נראה כמו חנון אבל נשמע כמו מלך: 22 השנים הטובות של באדי הולי
בוב דילן, דייוויד בואי, הביטלס: כולם הושפעו מהנער הממושקף שיצר מהפכה ברוק העולמי. כשנספה בהתרסקות מטוס, לפחות אדם אחד הרגיש שהמוזיקה כולה מתה
תאמרו בוודאי שיש לנו קטע עם ענקי רוקנרול שהרכיבו משקפיים בעלי מסגרות דומיננטיות: לאחרונה כתבנו על רוי אורביסון, שהרכיב משקפי שמש אופטיים, ועכשיו הגענו לענק גדול אף יותר – באדי הולי, שהיו לו משקפיים של חנון, אבל היה הכל חוץ מחנון. בסרטון משועשע על משפחתו של הולי, שנולד ב-1936 בטקסס, מרכיבים שני הוריו משקפיים דומים, כך שנראה שזו הייתה האופנה המשפחתית. בכל מקרה, מדובר בזוטות בהשוואה לגדולתו ולמקומו של באדי הולי בתולדות הרוק.
הולי היה כל כך גדול, שדון מקלין הגדיר בשיר "אמריקן פאי" את יום מותו כ"יום שבו המוזיקה מתה". זה קרה ב-3 בפברואר 1959, כשהולי ושני מוזיקאים נוספים נהרגו בהתרסקות מטוס:
אינספור מאמרים וספרים נכתבו על תרומתו של הולי למבנה הקלאסי של להקות הרוק לדורותיהן – שתי גיטרות, באס ותופים. נכתב גם שמותו בטרם עת סיים את עידן חלוצי הרוקנרול (הולי וגם צ'אק ברי, ריצ'רד הקטן וביל היילי), ושיחד עם התגייסותו של אלביס פרסלי לצבא התפנתה הדרך לדור חדש של מוזיקאים – הבולט שבהם היה פט בון – ששימשו בראשית שנות ה-60 מעין גשר בין הרוקבילי של שנות ה-50 ל"פלישה הבריטית" של הביטלס, הסטונס וחבריהם. בתווך היו אמנם להקות הנשים של פיל ספקטור ופריצתן של חברות התקליטים האפרו-אמריקאיות מוטאון וסטאקס, אבל הרוק הבסיסי והמבריק, שזהר לרגע בדמותו של הולי, נעלם ולא חזר יותר.
השפעתו של הולי חרגה מעבר לשנים המעטות אך הפוריות שבהן הוא פעל. השפעתו הייתה בלתי נתפסת. בוב דילן, למשל, הזכיר אותו בנאום שנשא בעקבות זכייתו בפרס נובל לספרות. יומיים לפני מותו הופיע הולי בעיר דולות' שבמינסוטה, ואחד הצופים היה נער בן 17 שלימים יזכה בנובל. "משהו בהופעה שלו היה כל כך משכנע", אמר דילן, "ואני בטוח שהוא ראה אותי והתבונן בי ישר לתוך עיניי. קרה שם משהו שקשה להסביר. הוא העביר בי צמרמורת". גם הביטלס היו חסידים מובהקים: הם סיפרו שקראו לעצמם "החיפושיות" כמחווה לקריקטס ("הצרצרים") – להקת הליווי של הולי. ההוליס, מהלהקות המובילות בפופ הבריטי בשנות ה-60, נקראו גם הם כמחווה להולי, ומיק ג'אגר סיפר שראה הופעה שלו בלונדון בשנות ה-50, והושפע עמוקות.
אז מה היה בו, בהולי, שהפך אותו לסמל כה גדול? זה לא היה רק מותו בגיל 22. בפרפרזה על "ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה" של אבישי בן חיים, אפשר לקבוע שהולי ניחן בכריזמה שלא הייתה מודעת לכריזמתה. דמותו הנערית והממושקפת הייתה נושא למחקרים של שניים מהגדולים שבמבקרי המוזיקה האמריקאים – גרייל מרקוס ורוברט כריסטגאו. הראשון בחר ב" Crying Waiting Hoping" לאחד מעשרת השירים הגדולים של כל הזמנים. השיר זכה לביצוע של הביטלס המוקדמים, אבל מרקוס טען שהחבורה הליברפולית לא הצליחה לשחזר את הברק ואת הצלילות שהפגין הולי בביצוע שלו, מהרגע שבו נשמעת הגיטרה החודרת בקלילות, ועד שקולו המרתק מוביל את היצירה הקטנה-ענקית הזו, כשהוא מלווה בפריטה כה שונה ממה ששמעו המאזינים עד אז:
נכון, כותב מרקוס, הוא נראה כמו ילד תמים, אבל היה גבר גדול שנשא אקדח, רחוק מתדמית החנון שדבקה בו. כריסטגאו האיר צד נוסף באישיותו של הולי – ה"רגילות" שלו. הוא היה בחור רגיל, ללא גינונים, לא דמות אקצנטרית כמו חלוצי הרוקבילי, לא מלך כמו אלביס, אלא בן השכנים, הבחור הכישרוני שעושה מה שכולם עושים: לומד, מתחתן אחרי הלימודים, עובד. הוא היה הבחור הלבן הכי קרוב לצ'אק ברי, אבל בניגוד לברי, שהיה מורד במהותו, הולי היה בחור מרובע שהרוקנרול שיחרר אותו ופתח בפניו עולמות אחרים.
הגיבורות שאכלסו את שיריו, והן רבות, נעשו דמויות איקונית בפני עצמן. הבולטת שבהן, פגי סו גרון רקהאם, חברתו של הגיטריסט של הולי, הונצחה בשני שירים. אחד מהם, "פגי סו התחתנה", נהפך ב-1986 לסרט (בארץ קראו לו "להתחתן שנית") בכיכובה של קטלין טרנר ובבימוי פרנסיס פורד קופולה.
השיר הזה הוקלט בעיר קלוביס שבניו מקסיקו, לשם נדד הולי עם להקתו אחרי שלא היה מרוצה מההפקה שיצר עבורו אוון בראדלי, שהתפרסם כמפיק של פטסי קליין ואמני קאנטרי נחשבים אחרים. בניו מקסיקו הוא עבד עם המפיק נורמן פטי, ומשם, ב-1957, החל לשגר את שרשרת להיטי הזהב שלו, ובראשם "That’ll Be the Day". אחריו הגיע "פגי סו" המיתולוגי, והולי מצא את עצמו בראש המצעדים בארצות הברית, בבריטניה ובאוסטרליה. את הגושפנקה להיותו אמן מצליח קיבל כשהוזמן להופיע בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן:
חייו הקצרים של מי שנולד בשם צ'רלס הרדין הולי, החלו בעיר לובוק, טקסס. הוריו היו אמנם מוזיקאים, אבל בזמן המשבר הכלכלי הגדול הם נעו ממקום למקום בחיפוש אחר פרנסה. המשפחה הייתה ממוצא וולשי, בפטיסטית באמונתה, והזיקה למוזיקה דחפה את באדי הצעיר להתבסס בתחום. בצעירותו הוא הושפע בעיקר ממוזיקת קאנטרי והקים צמד עם חבר ילדות שיצר בסגנון הזה, אבל אלביס פרסלי הסיט אותו מהקאנטרי וגרם לו לגלות את הרוקנרול. באמצע שנות ה-50 התגבש הסגנון המיוחד שלו, שהפך אותו למבשר הגדול של הרוק. עד מהרה הוא קיבץ מספר מוזיקאים והפך אותם ללהקת הליווי שלו, הקריקטס, שאיתה חיבר וניגן את רוב להיטיו.
בעקבות ההצלחה יצא עם להקתו לסיבובי הופעות ארוכים ומתישים. כשהופיעו מחוץ לארצות הברית, הצטרפו לעיתים לקבוצת מוזיקאים אמריקאים שנעו מעיר לעיר וממדינה למדינה במופע משותף שלא נגמר. בתקופה זו פגש הולי את אשתו, מריה אלנה סנטייגו, ילידת פורטו ריקו. אחרי שהתחתנו, עברו בני הזוג לניו יורק, שם ניהלו אורח חיים תוסס שכלל הרבה ביקורים בהופעות ובאירועים אחרים שהתקיימו במרכז התרבותי של אותה תקופה – הגריניץ' וילג'. אשתו התלוותה לסיבובי ההופעות שלו, אבל לא הזדהתה כבת זוגו אלא כמזכירה של הקריקטס.
בתחילת 1959, כשהוא כבר מעורה היטב בסצנה המוזיקלית, ועם תוכניות להקלטות משותפות עם ריי צ'רלס ושמות גדולים אחרים, יצא הולי ל"מסיבת הריקודים של החורף" – סיבוב הופעות במדינות איווה, מישיגן, מינסוטה ואינדיאנה. הזמר דיון, שהשתתף במסע הזה, סיפר לימים שזה היה חורף קשה במיוחד, והאמנים קפאו מקור בעודם מיטלטלים באוטובוסים מעיר לעיר. בשלב מסוים החליט הולי יחד עם שניים מהאמנים האחרים, ריצ'י ואלנס וביג בופר, לשכור מטוס קל כדי לחסוך את ההיטלטלות בדרכים. דיון עצמו לא הצליח לגייס את 36 הדולרים שעלתה הטיסה, נשאר מאחור וניצל. המטוס התרסק מיד אחרי ההמראה במייסון סיטי, איווה, וכל הנוסעים נספו. כך הסתיימו חייו של מי שיכול היה להיות גדול זמרי הרוק של כל הזמנים. אשתו הצעירה שמעה על מותו בטלוויזיה והפילה את העובר שנשאה. מכאן ואילך נאסר בארצות הברית לפרסם מוות של אדם לפני שמודיעים למשפחתו. גם הנוהל החשוב הזה הוא חלק ממורשתו המפוארת של באדי הולי.
