מוחמד (שם בדוי) הפגין – או התפרע, תלוי את מי שואלים – השבוע ברהט. זרק אבנים, השליך חזיזים, שרף צמיג או שניים. "הפורעים", קראו לו ולחבריו בכלי התקשורת. הוא בן 18. נער אינטליגנטי, מלא חוש הומור ונטול כל אשליות. "אין לי חלומות", הוא אומר, "על מה אני כבר יכול לחלום? אין חופש, אין כסף, אין עבודה. אני לא כמוכם, הישראלים. לכם טוב אז אתם רוצים עוד דברים. אני? נראה לי שכל מה שאני יכול לרצות זה לא למות".
הוא נולד בכפר בדואי לא מוכר בנגב, שאני לא מציינת את שמו כדי לא לחשוף פרטים מזהים. ה"כפר" הוא אוסף קטן, עלוב, עזוב ומוזנח של פחונים, צריפים מטים ליפול וכמה אוהלים. אין חשמל. גם לא מים זורמים. כיוון שהמדינה מבקשת ללחוץ על האוכלוסייה הבדואית להתגורר רק בערים שנבנו עבורה, היא לא מספקת שירותים לכפרים של מי שמסרבים, ואם הם מנסים לבנות בית או משהו, ממהרת הרשות - ששמה הרשמי, כמה אירוני, הוא "הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב" – לקבוע שמדובר במבנה קבע לא חוקי, מביאה משטרה, והורסת.
כיוון שבכפר אין בית ספר תיכון, מוחמד למד ב"כוכבי המדבר" – פרויקט המיועד להכשיר הנהגה בדואית, "המחוברת לחברה הישראלית, למדינה ומוסדותיה", כפי שנאמר באתר המוסד. הרבה אנשים טובים – בדואים ויהודים כאחד – מעורבים בפרויקט, שתקציבו מתבסס על תרומות ומעט סיוע ממשלתי. הלימודים מתקיימים בכיתות קטנות וכוללים חוגים, טיולים וליווי אישי.
ישראל בוודאי "תשתלט על המהומות", "תעצור את ראשי המחאה" ו"תרגיע את המצב". אבל זה רק בסבב הזה. בלי שינוי מהותי ביחס לאזרחי ישראל הערבים/פלסטינים, ואולי בעיקר לאסלאם, יבואו עוד כאלה
אבל הדבר המרכזי שמוחמד זוכר משם זה דווקא כמה קינאו הוא וחבריו בילדי קיבוץ להב הסמוך. "היינו לוקחים את האופניים שלהם ועושים איתם סיבובים", הוא מספר וצוחק. "היו צועקים עלינו. קוראים לנו גנבים. אבל אם יש להם כל כך הרבה אופניים, מה אכפת להם לתת גם לכאלה שאין להם? ועוד אמרו לנו להגיד תודה שנותנים לנו ללמוד שם. כאילו שאלה לא האדמות של סבא שלי ושל סבא של סבא שלי".
כשהוא אומר שהוא לא רוצה למות, מוחמד לא צוחק. לפני זמן מה נורו ונפצעו קשה שני בני משפחה קרובים מאוד שלו. הרקע, לדברי מוחמד, נעוץ בעובדה שאחד מהשניים מחזיק בתפקיד מכובד בכפר, ובני חמולה אחרת ניסו להשתלט על התפקיד באמצעות רצח. מיד אחרי הירי שרף מוחמד עסק של בני משפחת היורים. "הייתי חייב", הוא אומר, "הם פגעו במשפחה שלי".
המשטרה לא עצרה את היורים אף שלטענת מוחמד היא יודעת במי מדובר. מצד שני, גם את מוחמד היא לא עצרה. "אני לא מפחד מהשוטרים", הוא אומר, "הם לא יכולים לעשות לי כלום". הוא כן מפחד, לעומת זאת, מנקמת דם של המשפחה היריבה, כי "תמיד הם יכולים לירות עלי".
התפרעויות ועימותים סמוך לשגב שלום, השבוע
(צילום: דוברות המשטרה)
היכרותי עם מוחמד, כמו עם עשרות צעירים וצעירות בדואים אחרים, נוצרה בתוקף היותי מרצה שלו במכללת ספיר שבנגב. כדרך להרחיב את ההשכלה הגבוהה בקרב הבדואים, המכללה מפעילה פרויקט בשם "שער לאקדמיה", המיועד להקנות את היכולות הנדרשות לצורך עמידה בלימודים אקדמיים. התלמידים לומדים שנה אחת במסגרת הפרויקט ואחר כך אמורים להשתלב בחוגים השונים, תוך קבלת סיוע ותמיכה לאורך כל לימודיהם.
התוכנית והמפעילים שלה אפשרו לרבים להשלים תואר ראשון ולרכוש מקצוע. אבל למרות ההשקעה, סטודנטים רבים נופלים בדרך בשל הפער העצום שממנו סובלים סטודנטים הערבים במונחי השכלה תיכונית, תרבות, לחצים חיצוניים ומידת פניות. גם מוחמד וגם אני כבר יודעים שהוא לא יהיה בין השורדים. "אז מה כבר יש לי להפסיד?", הוא כותב לי.
בקרב הבדואים בדרום, שהם האוכלוסייה הערבית החלשה ביותר במדינה, הכוח התרבותי הכמעט יחידי שמאפשר להם לא להישבר לחלוטין מול העוני, האבטלה, חוסר הסיכוי ותחושת העלבון הוא דת האסלאם. מבחינתם, פגיעה בה היא צעד אחד יותר מדי, וכניסה של שוטרים וחיילים למסגד אל-אקצא ביום חג היא מבחינתם פגיעה שכזו. אז כמו סטודנטים ערבים רבים אחרים, מוחמד החליף את שמו בווטסאפ ל"בן פלסטין", עיטר אותו באימוג'ים של דגלי פלסטין וסימני V לאות ניצחון, ויצא לרחובות.
הגר להבצילום: מאיר קידרכל מי שנרעש עכשיו מול המתרחש בקרב "ערביי ישראל" מעיד על העיוורון של עצמו. רבים מהם מזמן אינם חשים אזרחי המדינה. הם ערבים, מוסלמים, בדואים, או פלסטינים, אבל ישראלים הם לא. שנים של אפליה, הדרה, הקטנה ושליטה - שמוסדו על ידי ממשלות ישראל - יצרו חיץ בינם לבין המדינה, שלא ניתן לאיחוי למרות יוזמות בודדות של אנשים טובים.
לערבים "שלנו" נמאס להיות "שלנו". הם רוצים להיות "שלהם" והם השתכנעו שהמדינה היהודית לא תסייע להם בכך. ולכן, טועה מי שחושב שהפריצה לאל-אקצא תישכח ותיסלח. בסבב הנוכחי ישראל בוודאי "תשתלט על המהומות", "תעצור את ראשי המחאה" ו"תרגיע את המצב". אבל זה רק בסבב הזה. בלי שינוי מהותי ביחס לאזרחי ישראל הערבים/פלסטינים – ואולי בעיקר ביחס לאסלאם עצמו, הבנת חשיבותו ומתן כבוד לו – יבואו עוד כאלה.
- ד"ר הגר להב היא מרצה בכירה במכללת ספיר, מתמחה בסוציולוגיה של האמונה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
