גיליונות חג וצ'ארלי/ זה היה בעולם ההוא. לפני שהמכוניות גדלו והתחשמלו. אבא כיבה את מתג החשמל בנורת הלילה שלו ואמר לי שאולי כדאי לחכות לאוכל המפתיע של החותנת, לחבלי משיח ולגיליונות החג של העיתונים. למה לחבלי משיח היה ברור. כי הרי מישהו היה צריך למשוך אותנו ממצבנו התחתון למעלה. למה לחכות לאוכל של החותנת עוד נגיע לזה בהמשך. אבל למה לגיליונות החג שאלתי אותו? כי אנשים לפני החג מספרים בראיונות עומק המון סיפורים בוסטריים ומעוררי מחשבה, טען מי שאגר כל חייו עיתונים במרפסת וכשמת נשמט מידו העיתון האחרון.
וככה לפני שבוע כשגיליונות טרום־החג נחתו בחצרי חשתי כאילו אני חי שוב באולד־אייג' (לעומת הניו־אייג') ונרדמתי במיטה בראיון עם טרנטינו הידוע (עוד נגיע אליו) ואפילו עם עמית סגל הלא־מתמסר בקלות. אבל השאלה שהטרידה אותי הייתה מי היה חסר בגיליונות. במילים אחרות את מי רציתי שאולי יראיינו. למשל אולי לקראת שנת הלימודים החדשה את ההורים מהגן בית ספר של הנכדושים שלי שמדברים בשפה אלטרנטיבית, ווטסאפית־אינסטגרמית חדשה ולא תמיד מובנת לי. ואולי ראיון אחרון עם צ'ארלי ווטס המתופף של הסטונס שתמיד היה נראה מלבין לגילו והלך לעולמו בגיל 80. אגב מי יחליף את צ'ארלי, חשבתי בצער. "פליז אל תילחץ מיק (ג'אגר), אני לא נותן לך את מאיר (ישראל) עבור אף אחד, אנחנו שניים תמיד בינינו רק תופים אחד", לחשתי.
קהל עם מסכה/ כשהחל עידן המסכות היו כאלה שחשו השפלה וכניעה בלחגור אותן. והאמת שגם לי היו רגעים כאלה, במיוחד כשמישהו בא מולי וחשבתי שאולי אני מעליב אותו כשאני שם אותה מול הפרצוף שלו. אבל עם הזמן, כמו שלמדתי לאהוב את הבלתי אהוב התאהבתי במסכה. וכשעליתי לבמה לפני שבוע להופעה בבריכת הסולטן בירושלים וראיתי קהל ירושלמי ענק ונפלא בן 8,000, רובו עטור מסכות, ברגע מסוים כל כך הזדהיתי איתם, שעטיתי על פניי מסכה ושרתי איתה ומה שיצא זה שירה עמומה כמו ששרים מתחת לשמיכות הבוקר כשמתעוררים עם שיר חדש בלב. אגב באותה שעה בערך נפגשו בנט וביידן בבית הלבן במסכות ותמהתי אם אחרי הפגישה ביידן יזהה נניח את בנט במכולת הקטנה ברעננה, ליד הלחמניות.
אז לפחות אצלנו רוב הקהל הירושלמי המסור והענק היה ממוסך יחסית. אבל אני דווקא יצאתי מוטרד מזוג אחד שישב מולי במסכות עד העיניים ולא היה לי מושג אם הוא נהנה מההופעה. בהופעות שלפני המסכות יכולתי בקלות להבחין בהנאה של הקהל שלי. אבל עכשיו? למרות שהאנשים שרו ורקדו בלהט רק השניים האלה (פאק) נותרו חתומים בעיניי כשעווה, כי שום רגש אנושי ברור לא נפלט מהם. מחשבות אוּלאיות הציפו אותי. אולי הם לקחו בוסטר באותו בוקר ולא הרגישו טוב ניחמתי את עצמי. אולי היו עצובים ממשהו, אולי בכלל שמחו דווקא ולא הבחנתי.
צניחות/ אולי בכלל ארצה יום אחד לצנוח צניחה חופשית אמרתי לאלעדיק בזהירות אולאית שמאפיינת את התקופה האולאית הזו.
בלי מצנח או עם? התבדח ושאל מאיפה הבאתי את זה לפתע.
"אני עובר המון בנסיעות מעל חוף הבונים איפה שאזרחים צונחים חופשי ממטוסים, ולמרות שלא פעם אני חושש שאחד הצנחנים ינחת על הווישרים של הרכב שלי, התפתחה אצלי תשוקה קלה, אולי, לצנוח".
"אין לך צ'אנס”, אמר אלעדיק שמכיר את הפחדים שלי על כל סוגיהם. ובמיוחד את ההוא הקרוי פחד גבהים אותו אני סוחב עוד מהטיול מהמסע מים אל ים (בין קיבוץ אילון לחוקוק), שבו נתקעתי בגיל 13 על גבי צינור מעל הנחל מכווץ ומבוהל. הרי מאז גם במרפסת בניין בן ארבע קומות קר לך בידיים אמר, והוסיף שיש פער בין החלומות הרומנטיים שלנו לפרקטיקה. והביא לדוגמה את הסדרה חתונמי.
טוב. נכנעתי. אחר כך דיברנו על צניחות עפעפיים אצל אנשים שאנחנו מכירים.
מפרגן לחותנת/ הנה אני מגיע לטרנטינו. כי כשאקו"ם חילקה את פרסיה השנתיים הצצתי בתמונה שלו יושב בטקס ומביט לעבר חנן בן ארי וחבריו קוטפי הפרסים ולרגע שאלתי את עצמי, מה הוא עושה שם? הרי הוא לא הוציא לאחרונה דואט עם עדן. אבל אז הבנתי שקוונטין שלנו בא לפרגן לחותנת שלו מירית שם אור שקיבלה פרס מפעל חיים על השירים הנהדרים שכתבה (למשל 'מרי לו').
יש לי הערכה לגאון הקולנוע שוויתר על היו זמנים בהוליווד והלך אחרי אהבתו לאשתו להסתובב בהיו זמנים בקופי בין ברחוב יהודה המכבי, עד פארק הירקון שבו נתקלתי בו פעם על אופניים ורכבתי אחריו, בתקווה שיבחין בי וייתן לי תפקיד ב'ממזרים חסרי כבוד 2'. (הוא ייתן לצביקה לפניך, אמר אלעדיק).
ולאור הדברים, אני רוצה לציין בהזדמנות חגיגית זו את המקום השמור אצלי לחותנות ולחותנים. מהחותנת הראשונה שלי שהייתה עושה לי קציצות נהדרות ועד לנוכחית שתחיה שעושה הכל כדי לפרגן לי, והחותן שלי שגם הוא היה עושה פעם קציצות מופלאות ומדויקות מגזר קצוץ עם שום, אבל הפסיק עם השנים וחבל.
אם אקו"ם הייתה מחלקת נניח את פרס האהבה וההערכה שלי אליהם, הייתי בא מתיישב לידם ומפרגן ביג־טיים לא פחות מטרנטינו. אולי גם היה מתמזל מזלי והייתי ויושב לידו. (בשביל התפקיד זוכרים? לא, לא ויתרתי כנראה).
בן ה־200/ לילה אחד בפקק של מע"צ מקיסריה עמדתי על כביש החוף כמו עץ שנתקע בקרקע והקשבתי לגאולה אבן ששוחחה ברדיופון עם דוקטורית בשם קירה רדינסקי, שניבאה את אחת הנבואות הכי אופטימיות ששמעתי לאחרונה. לא, לא את נפילת הקורונה או נפילת האימפריה הטליבאנית. לא אלה. ד"ר רדינסקי העלתה סברה שהאדם שיחיה עד גיל 200 אולי כבר נולד ומסתובב פה בינינו. הרעיון כל כך קסם לי עד שלמחרת כבר התחלתי להציץ באנשים באובססיביות ולחשוב שאולי זה הוא ואולי זו היא, אולי זה הם או אולי אנחנו.
"אולי זה בכלל אתה", אמרתי לאלעדיק. "אם אני, אז גם אתה", ענה בסולידריות.
פנס היבהב מעל הרחוב. מישהו צנח מלמעלה ונחת על הקרקע היבשה. ואני ואלעדיק הבטנו בנוחת שנראה מצד אחד גיבור־על ומצד שני אובד עצות, כאילו הגיע למקום שלא ראה מימיו קודם. אחר כך חמלנו עליו והצענו לו את האייפונים שלנו לצלצל כדי שיאספו אותו. "אני חושב שראינו את מי שיחיה פה עד 200", מילמלתי כשנסע. "אולי", אמר אלעדיק כשפסע לידי.
מעגלי עצב ותפילות/ השבוע קברנו את החייל הלוחם בראל חדריה שמואלי ז”ל. כמה עצוב על גבר צעיר ויפה כל כך, שעזב אותנו בשיא עלומיו. ושוב מסתבר שאנחנו חיים במעגלים של עצב.
כמו שיש שעון שמעורר אותנו יש גם שעון שמרדים. "אפילו לא שמתי לב שהחגים הגיעו", אמר לי מישהו ובדק את שעון הזמן שלו שנרדם. אז אולי דווקא בסיום עוד שנת קורונה שלא חלפה נותרו בנו רק התפילות כדי לאחד ולשמור על האיכות האנושית שלנו. וכיוון שבחגים מתחילים את תפילת הגשם נזכרתי במשפט התפילתי שכתב לי אבי קורן לפני איזה 50 שנה, "את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים".
ומי שיחזור? מי ששבוי בידי האויב החמאסי ואנחנו מתפללים לשובו. וגם מי שיצא לדרך ואיבד אותה וטרם שב לעצמו. אז חג שמח ואיחולי בריאות, פרנסה וכלכלה לכל עם ישראל ו... 200 שנה לכל מי שרוצה... אם אפשר. אולי.
