על ראש הברושים

העונה השנייה של "מייקל" נפתחת באירוע מצמרר: בתוך ערימת חשבונות הסתתר צו הגיוס של מייקל, הילד שנפטר בנסיבות לא ברורות, מה שהותיר את משפחת ברוש מרוסקת. בכל שנה הם יוצאים מגדרם כדי לקיים טקס אזכרה, שייעודו האמיתי הוא להעניק לעצמם סיבה מלאכותית לשרוד חיים אומללים ומאמללים. אלא שהטעות הביורוקרטית האיומה מעמתת אותם עם עוד טקס ישראלי שמייקל יחמיץ, ובעצם עם הלופ האינסופי של האבל. "הילד איננו!" הם צועקים על השוטרים הצבאיים שמגיעים לדרוש את מייקל. "איננו", כאילו שהוא רק נעלם לכמה דקות ותכף ישוב.

מהנקודה הזאת, שמדגימה היטב את הווירטואוזיות של "מייקל" כקומדיה שחורה וגם סאטירית, יוצא לדרך מסע שלוקח את בנות ובני המשפחה למחוזות חדשים ואפילו מפתיעים. אמנם, "הילד" ממשיך להיות הנפקד הכי נוכח בבית המתפרק, והדמויות לא מסוגלות להעניק לעצמן חנינה. אבל כוח הכבידה של המציאות כמו כופה עליהן להתמודד עם העונש הקשה מכל: העובדה שהן כאן והוא לא.

בין ההתפתחות של האחות יסמיניש (מיטל רז הפנומנלית), האמא רבקה (הילה גולדנברג), הדוד דובי (אבי דנגור) והדודה טוטה (נטליה פאוסט) להופעות אורח מצוינות (בעיקר אורנה בנאי), התנועה קדימה היא שהופכת את הפרקים החדשים לחוויה חריגה בעוצמתה. גם ההצטרפות של יניב ביטון, בתפקיד שלא ניתן לפרט עליו מבלי להסגיר מהלך מרכזי, מחזקת את התחושה ש"מייקל" כבר לא מסתפקת בתואר "קאלט" ובמעבר מוצלח (ונדיר) מהתיאטרון למסך. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, האנסמבל מפגין לא רק גיבוש יוצא דופן וכמה מהרגעים הקומיים הגדולים של התקופה - כמו חיקוי הגמל של יסמיניש - אלא גם תפיסת עולם מהדהדת.

ואכן, בסיום העונה ניתן לסמן את "מייקל" כיצירה מכוננת על אחד הנושאים הכי מורכבים לטיפול: אובדן חשוך מרפא, ועוד כזה שנוחת על אנשים שממילא בקושי הסתדרו עם עצמם. משפחת ברוש לא עשויה מהחומר שמוליד כתבות מעוררות השראה או פוסטים סוחטי לייקים ושיתופים. הסיפור שלהם לא עובר בהדלקת משואה, מקסימום בהדלקת הטלוויזיה בסופו של עוד יום בלתי נסבל.

דווקא בגלל זה האמירה העמוקה של היוצרים והיוצרות על כך שאסון לא בהכרח מוביל לתיקון היא מופת של הומניזם. "מייקל" תובעת מהצופים להכיר גם במשפחת ברוש הפגומה והאגוצנטרית, כי סיוט השכול לא עורך מבחני אישיות לפני שהוא דופק בדלת. לכן, מנגד, כשמתגלה אצל הברושים צד אנושי ואפילו חביב האמפתיה כלפיהם סוחפת וחזקה יותר. בין הוויה של שפל והבלחות קצרות של גאות, משפחת ברוש עדיין ניצבת שם, לבדה, מול אש ומים. וזה לא פחות מנס.

בקטנה
למרות שהמפץ של מפלגת רע"מ היה אחד המהלכים הפוליטיים הבולטים של השנה האחרונה; ועל אף שהייתה הפתעת הבחירות; ועוד רגע שני הגושים מציעים לה את השמש והירח; עדיין יש כמה מגישים ופרשנים שמשום מה ממשיכים לכנות את מנהיג המפלגה "עבאס מנסור". ב"אולפן שישי", אחרי סשן שלם כזה בין דני קושמרו לאמנון אברמוביץ', המגיש לפחות טרח לתקן ולהבהיר מה השם הפרטי (מנסור) ומה שם המשפחה (עבאס).

כמה זמן זה עוד ייקח לכל השאר?