העדויות של ילדי הקיבוצים שגדלו בבתי הילדים מאוד הזדהיתי. אפשר לאהוב מאוד את המקום שגדלת בו, את ההורים שלך, ועדיין לרצות ליישב את הסתירות".
את כועסת עליהם? בכל זאת, על פניו הם לקחו אותך למקום שמסכן אותך בגלל תפיסת העולם שלהם.
"לא הוקרבנו על מזבח האידיאולוגיה. אני לא כועסת על ההורים שלי. מה שהם ניסו זה לספק לנו את הילדות הכי טובה שיש, אבל היום אני אומרת: אין מצב שאני לוקחת את הילדים שלי לגור במקום שמחבל יכול להיכנס בלילה ולשחוט אותם. היום לא הייתי הולכת לגור ביישוב במרכז השומרון. גם כי זה לא מתאים למי שאנחנו, אבל גם כי היום כמבוגרת אני מפחדת מאוד. זה פחד שלא היה לי כילדה, דילגנו עליו. כאדם מבוגר אני מבינה את הפחד בדיעבד".
זה בעצם גן עדן שהוא גיהינום ולהפך.
"יש פה משהו מתעתע. גם היום אני אומרת: לא הייתי מוותרת על הילדות שלי. אבל לצד זה קרו דברים נוראיים. אז זו פוסט־טראומה שמתובלת במציאות חיים יפה ורגישה. זה בעיקר מאוד מוזר, וזה חשוב לדבר על זה. לא בשביל לסגור פצע, אלא בשביל לפתוח".
עֶתָיה זָר, חברה נוספת בקבוצת הפייסבוק, כותבת, יוצרת ופובליציסטית היא בת למשפחת אצולה מתנחלית של ממש. למעשה משפחתה היא שייסדה את מפעל ההתנחלויות. אביה הוא הרב משה לוינגר שיזם את ליל הסדר של שנת 1968 במלון 'פארק' בחברון, 11 חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. האירוע שנחשב לנקודת הפתיחה של מפעל ההתנחלויות במסגרתו גרים מאות אלפי תושבים ברחבי יהודה ושומרון. עתיה (45) נישאה ליונדב זר, גם הוא צאצא של משפחה מרכזית בהתנחלויות. אביו, משה זר, הוא סוחר הקרקעות המרכזי שרכש את שטחן של רוב ההתנחלויות בשנים הראשונות להקמתן. זר מספרת שדווקא צפייה בסרט המצויר "הקול בראש" גרמה לה להבין את העבר ולהודות בכך שזה בסדר להרגיש גם רגשות קשים. "בסוף הסרט הדמות 'שמחה' מבינה שהיא צריכה לתת מקום לעצב. שדווקא הדמות 'עצב' יכולה לפעמים לתת לדברים להתנהל בסדר הנכון שלהם. משהו דומה קרה לי. כל השנים המילה 'עצב' מבחינתי היוותה איום על מפעל ההתיישבות. ידעתי שיש בי כאב, אבל קברתי אותו עמוק־עמוק. שלא יאיים על החיים שלי, ולא יאיים על האג'נדות שלי. האמת? לא ממש ידעתי מה אני דוחקת פנימה, רק ידעתי שאני דוחקת, ושוב דוחקת. ושאסור להרגיש. לקח לי שנים להבין, שהתמונה לא שלמה אם אני לא נותנת לעצמי לחוות גם את הכאב. הבנתי שאם אני מתעלמת מהכאב, אני מתעלמת מחלק משמעותי מעצמי. מתעלמת מחלק משמעותי מ'מפעל ההתנחלויות', שמה לעשות, דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. הבנתי שזה הולך יחד. שאפשר לכאוב ולשמוח, ולבכות ולהרגיש גאווה. זה לא אחד על חשבון השני. היו בילדות שנים מאתגרות, כואבות, ואלה היו השנים הבונות, המעצבות, ואני מודה לה' כל יום על הזכות הנדירה שהייתה לי, שאלו היו שנות ילדותי".
פורסם לראשונה: 07:50, 25.12.20
