אחד הקמפיינים הזכורים, המצליחים והמשכנעים ביותר של ערוץ הספורט בשנות ה-90 התהדר בסלוגן "להיות שם כשזה קורה". ארבע מילים חדות עם מסר פשוט, שקידם את שידורי הספורט הישירים מרחבי העולם. להיות שם כשסולשיאר מבקיע את השער השני בדקה ה-93, להיות שם כשג'ורדן מרחף באוויר עם הלשון בחוץ, להיות שם כשטייסון נוגס באוזן של הוליפילד – העיקר להיות שם, ברגע של אירוע קולקטיבי, בלייב.
אם הייתי צריך לבחור אירוע ספורט גדול לחזור אליו במכונת הזמן שבבירור יש לי, לא בטוח שהייתי הולך דווקא על רגע שכזה. אני כבר יודע את התוצאה, ראיתי הכול באלף שידורים חוזרים, גם ככה אני מבין רק בסלואו-מושן מה קרה כרגע. הרגעים שהייתי רוצה לחזור אליהם מסתתרים דווקא באזורים הלא מסוקרים של אירוע ספורט, הרבה לפני שהמצלמות בכלל כוונו למגרש, לפני שבכלל היה מגרש ולפני שהגיע הכסף. עם כל הכבוד לאוזן של הוליפילד, בעיניי הרגעים הכי מעניינים בספורט הם דווקא ההתחלות.
הייתי מת להיות בחדר שבו נקבעו חוקי הכדורגל המודרני, אי שם בשנת 1848, באוניברסיטת קיימברידג'. מי יודע, אולי הייתי משכנע אותם להכניס את החוק שיקבע שאסור לשחקני כדורגל לעשות את הדבר המגעיל הזה, שהם יורים סמוחטה ישירות אל הדשא בעזרת אצבע אחת על האף. הייתי רוצה להיות שם כשג'יימס נייסמית' המציא את הכדורסל ב-1891, ולראות במו עיניי איך נראה משחק כדורסל ללא כדרור. להיות שם כשממציא הג'ודו ג'יגורו קאנו נעל את הזרוע הראשונה שלו; כשנווד איראני עלה על סוס, תפס מקל והמציא את הפולו; כשאיזה פסיכופת שרצה לשבור את הפנים לכל הכפר המציא את הרוגבי.
עכשיו אני שם, בהתחלה. אני צופה בספורט מקצועני בינקותו, נולד ומתגבש ומתעצב וצומח וגדל לקראת עתיד לא ידוע, אבל בהחלט מסקרן. הקטע הוא שזה בו-זמנית ענף ספורט חדש - כזה שנרקם במהלך העשור האחרון ונמצא עדיין בתהליך התפתחות מתקדם - וגם ספורט שאני מבטיח לכם שכבר התנסיתם בו. כן, גם אתם, בטטות הכורסה שבפעם האחרונה ששיחקתם כדורסל היה עדיין אסור לכדרר. הסיבה לכך היא שמדובר בספורט מקצועני המבוסס כולו על אחד ממשחקי הילדים הכי פופולריים בעולם, ספורט שאני מניח שגם ילדים מטימבוקטו שיחקו בו דווקא כי הוא כל כך פשוט. זה מדהים שרק עכשיו זה קרה, אבל סוף-סוף אפשר לשחק באופן מקצועי תופסת.
פשוט ומלהיב. WCT
סיפור יצירתה של ליגת התופסת המקצוענית, או בשמה הרשמי World Chase Tag - WCT, מרגיש אפילו יותר אורגני מאלו של ליגות ספורט ותיקות ממנה, ומתחיל בחצר ביתה של משפחה קטנה מכפר בשם דאצ'ט, מרחק שעה נסיעה מלונדון. "הבן שלי היה מאוד אתלטי", סיפר לימים מייסד הליגה כריסטיאן דבו (Devaux), "אבל הוא לא אהב ספורט קונבנציונלי כמו כדורגל, רוגבי או קריקט". כן נו, גם אני שכחתי שבאנגליה קריקט זה דבר. מכיוון שדאצ'ט הוא כפר משעמם כל כך עד שאחד הדברים היחידים שכתובים בדף הוויקיפדיה שלו זה שצ'ארלס דיקנס נהג לעבור בו בדרך למאהבת, לבני משפחת דבו לא היו הרבה אפשרויות להפעיל את הבן האתלטי אך המשועמם אורלנדו, ולכן החלו לשחק תופסת בחצר בית המשפחה.
אבל תופסת, כמו שיודע כל תלמיד כיתה ג', יכולה לשעמם די מהר. זה אומנם מעלה את קצב הלב ושורף קצת אנרגיות, אבל איך בדיוק מגלים את הדבר החשוב ביותר בכל ספורט, מי הכי טוב בזה? כך הציגו כריסטיאן ואורלנדו דבו את הרכיב הראשון בדרך להפיכתו של הספורט למקצעני - הזמן. הם החלו לצלם את מרדפי החצר שלהם בעזרת מצלמת גו-פרו פשוטה, ומדדו מי נשאר בעמדת התופס הכי מעט זמן, כלומר מי במצטבר תופס הכי מהר. למה? כי בנים, זה למה.
כשגם המדידה לא סיפקה את רצונם לשדרג את הספורט למשהו טיפה יותר מעניין, נולד הרכיב השני - המכשולים. הם החלו לפזר מגוון חפצים, רהיטים, גזמי שיח, זבל תעשייתי וסתם מפגעים ברחבי החצר, מה שהפך את משחק הריצה הטהור לאתגר משמעותי בהרבה. כשצריך לדלג מעל ספסל, לעקוף שק אגרוף שנשען על לבנת בניין או להימנע מלהתנגש בפח גדול, המרדף משתדרג. אם תגללו אחורה בערוץ היוטיוב הרשמי של WCT, בערך 120 סרטונים ו-7 שנים, תוכלו למצוא כמה סרטונים שמציגים את צילומי הווידאו מאותם מרדפים משפחתיים, וזה נראה פחות או יותר כמו שזה נשמע – משחק תופסת משפחתי בחצר.
ככה זה התחיל
במהרה הבין כריסטיאן שיש לו משהו מעט גדול יותר בידיים (או שלאורלנדו הצעיר פשוט נמאס מלתפוס את אחותו הקטנה), והוא החל לארגן מפגשי תופסת קהילתיים בהייד פארק שבלונדון, יחד עם אחיו דמיאן וכל זר מהאינטרנט שראה את המודעה שפרסמו באתר Meetup. ההתחלה הייתה, כיאה להתחלות, די רעועה, ואחרי מפגש כושל וגשום, שכלל רק שני משתתפים מחוץ למשפחת דבו והמון החלקות על הדשא הרטוב, החליט כריסטיאן לשנות כיוון. הוא שמע על אולם אימון חדש לפארקור שנפתח בלונדון, וגילה שהחלל הרחב, כמו גם המכשולים שהפארקוריסטים השתמשו בהם לאימון, התאימו בדיוק למשחק החדש-ישן שפיתח עם משפחתו.
שם הוא גם מצא כמה מתחרים ראויים עבור אלוף תופסת שכמותו. הפארקוריסטים, ספורטאים שהתאמנו באופן אובססיבי בתנאי שטח על הדרך המהירה ביותר לעבור מנקדה אחת לשנייה, התאימו לתופסת המכשולים החדשה כמו פנטומימאי למשחק של "דג מלוח". המשחקים של המשפחה הפכו ללהיט בקרב קהילת הפארקוריסטים המקומית, שאימצה את הספורט הטרי ונהנתה לבחון את הגבולות שלה ושל המשחק. במידה מסוימת, הפארקוריסטים המשיכו את הגישה של משפחת דבו – גם הם רק רצו לבדוק מי הכי טוב. "קהילת הפארקור מסקרנת במיוחד, כי אין להם שום תפיסה מוקדמת בנוגע לאיך דברים אמורים או לא אמורים להיות", הסביר כריסטיאן, "אז הם מאוד פתוחים לספורט כזה, שמערב יעילות תנועה וצורך לעבור מעל מכשולים, מתחת להם או מסביב להם".
עם כניסתם של ספורטאים חדשים, שיכלו לטוס במהירויות שיא בין המכשולים ולרחף מעליהם, האחים דבו ראו לראשונה פוטנציאל מסחרי בספורט. הם השקיעו כ-5,000 ליש"ט (כ-23 אלף שקל) ברכישת פיגומים, ובנו איתם מכשולים מותאמים אישית לדור הטרי של השחקנים העל-אנושיים שפגשו. המכשולים סודרו בצפיפות בתוך מתחם מרובע המכונה The Quad, שחקני פארקור מצטיינים גויסו לקבוצות, וכך יצא לדרך הניסיון הראשון במגרש המשחקים הזה למבוגרים, שהניב סרטון עתיר אנדרנלין ואת הספורט הישן באדרת חדשה – כתחרות תופסת בין שתי קבוצות.
בכל אחת מהקבוצות ישנם חמישה או שישה מתחרים (בהתאם לטורניר), שמתחרים זה מול זה במהלך 16 סיבובים. קבוצה אחת מעמידה רודף (Chaser), או בעברית התופס, והשנייה מעמידה את החמקן (Evader), או למעשה הבורח. לאותו בורח יש 20 שניות, הזמן המקסימלי לסיבוב, לברוח מהרודף שלו. אם יצליח להתחמק, הוא יזכה את הקבוצה שלו בנקודה אחת, ויישאר גם לסיבוב הבא בתור הבורח - עד שייתפס. התופס שיצליח לגעת בבורח שלו (בעזרת היד בלבד) יהפוך לבורח בסיבוב הבא, מה שייתן לו הזדמנות להשיג נקודות לקבוצתו. זה נשמע מסורבל, אבל אחרי צפייה במשחק שלם (כחמש דקות בנטו ועשר בברוטו) תצליחו להבין את החוקים מהר יותר מחוקי פוטבול, ומבלי שתשימו לב כבר תבחרו קבוצה לעודד.
האירוע הראשון של אליפות העולם בתופסת התקיים בדצמבר 2016, באולם לונדוני מול פחות ממאה צופים, רובם ככולם שחקנים ופארקוריסטים שגם ככה התאמנו באולם באופן קבוע. קבוצת הפארקוריסטים המקומית Merraro Gang, שבמקרה גם היו הפארקוריסטים הראשונים להתנסות במשחק, ניצחו את Team Fade בקרב על האליפות. חודש לאחר מכן עלה הסרטון הראשון מהאליפות, והגיע למאות אלפי צופים שראו לראשונה את הפוטנציאל של משחק הילדים הקלאסי. כמה ימים אחריו עלה הסרטון השני, שהגיע כבר לעשרות מיליונים. תיעודי הספורט הטרי הפכו לוויראליים, משכו קהל סקרן ועד האליפות השנייה, שהתקיימה שנה לאחר מכן, האחים דבו היו חייבים לקיים את האליפות שלהם באולם גדול יותר, כזה שיש לו גם יציע לקהל.
האליפות הראשונה
גם באליפות השנייה, אגב, זכו Merraro Gang, אבל אפשר היה לראות את פער הביצועים בין האליפויות. ככל שהמשחק משך אליו שחקנים רבים יותר, כך גם הטכניקה השתדרגה, הטקטיקות התקדמו והרוח של המשחק החלה להיווצר יש מאין. השחקנים, שהורכבו כולם מקבוצות פארקור מרחבי אירופה, החלו להפנים שעבור משחק התופסת הזה לא מספיק פשוט לרוץ מהר – צריך לתכנן לפני, אבל גם לדעת לזרוק את כל התוכניות, להיכנס לראש של היריב ולהוציא אותו מאיזון, להכיר את המכשולים באותה הרמה שבה הם מכירים את הצד הפנימי של הידיים המטונפות שלהם, ולדעת מהם היתרון והחיסרון של כל בחירה ופנייה שהם עושים בהבזק 20 השניות - כי כל שבריר שנייה נחשב, וכל פספוס, אפילו קטן, יעלה להם בנקודה חשובה.
לאט-לאט נולדו גם ביטויים שאופייניים לספורט. את ג'וקינג (Juking) הם שאלו ממשחקי קבוצה אחרים, ככינוי להטעיה גופנית שאמורה לגרום ליריב לחשוב שאתה הולך לכיוון אחד בזמן שבפועל אתה טס לצד השני, אבל את בני-הילינג (Benny Hilling), מונח שמתייחס למרדף שמתקיים בלופ סביב מכשול מסוים, הם הביאו דווקא מתוכנית הטלוויזיה הבריטית "המופע של בני היל", שם נהג הקומיקאי לרדוף אחר דמויות שונות או לברוח מהן בליווי נגינת סקסופון שהפכה מאז לקלישאה קומית. איידלינג (Idling) מתייחס למצב שבו הבורח מצליח ללכוד את הרודף במכשול ולמשוך זמן, ושפרדינג (Shepherding) מתאר מצב שבו הרודף מצליח להוביל את הבורח בדיוק לאן שרצה באמצעות חסימת דרכים אפשריות, ממש כמו רועה צאן.
גם למכשולים עצמם יש כבר שמות, חלקם מאיימים יותר וחלקם פחות. "ההר" למשל, כיאה לשמו, הוא מכשול גבוה במיוחד שמוביל את הרודפים לדלג בקלילות ומהירות מלחיצות בין שני מדפים שנראים יציבים כמו מדפי איקאה, כשני מטרים מעל לאדמה. בלי מיגון, ריפוד או רתמות, כל טעות יכולה לעלות להם בפציעה מבאסת במיוחד. "האחיות", למרות שמן המרגיע יותר, מסוכנות לא פחות. מדובר בשני מחסומים בגובה המותן שעומדים בדיוק במרכזו של אזור ריצה, כך שניתן לדלג מעליהם בקפיצה מרשימה או להחליק מתחתם. כדאי שתחשבו מהר, כי מספיק שתהרהרו שבריר שנייה יותר מדי וכבר נתפסתם - או גרוע מזה, דפקתם את הבטן ישירות באחיות.
כל אחד מהמכשולים זכה מידי השחקנים לדירוג אמורפי בשם EQ, שמשמעותו Evasion Quality (איכות החמקנות). דירוג גבוה אומר שמדובר במכשול שעוזר לבורח להתחמק ומעכב את הרודף. המכשול בעל ה-EQ הגבוה ביותר הוא הקובייה הנוטה (Tilted Cube), שממוקמת בפינה השמאלית הרחוקה ביותר מנקודת היציאה של הרודף, ונראית יותר כמו במה שעליה עומדים צלמי וידאו בהופעות. הבמה, 2 מטר על 1.5 מטר גודלה, מגודרת בפיגומים משלוש פאות, כך שנשארת רק נקודת כניסה אחת עבור הרודף, מה שמייצר כלוב קטן עבורו - שם הבורח יכול לבלבל את יריבו, למשוך אותו לבני-הילינג או לבצע קצת איידלינג. לא שזה אומר שהם בטוחים מהפתעות - בשנה האחרונה הרודפים הכישרוניים והאמיצים ביותר הצליחו לשגר את עצמם דרך הסורגים כדי לשלוח יד אל יריבם ולנצח בסיבוב. כל מכשול עם היתרונות והחסרונות שלו.
אולי הדבר היפה ביותר בשלב הנוכחי של הספורט הוא שהתפתחות המשחק לא מחקה את הרוח הילדותית שבליבו. האולמות אומנם גדלו, הספונסרים בהחלט הכניסו כסף והמשחק אפילו הגיע ליפן ולארה"ב (האליפות האמריקנית הראשונה נערכה בדצמבר האחרון באטלנטה, ושודרה בערוץ NBC Sports), אבל גם האליפות העולמית עדיין נפתחת עם אבן-נייר-ומספריים בין ראשי הקבוצות, שעל פיו מחליטים מי יהיה הרודף ומי הבורח. עד כמה ש-WCT מוציא את כל התחרותיות מהפארקוריסטים, האווירה עדיין חברית, וכל סיבוב נגמר בלחיצת יד ובחיבוק. זו עדיין בסך הכול רק תופסת.
האליפות בארה"ב
למעשה, הסמל הכי מתוק לכך שהספורט לא איבד את שורשיו הוא אורלנדו, הבן שונא הקריקט של כריסטיאן המייסד. כיום הוא בן 20, התאמן בפארקור כל נעוריו, ועכשיו עושה את צעדיו הראשונים בדרך להפוך לשחקן תופסת מקצועי בליגה שייסד אביו.
אורלנדו דבו
אותה ילדותיות קלה, או שמא תמימות, הייתה גם מה שהוביל לפרשייה הגדולה ביותר עד כה בענף הספורט הצעיר. בחודש מאי 2020 עלתה ברשת פוקס התוכנית "אולטימט טאג" (Ultimate Tag) - מעין מיקס בין "אתגר הנינג'ה" לתחרות התופסת המקצוענית, שמציב מתחרים מהבית מול קבוצת תופסים מקצוענים, שזכו לכינויים דביליים ולתחפושות מטופשות בסגנון "ויקינג", "בולדוג", "ענקית הברזל" ו"גיק". כמובן, המופע הביזארי הזה הפך ללהיט הכי גדול של פוקס השנה.
הבעיה היא שלפחות באופן רשמי, אין שום קשר בין האולטימט טאג ל-WCT, וזה מוזר, כי המשחק המרכזי בתוכנית וכמה מהמכשולים שבה מזכירים מאוד את אלו של האליפות הרשמית. חפרני רשת יקרים גילו כמה ממפיקי התוכנית שתייגו זה את זה בסרטונים ישנים של ה-WCT עוד לפני שנים, אבל לא צריך לצלול למעמקי הרשת כדי להבין מה קרה פה לאור יום – חצי מהתופסים המקצוענים שמגלמים דמויות מטופשות הם שחקני WCT לשעבר, שנכבלו בחוזה דרקוני שאוסר עליהם להשתתף בליגה. באופן אירוני, התוכנית אפילו השתמשה בטאגליין של הליגה – "יש רק כלל אחד, אל תיתפסו". ובכן, סוללת עורכי הדין של התוכנית בהחלט דאגה לכך שהם לא ייתפסו.
קסמו של הרעיון למסד את התופסת טמון בפשטותו, ברמת ה|איך אף אחד לא עשה את זה עד עכשיו". הרי מדובר במשחק שבנוי על יצר הציד, שטבוע בנו כל כך עמוק עד שהוא מאותת לנו גופנית בכל פעם שאנחנו רואים סכנה. אל תשכחו שיש שני צדדים לתגובת "הילחם או ברח", ומי שיודע לנצל היטב את השני לא צריך את הראשון. המשחק שמבוסס על הרעיון הזה מצא את המבנה שהולם לו, עם השחקנים הכי מתאימים לו ובמסגרת שמצליחה לקדם אותו לאט-לאט, אבל בעצם במהירות שיא. זה די מדהים לגלול במעלה הערוץ של WCT ולעבור בהינף של שש שנים ממשחק בחצר לספורט מקצועני מלהיב.
קשה לדעת מה יהיה עתידה של תחרות ה-WCT. אולי היא תתפוגג ותיעלם אל תוך חור השחור של תופעות יוטיוב ויראליות, כמו ההוא ששר על גשם משוקולד, ואולי בעוד 50 שנה הנכדים שלכם יתחננו לילדים שלכם שייתנו להם כסף כדי להצטרף לחוג תופסת, כי "שון הבת הצטרפה, ולמה לי לא מגיע?". הם יתאמנו בדילוג על מכשולים במגרש בחצר, ויחלמו להגיע לתחרות התופסת האולימפית, או לפחות להפועל מרדף חולון. עכשיו, בכל אופן, הספורט המשגע הזה רק בהתחלה, ולכם יש הזדמנות פז להיות שם כשזה קורה - כלומר לעקוב מרחוק דרך יוטיוב כמו בטטות הכורסה שאנחנו, ולצעוק על הבורח שהשתהה יותר מדי עם הקפיצה מעל האחיות.
