שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החגיגה נגמרת
    הלגה בפאניקה: "אסקימו לימון - החגיגה נמשכת" אינו מצליח לשחזר את הישגי העבר המפוקפק. וגם: "עט הסקנדל" (דרמה סוחפת) ו"דרקולה 2000" (פיסת ג'אנק)



    "אסקימו לימון - החגיגה נמשכת"

    דפי המידע של "אסקימו לימון – החגיגה נמשכת" מדווחים על סיעור מוחות שנמשך יותר משנה, ובמהלכו שברו ארבעת יוצרי הסרט את ראשם בנסיון לרקוח עלילה ודמויות. למראה התוצאה הסופית אפשר לקבוע שאורכן הכולל של פגישות ההשראה הללו לא עלה על עשר דקות, שכן הפרק החדש בסידרה המצליחה אינו אלא תעתיק מושלם של הסרט הראשון, המיתולוגי, שהופק לפני 23 שנה. אך בעוד הסרט המקורי ביטא נוסטלגיה כנה אל ארץ ישראל המפא"יניקית של שנות ה-50, מתרחש "אסקימו" מודל 2001 בעולם של דיקטים, קרטונים ושילוט באנגלית, שבינו לבין תל אביב של הפיפטיז אין דבר וחצי דבר.
    הצלחתו חסרת התקדים של מה שכונה אז "אמריקן גראפיטי הישראלי" נבעה לא רק מעצם היותו חלוץ ז'אנר סרטי הנעורים המקומי, אלא גם מאותה לחלוחית נוסטלגית שעורר בעיני מי שגדלו באותם זמנים. אלה האחרונים ודאי שאינם נמנים עם צופיו המשוערים של "החגיגה נמשכת", ומשום כך אין בו הקפדה על שחזורם של נכסי צאן ברזל תקופתיים, כבסרט הראשון, ותל אביב של שנות ה-50 היא עתה עיר מדומיינת לחלוטין, שצוירה ונבנתה מחדש באולפן. אפילו המדרגות הנצחיות של "מוגרבי" כאן – לא הן ממש, אלא גירסת הגבס שלהן – רק ששם הקולנוע הוא עכשיו “Cinemascope”, ו"אסקימו לימון", באנגלית כמובן, הוא שמה של גלידריה אינית. אולי בבחינת הצדעה למעמדו הפולחני של סרט המקור.
    גיבורי סרט-מיחזור זה הם, כמקודם, בנצי הרגיש, מומו היפה ויודל'ה השמן, המגולמים כאן, בהתאמה, על ידי אלעד סטפנסקי, עידו לב וניקי גולדשטיין, שאינם נופלים מאבותיהם המיתולוגיים. רוצה לומר, גם הם נדרשים לוותר על יכולת ההבעה המשחקית לטובת השתתפות בסידרה של סיטואציות קומיות מביכות בעלות גוון כחלחל, שמושתתות על ביזויו המוחלט של גוף האשה. שני אלוני החיננית, שהתמודדה בעבר על תואר "מיס מעריב לנוער", היא פה תואמת ענת עצמון, שעל לבה מתקוטטים מומו ובנצי, ואת מקומה של סטלה המגמרת ממלאת, ולא בהצלחה יתרה, הלגה הכובסת. כן, גם מי שעל שמם רשום הפטנט על השילוב מזרים המצלצלים של אינסטנט-נוסטלגיה ופורנו רך מתקשים לשחזר את הישגי העבר. ואם בכל זאת מסמן "החגיגה נמשכת" את לידתה מחדש של הסידרה, לא הייתם רוצים להיות בסביבה כשיחליטו לצלם פעם נוספת את "הרימו עוגן".

    "עט הסקנדל"

    אמנם יש משהו צבוע ומתחסד באופן שבו "עט הסקנדל" מוכר לקהל ההוליוודי את איש התועבה מהמאה ה-18 כאביר חופש הביטוי. זוהי אריזה נוחה, שמתייחסת אל כתביו הפורנוגרפיים של המרקיז דה-סאד במידה של ילדותיות וחוסר רצינות, כאילו מדובר ביוצר שובב וממזרי המקדים את זמנו, ומערים על חבר סותמי הפיות במשטר הדיכוי שתחתיו הוא נתון. ועם זאת, מדובר בסרט מהנה ושנון, שהרדיפה המתוארת בו את מי שדיבורו על מין, ובעיקר פעילותו בתחום, אינם תואמים את אמות המידה הפוריטניות של החברה בה הוא חי, יותר מאשר מרמזת לנסיונותיו של התובע קנת סטאר לצלוב את הנשיא האמריקאי ההוא בגין התנהגותו המינית הפוחזת.
    "עט הסקנדל", על פי מחזה מאת דאג רייט, מתרחש בשנותיו האחרונות של דונסיין אלפונס פרנסואה דה-סאד, אותן בילה בבית המשוגעים שרנטון, לשם נשלח בפקודת נפוליאון - זו היתה הפעם השביעית תוך 38 שנה, בה נכלא. במקום זה, דה-סאד (ג'פרי ראש) מתואר כאיש של כתיבה אובססיבית, שבעת הצורך משתמש בדמו והפרשותיו כדיו ובגופו שלו עצמו כדף, לאחר שמנהלו החדש והעריץ של המוסד (מייקל קיין) מורה לדכא את חירותו היצירתית. בדרכו הפשטנית, יש להודות, הסרט מנמק את השנאה התהומית שמפגין איש זה כלפי דה-סאד בתסכולים המיניים שמבעבעים בתוכו. בעזרתה של כובסת נאמנה (קייט ווינסלט) מבריח המרקיז את כתביו הגסים אל מחוץ לכותלי כלאו, ובמקביל משמשת זו עילה רומנטית ומקור של השראה לו. ממש "שקספיר מאוהב", גירסת הסאדו.
    אכן, אין זו אלא פרובוקציה בגרוש שממקמת את מי שהגה בקשר שבין מיניות לאלימות ובין עונג לכאב כמרטיר המקריב עצמו על מזבח ההשראה האמנותית (במציאות הפרוזאית יותר דה-סאד מת בגיל 74, לאחר יום עמוס במעשי סדום עם פילגשו בת העשרה). הבמאי פיליפ קאופמן, ששובר בסרט זה שבע שנות בטלה יצירתית (מאז "שמש עולה"), מגיש כאן גירסה מעט משופרת של הביוגרפיות הקולנועיות מחוללות הרעש שעשה קן ראסל בשנות ה-70, תמהיל של ארוטיקה וטירוף, עטופות באיצטלה ספרותית, כמעט אירופאית, שכבר הביאה את אחד ממבקריו, בעקבות "הנרי וג'ון" ו"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", לזכות אותו בתואר "זלמן קינג של הקולנוע האמנותי".
    גם אם יש משהו קולע בהצגתו של קאופמן כגירסה אנינת הטעם של יוצר "יומני הנעל האדומה" ו"סחלב פראי", וגם אם הוא מעלה בסרט דילמות שהן כאילו "חשובות", ונרתע מכל נועזות מחשבתית או רעיונית (אחריתה של הכובסת, למשל, היא מופת של תקינות פוליטית), וגם אם דמותו של דה-סאד נותרת מטושטשת בשטח ההפקר שבין הוגה חלוצי וסוטה ילדותי, עדיין "עט הסקנדל" הוא בגדר דרמה סוחפת, משוחקת היטב ואסתטית מאוד.

    "דרקולה 2000"

    נקודת המוצא של "דרקולה 2000" היא כזו: ומה, תוהה הסרט, אם הרומן הגותי הנודע של בראם סטוקר אינו פיקטיבי כלל ועיקר, אלא מבוסס בעצם על אנשים שהיו וישנם. כן מוצעת כאן פרשנות נוצרית לפיה אותו מוצץ דם אגדי הוא בעצם רוחו הלא-מתה של יהודה איש קריות, זה שבגד בישו ומכר אותו לרומאים בעבור בצע כסף, המשמשת מזה אלפיים שנה כמקור הרוע בעולם כולו. מהבחינה הזו, משתלב הסרט בגל הנוצרי של סרטי סוף המילניום ("סטיגמטה", "סוף העולם"), שבהם שב הצלוב – כאן כפסל נאון – ויוצא ל-showdown תאולוגי מול הרשע האולטימטיבי. אף שאלת יחסיותם של הטוב והרע נדונה בסרט, שכן מחסל הערפדים ואן הלסינג (כריסטופר פלאמר) משמר את קיומו באמצעות דם וומפירים שהוא מזריק לתוך ורידיו. עד כדי כך עמוק.
    אך לא מופרכותה של העלילה – שבה חבורה של שודדי אוצרות בני זמננו פושטת על מרתפיו של סוחר עתיקות, שם טמון ארונו של דרקולה, ומעוררת את הערפד מרבצו – היא שהופכת את הסרט הזה לפיסת הג'אנק שהוא, כי אם היותו, אחרי הכל, עוד “slasher” חבוט ומיותר. שכן "דרקולה 2000", בזכות האפקטים המיוחדים שלו, נראה כמו אחד הפרקים הלא מוצלחים בסדרת "סיוט ברחוב אלם", שיוצרה, ווס קרייבן, הוא גם פטרונו של הסרט הנוכחי. אפשר אמנם למחול על נוכחותו של ג'רארד באטלר, שהיא בגדר עלבון לדורות של חושפי ניבים בקולנוע, אך קשה לעבור לסדר היום על האופן שבו הסרט נחלק לסצינות שמתרחשות בתוככי חנות המוזיקה “virgin”, וכאלה שבהן מתנוסס לוגו הרשת לראווה. כאילו לא נועדה ההתעללות הזו בקלאסיקה הספרותית אלא לצרכי פרסומת כלל לא סמויה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אסקימו לימון - החגיגה נמשכת. ביזוי מוחלט של גוף האשה
    עט הסקנדל. בניגוד להלגה הכובסת, זו מהווה מופת של תקינות פוליטית
    דרקולה 2000. התעללות בקלאסיקה ספרותית
    הטבות למנויים
    מומלצים