6 צפייה בגלריה
'''לראות את עצמך חצי אדם, חצי מפלצת''. דפני מורלי
'''לראות את עצמך חצי אדם, חצי מפלצת''. דפני מורלי
'''לראות את עצמך חצי אדם, חצי מפלצת''. דפני מורלי
(צילום: ירון ברנר)
הצטלמתי לסרטון פרסומת ל-Flybox, המקום שבו אני מדריכה ומתאמנת בתעופת הגוף. הרעיון היה להביא כל מיני דמויות - מתאגרף, רקדנית, שחקן בייסבול וכו' - שיצטלמו בבגדים רגילים תוך כדי תעופה במתקן. אני הייתי הבלרינה. כשאני בתוך המתקן ועפה, יש לי חליפת תעופה שעשויה מבד אלסטי וצמוד - אבל מאוד חזק ועבה - וכמובן גם קסדה שמכסה את הראש וכפפות. בגדים רגילים לא עמידים ברוח של 300-200 קמ"ש, אבל ככה נכנסנו למתקן. לבשתי חצאית טוטו של בלרינה ובגד גוף דקיק, וכל הזמן עפו לי הבגדים וחשפו דברים שלא הייתי רוצה שייחשפו. את מרגישה נורא-נורא חשופה, במיוחד שזה מול במאי וצוות וקאסט שאני לא מכירה באופן אישי, ולא בא לי שיראו לי איזו פטמה או שיראו אותי במצב לא הכי יפה שלי.
  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
אבל עזבו את זה. מה שקורה לעור חשוף ברוח כזו זה מחזה מחריד ביותר. העור נהיה כמו בד שמתנפנף בגלים, וזה ממש דוחה. אם לרגע משחררים את הפנים, הן פשוט עפות לך, והדבר הכי-הכי נורא זה להיכנס לרוח בלי הגנה על העיניים. העיניים שלי שרפו במשך שלושה ימים אחרי הצילומים, והשיער שלי - שהיה אסוף בקוקו מתנפנף - הפך לראסטה אחת גדולה. חשבתי שאצטרך לגזור את כולו. אני חושבת שהורדתי עליו בקבוק שלם של קונדישנר וחצי שעה של עבודה עד שהצלחתי להתיר את הקשרים בתוך המים. זה הצליח בסוף, אבל ירד לי בערך חצי ראש.
בסופו של דבר יצאתי מאוד מבסוטה מהצילומים האלה כי מכולם, לדעתי, נראיתי הכי פחות מחריד. אין ספק שזה מחזה קשה לראות את עצמך כחצי אדם, חצי מפלצת, אבל זו הייתה חוויה מגניבה.
כל שנה, כשהאלפים נמצאים בתקופת מעבר, אני לוקח את כנף הרחיפה שלי ויוצא לצוד תרמיקות (מאסות אוויר חם העולה מהקרקע - ק"ב) בצד השני של כדור הארץ. מכל המקומות בעולם שבהם ריחפתי, עד כה מקסיקו הייתה ללא ספק המקום הכי משוגע - וזה מה שקרה לי שם בינואר האחרון.
בדיעבד, כל הנסיעה הזו התחילה ברגל שמאל. עד שהגעתי לעיירה הודיעו שהתחרות שבה הייתי אמור להשתתף בוטלה. לא נורא, חשבתי, מקסיקו זה אחד המקומות הטובים בעולם לרחיפה בינואר.
6 צפייה בגלריה
אליה זמור מרחף במקסיקו. זה רק התחיל פסטורלי
אליה זמור מרחף במקסיקו. זה רק התחיל פסטורלי
אליה זמור מרחף במקסיקו. זה רק התחיל פסטורלי
(צילום: Eliya Zemmour and Chris Moody)
אז יש קטע כזה עם מצנחי רחיפה שאתה יודע מאיפה אתה ממריא, אבל לא תמיד יודע היכן תנחת. אפשר לכוון למקום מסוים, אפשר לקוות ולהתפלל לאלוהי הרוח והשמש, אבל זה לא תמיד עובד.
המראתי בבוקר, ובשלוש שעות הספקתי להתקדם 50 ק"מ לכיוון הר הגעש נוואדו דה-טולוקה. הרוחות הלכו והתחזקו, מערבולות אוויר סגרו עליי מכל כיוון והכנף מעל ראשי השתוללה בפראות. אני מחליט לפנות חזרה לעיירה, ומעריך שאוכל לתעל את הרוח שנאבקתי בה עד כה. זה לא ממש עובד. תוך דקות ספורות אני מאבד גובה, אבל מזהה אגם קטנטן ויפהפה עם חוף מוריק ורחב - מקום הנחיתה המושלם. אני משתמש במטרים האחרונים שיש לי לתמרון נחיתה, ומסיים בדיוק על גדת האגם. וואו! איזו טיסה מטורפת! אני שוכב דקות ארוכות על הגדה, עודני רתום לכנף, ומהרהר בטיסה שכרגע סיימתי. אני מסתכל סביבי: נחמד האגם הזה. פסטורלי. מבודד משהו. רק איך יוצאים מכאן?
אני לוקח את הזמן ומקפל באיטיות, עדיין מפומפם באדרנלין. לפתע מגיח ג'יפ פתוח מקצה היער ונוסע לכיווני. הדבר הראשון שעלה בדעתי היה "היי איזה יופי – מקומיים. הם יראו לי איך להתחבר עם הדרך המרכזית". כשהם הגיעו אליי היה כבר ברור שזו לא התעניינות מנומסת: שלושת הגברים מיד קפצו מהג'יפ עם נשקים שלופים וצעקו לעברי פקודות בספרדית. אלו לא המקסיקנים הרגילים מהעיר. הם מצוידים היטב עם מכשירי קשר, משקפות, ביגוד שטח וכל מה שמאפיין אנשי צבא. "נו אבלה אספניול אמיגוס", אני עונה. הם סובבים אותי, מסתכלים על ציוד הרחיפה, מסתכלים עליי, מסתכלים זה על זה ועושים סימנים של אווירון נוחת מהשמיים. הם ממששים ומחטטים בציוד שמפוזר סביבי. אחד מהם פונה אליי: "יו באד באד. נו היר". אנגלית היא לא הצד החזק שלהם, אבל אני מבין בין השורות שזה אזור פרטי, ולא בא להם בטוב שאני שם. סבבה חברים, אני מקפל ציוד ועף לכם מהפרצוף. "דונדה אסטה אל קמינו?", יענו איפה הדרך החוצה, אני שואל. הם מתייעצים עם מישהו במכשיר קשר ומסמנים לי לעלות על הג'יפ. אני בשמחה חושב שהם נותנים לי טרמפ לדרך הראשית, ובזה הכול הסתיים.
6 צפייה בגלריה
ישראלי טוב יודע לקזז גם בכופר שדורשים עליו
ישראלי טוב יודע לקזז גם בכופר שדורשים עליו
ישראלי טוב יודע לקזז גם בכופר שדורשים עליו
(צילום: Eliya Zemmour and Chris Moody)
אנחנו נוסעים כ-15 דקות בין מטעים ושדות. אני מבין שהשטח "הפרטי" שהבחור דיבר עליו הוא עצום, ובאופן מפתיע גם לא פראי. להבדיל מהעיירות המקסיקניות שבהן הכול מזוהם ומלוכלך, כאן הכול מגודר ומטופח כמו שאטו ויקטוריאני. כל השבילים מכוסים חצץ לבן והדשא עבר פדיקור. אני מובל לחצר טירה ענקית עם סוסים אציליים, משתומם מהפאר ומהגודל. עד עכשיו מקסיקו נראתה לי כמו הגרסה הספרדית של עזה. לוקחים לי את התיק ומושיבים אותי בחדר קטן. הדלת נסגרת מאחוריי. משהו בטריקת הדלת מאחוריי מעיף אותי באחת ממצב של שאנטי למצב של בוא-נעוף-מפה-לפני-שאיזה-חוזליטו-מחליט-לזרוק-אותי-לתנינים. אני שולף מיד את הנייד מהכיס ושולח מיקום לחבר מקסיקני שאצלו אני ישן בעיירה, עם הודעה: "I landed here. Some guys are holding me. Not sure what they want".
בינתיים נכנס בחור אחר שברח משיעורי אנגלית ומסביר לי שאסור לי להגיע לפה. אני מסביר שאני רק תייר שעושה ספורט מצנחי רחיפה. לא תכננתי לנחות פה. הוא מוציא מהכיס מחשבון, מקיש עליו 10,000 ומראה לי. הוא מסביר לי שזה מה שאני צריך לשלם להם. המחשבה הראשונה שלי הייתה "על איזה מטבע הוא מדבר?", והמחשבה השנייה הייתה "נהדר - הם לא רוצים לזרוק אותי לתנינים, רק לחטוף אותי תמורת כופר". מה אפשר להגיד לבחור שמחליט לחטוף אותך? שאתחיל לשכנע אותו לא לחטוף אותי? שזה מוציא אותו ממש לא בסדר איתי? הוא יוצא מהחדר ומשאיר אותי להתבשל עם הסרטים אצלי בראש. מתחיל להיות מאוחר. אני יושב נעול באיזה חדר בקיבינימאט מקסיקו, כשבחוץ מחכים לי חבר'ה עם רובים. איך הגעתי לזה? אחרי שעה אני שומע המולה ורעש של רכבים בחוץ. הדלת נפתחת, וגבר לבוש מדי צבא רשמיים נכנס פנימה. "I will try to help you", הוא אומר. כמה כסף יש עליך? 300 דולר וקצת, אני עונה. הוא מבקש למסור לו את הכסף ולהתלוות אליו החוצה. בחוץ הוא מדבר עם איזה חוזליטו אחר, מוסר לו את הכסף ומורה לי לעלות על ג'יפ אזרחי. אנחנו נוסעים עוד עשר דקות עד שער בחומת אבן גבוהה, שם ממתינים שני רכבי צבא מאובזרים עם מקלעים. אני אומר להתראות לחוטף שלי ונכנס לרכב צבא.
האנשים בג'יפ הצבאי מסבירים לי שיש מקומות "פרטיים" במקסיקו שלא טוב להגיע אליהם. אלו אזורים ענקיים בסדר גודל של פארקים לאומיים ששייכים לברוני סמים ולקרטלים. השלטונות לא נכנסים, ובטח שגם תיירים לא מתקרבים לשם. אני סקרן לדעת איך הם ידעו שאני שם. הם קיבלו הודעה מהחבר שלי? הוא מסביר שמהכפר הסמוך ראו אותי טס לתוך האזור "האסור", ומיד יצרו איתם קשר שכנראה איזה גרינגו לוקו עומד להיות בבעיה. "You are very lucky that people saw you. Big problem for you if not". סרט מקסיקני.
המקצוע, שלי, אנדורו, הוא תחרות רכיבה על אופני שטח שבה נמדדים רק על קטעי הירידות, אבל צריך לעלות גם את העליות. יש פחות או יותר בין 1,500 ל-2,000 מטר של טיפוס ביום, ובארץ אין הרים מספיק גבוהים, אז בשביל להגיע ל-1,500 מטר צריך לעשות את אותו הר המון פעמים. לפני כשנה וחצי חיפשנו מקום שאפשר לנסוע ולהתאמן בו על הרים גבוהים יותר מאלה שיש כאן, והמאמנת שלי המליצה על לה פאלמה באיים הקנאריים של ספרד, שיש בו חוף מגניב ומסלולים טובים וארוכים.
נסענו לשם לשבוע של אימונים, אבל האופניים שלי לא הגיעו בטיסה והייתי צריכה לשכור אופניים מצ'וקמקים. ביום השני נסענו להביא את האופניים שלי מהשדה, ומשם הקפיצו אותנו למסלול שהיה אמור להסתיים בעיירה שבה שהינו. התכוונתי לרכוב רכיבה רגועה, אז השתמשנו בקסדת חצי - שזו בעצם קסדת אופניים רגילה - ולא בקסדה מלאה שנראית כמו קסדה של אופנוע. לא אמרו לנו כלום, ולא הזהירו אותנו ממפגעים בדרך.
6 צפייה בגלריה
כורם נאלצה לשכור אופניים מצ'וקמקים, לא כמו הזוג המהמם שבתמונה
כורם נאלצה לשכור אופניים מצ'וקמקים, לא כמו הזוג המהמם שבתמונה
כורם נאלצה לשכור אופניים מצ'וקמקים, לא כמו הזוג המהמם שבתמונה
(צילום: אלעד גרשגורן)
התחלנו את הירידה הראשונה, עלינו למעלה, היה מגניב, נהנינו, והמשכנו לירידה הבאה שהיתה אמורה להסתיים במלון. בשלב מסוים ראינו זוג זקנים. האטנו כדי לא להלחיץ אותם, אמרנו להם "שלום" יפה, והדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי ברכב עם הידיים על הפנים, כשכל הידיים שלי דם. שאלתי את המאמנת שלי מה קורה פה, אם אני חולמת, והיא אמרה לי "לא, נגה. את לא חולמת". זה היה הרגע שהבנתי שהתרסקתי.
בעצם יש לי איזה בלקאאוט של 20-10 דקות, אני פשוט לא זוכרת מה היה שם. אחרי כמה חודשים פתאום היו לי פלאשבקים שלי הולכת, מדממת, המאמנת שלי מחזיקה אותי מצד אחד וחבר שנסע איתנו מחזיק אותי מהצד השני. הדבר הראשון שאני זוכרת זה את עצמי יושבת מבולבלת על הרצפה, השפה העליונה שלי חצויה לשניים, הלשון שלי פשוט היתה בין שני החצאים, ואני כזה "וואט דה פאק, איך זה קרה?". לא ידעתי איפה אני בכלל.
וזה מה שקרה: קצת אחרי זוג הזקנים שעברנו היה איזשהו מוט ברזל ממש בגובה הפנים. הירידה היא ממש מול הים, בדיוק הייתה שקיעה והשמש הייתה בפנים. כנראה הסתכלתי על זוג הזקנים ולא שמתי לב, פשוט נכנסתי עם המוט בפנים במהירות של 20 קמ"ש, אולי אפילו יותר. נשברו לי שלוש שיניים לכמה חתיכות, היו לי 50 תפרים בפנים, חלקם בתוך השפה, באף ובחלק שביניהם. היה די קשוח. נאלצתי להישאר שם עוד חמישה ימים כי לא יכולתי לטוס חזרה בגלל זעזוע המוח, ובמשך שבועיים בערך לא יכולתי לאכול אלא רק לשתות שייקים למיניהם.
הפציעה
אחרי כמה שבועות הוציאו לי את התפרים, זה כאב בטירוף. אחרי שלושה שבועות התחלתי לעשות אימונים בבית. לאט-לאט התחלתי לחזור לכושר ולהתכונן לעונה. אחרי חודש וחצי בערך מהנפילה כבר טסתי לחו"ל למחנה אימונים של הקבוצה. למזלי, בגלל שקיבלתי בומבה יחסית רצינית והיה לי זעזוע מוח, לא הייתה לי טראומה ממש מהאירוע - אבל כן היה מאוד קשה להתרגל שוב למהירות, והייתי גם מתעייפת מהר מאוד. הייתי חייבת קפה או סוכר כדי לחזור לעצמי.
זירת התאונה
מהרגע שראיתי בפורום מטפסי קרח של הרי הרוקי הקנדיים תמונה של המסלול הקלאסי The Real Big Drip, היא הדירה שינה מעיניי. הקו הזה, שמעולם לא טופס, נוצר רק פעמיים בהיסטוריה של טיפוס קרח בהרי הרוקי. אחרי שעתיים הליכה, כשהתחלנו לראות את המסלול מקרוב, כל מה שעבר לי בראש היה "הולי שיט, זה אחד מנטיפי הקרח הכי מטורפים שראיתי בחיי". הוא נראה כמו עיפרון, רק שהגובה שלו היה בערך 30 מטר. אני זוכר שחשבתי שלא בטוח שאצליח לטפס את זה בכלל.
איך שהגענו לבסיס של המסלול ראינו שהנטיף אפילו לא נוגע ברצפה, כך שלטפס את זה לא היה אפשרי. הרוח השתוללה. השארנו את התיקים במה שנראה כמו מרחק בטוח ממפלצת הקרח הזאת, והלכנו לבדוק את האופציות שלנו. צילמתי את הנטיף מלמטה. הגרסה הקלאסית עם הבולטים (עגינות לטיפוס קרח - ק"ב) נראתה בסדר גמור. ברוב טיפשותנו עמדנו וניהלנו שיחה איך אפשר לטפס את הסלע באופן בטוח במקרה שהנטיף המפלצתי יחליט ליפול. אחר כך ניסינו למצוא את כל הבולטים של המסלול. לקח לנו די הרבה זמן ולא מצאנו את כולם. הייתה לנו כבר תוכנית מוכנה בראש, והתחלנו ללכת חזרה לכיוון התיקים כשלפתע נשמע מאחורינו צליל עמוק של היסדקות. לפני שסובבתי את הראש, ידעתי כבר מה קורה.
6 צפייה בגלריה
סטס בסקין. ''לפני שסובבתי את הראש, ידעתי כבר מה קורה''
סטס בסקין. ''לפני שסובבתי את הראש, ידעתי כבר מה קורה''
סטס בסקין. ''לפני שסובבתי את הראש, ידעתי כבר מה קורה''
(צילום: Tim Banfield)
הנטיף היה כל כך ענק, שהנפילה שלו נראתה כמו צילום בהילוך איטי. במאמץ נואש וקורע שרירים ניסינו לצאת מקו האש, אני זוכר שדחפתי את דניאל בלי להיות מודע לכך קדימה, ואת אחרון השברים בגודל של מקרר זורק אותי על הרצפה. ואז השקט המוחלט הגיע.
למזלנו הרב, לא קרה לנו שום דבר רציני. סיימנו את השיחה המטופשת שלנו עשר שניות לפני שהמפלצת צנחה עלינו. אם היינו מנסים למצוא עוד בולט אחד על המסלול, כל הסיפור הזה היה מסתיים אחרת לגמרי.
6 צפייה בגלריה
גוש הקרח האימתני
גוש הקרח האימתני
גוש הקרח האימתני
(צילום: סטס בסקין)