1. האיום האיראני

בתחילת השבוע התעוררתי וזה שוב קרה: לא הרגשתי מאוים מבחינה איראנית.

נשבע לכם שניסיתי. התאמצתי. השקעתי מחשבה. אמרתי לעצמי שוב ושוב, "אבל הם ככה קרובים לפצצה גרעינית!" ואז התהפכתי לצד השני ונזכרתי שעדיין לא השגתי את כל ספרי הלימוד לפתיחת שנת הלימודים של הילדים, והמנגנון החרדתי שלי סוף־סוף התעורר.

אבל איראן? לא. איראן לא מאיימת עליי.

היא לא איימה עליי כבר ב־1984, כשהסנאטור הדמוקרטי אלן קרנסטון הודיע ש"איראן תהיה מסוגלת לייצר נשק גרעיני בעוד שבע שנים", כלומר ב־1991. והיא לא איימה עליי ב־1993, כשבנימין נתניהו הזהיר במאמר שכותרתו "הסכנה הגדולה" שעד 1999 לאיראן יש בוודאות נשק גרעיני. והיא לא איימה עליי ב־1996, כשבעל הטור ארנולד ביכמן כתב ב'וושינגטון פוסט' שאיראן ככה קרובה וש"נתניהו לא יוכל להתעלם מהאיום האיראני".

והיא דווקא איימה עליי ב־2012, כשנתניהו היה ככה קרוב לתקיפה באיראן אבל אז ויתר, ונרגעתי, והיא חזרה לא לאיים עליי ב־2015, כשנתניהו רץ לקונגרס לזעוק נגד ההסכם, וב־2018, כשמול ארון קלסרים גדול האיש בישר ש"חשפנו את התוכנית הסודית של איראן לייצור נשק גרעיני" – אהה! אז למה לא אמרת כלום עד עכשיו?

אבל אני, אני ידעתי על כל זה כבר מ־1984.

לכן אני לא באמת מאוים. כי אפשר להפחיד בן אדם שנה־שנתיים־חמש. אי־אפשר להפחיד אותו כל החיים מאותו דבר, בטח לא מהמוות – שהוא, אם הבנתי נכון את הסידור הנוכחי, די מובטח ממילא. אני חייב להמשיך בחיי, מוכרח למצוא סידור לילדים, לראות שני רופאים, להגיש שלוש כתבות, לתקן נזילה – ופשוט אין לי כרגע תקן פנוי ברשימת הדאגות בשביל איראן.

אבל "האיום האיראני" לא הולך לשום מקום. למה לו. הוא מפרנס כבר שנים סוללה עצומה של פוליטיקאים, יועצים, אנשי תקשורת וחרדה לאומית אינסופית. "האיום האיראני" הוא כלי הפחדה, שינוע מצביעים, השגת תוספת תקציבית, מילוי סדר יום וריקונו בהתאם לצורך. "האיום האיראני" הוא תעשייה. הוא אמיתי יותר מהמפלצת מתחת למיטה, אבל פחות מהאיום האקלימי, הדמוגרפי, הישראלי־פלסטיני, הבריאותי – כל אחד מהם דחוף יותר לחיי ולחיי ילדיי, משפיע יותר, מלחיץ יותר, ראוי יותר לטיפול מיידי.

אל תבינו אותי לא נכון; אני לא מכחיש את האיום האיראני יותר משאני מכחיש קורונה. לא, שניהם קיימים – ואגב, החיסונים עובדים, לכו להתחסן! ואיראן באמת מפתחת יכולת גרעינית, והיא עשויה להשיג אותה מתישהו – אני מניח שעל שער המפעל בנתנז מופיע הלוגו "ככה קרובים מאז שנת 1984!" – וכשהיא תשיג אותה, אני די משוכנע שהדבר הראשון שהיא תעשה יהיה לא לתקוף את ישראל.

היא לא תתקוף את ישראל כי ברור לה שכמה דקות אחר כך, או קודם, היא תחליף מצב צבירה ממוצק לאבק. זה באמת יהיה התאבדותי לחלוטין מצד איראן, ואף מנהיג שפוי, או פחות, לא יעשה דבר כזה.

לא; איראן תסתובב בשטח נפוחה מחשיבות עצמית כמו כל מעצמה גרעינית, וייווצר מצב חדש ומתסכל של מלחמת חימוש קרה – מצב שמערכת הביטחון, תסמכו עליה, תדע להוציא ממנו כמה מיליארדים נוספים לשנה כדי "לתת מענה".

אז ממש סליחה, אבל אני אמשיך לחרוד מהחרדות הקיימות שלי. איראן לא תשמיד את ישראל. היא אולי תדבר על זה. ואתם יודעים מה אנחנו נעשה לה במקרה כזה: נדבר בחזרה.

2. אופנועי ים

בסוף השבוע שעבר לקחנו את הילדים לכמה ימים בצפון הארץ – שזה, בגדול, מקום חם וצפוף כמו מרכז הארץ, אבל רואים ממנו את הכנרת, ובימים בהירים בסוף אוגוסט אפשר לראות ממש עד קצה גבול השפיות שלי.

היה, באופן מפתיע, מפתיע. לטובה. באחד הבקרים זרמנו כולנו להפלגת קיאקים בנחל הזאכי, שבדיוק היה בתקופה הזאת בשנה שבה הוא מבייץ, ואנחנו ספרנו ציפורים והשתכשכנו במים השקטים ואכלנו אבטיח, והיום היה כולו קסם־על־יד־ים־כנרת, עד ששלושה אופנועי ים נכנסו במנוע רועם לתוך הנחל ואיימו לדרוס אותנו. לא נבהלנו – זאת מסורת אצלנו להידרס בחופשה על ידי ישראלים ששטים על משהו עם סיגריה ביד, בקבוק אלכוהול בצד ורמקול שבו מושמעת המוזיקה הכי טובה בעולם ההפוך – אבל המדריך שלנו חטף עליהם עצבים. "אסור לכם להיות פה, זה לא חוקי!" הוא שאג.

יופי, אמרתי לעצמי, זה הולך להיות מעניין כשהם יהפכו אותו לממרח.

"לפי איזה חוק?" ענה לו האופנוען, וכשהמדריך התחיל לצעוק לו משהו בחזרה, הוא פשוט נתן גז ופילח לעצמו נתיב דרך עצם הזנב שלי.

לא קרה כלום, ואנחנו כעסנו לרגע ואז שכחנו מזה, עד שהם חזרו – שוב דרכנו. המדריך עוד צילם אותם בזעם, אבל אני הרגעתי אותו כשאמרתי: "תן להם. יום יבוא ונעביר פה חקיקה שתאסור על הכנסת הכלי הזה לישראל וזהו".

עכשיו תראו; אני לא מחוקק ואפילו לא קרוב להיות אחד, אבל מה אכפת לי לנסות? כי הנה משהו אחד שאני יודע בוודאות כמי שרוכב כבר שנים על דו־גלגלי: אופנוע לא צריך להיות במים. זה לא טוב לשניהם. ובאמת שהדרך המיידית לזהות את הדוש הכי גדול בשכונה שלכם היא לראות מי מחזיק בבעלותו אופנוע ים. כאילו, מה העניין? רוצה אופנוע ים? תשכור אחד לחצי שעה, תחזיר אותו אחרי רבע שעה לאיש בבוטקה, תגיד "תודדדדה ררררבה" ותמשיך בוויברציה עוד יומיים אחר כך. אופנוע ים הוא באמת הכלי הכי מטופש בעולם – בטח כל עוד מישהו אחר רוכב עליו (כשאתם עליו זה די כיף, האמת).

בהחלט יהיה נחמד מצד משרד התחבורה להבין שעם החופים הצרים של ישראל – בתוספת כמות תאונות אופנועי הים השנתית – עדיף בלעדיו. באיסור יבוא מוחלט. גזגזו לכרתים, 50 יורו ואתם על אופנוע ים, נראים כמו בן אדם על אופנוע ים; ההוא שכולם מסתכלים עליו. האידיוט.

3. גדוּלה

בסיום הסרט התיעודי הנהדר על תולדות ה'בי גי'ז' – להקה אדירה שלאף אחד לא היה דחוף מספיק להוקיר בשוטף – מתברר שאנדי גיב מת מסמים, מוריס גיב מת ממחלת לב ורובין גיב נפטר מסיבוכי סרטן. רק אח אחד נותר: בארי גיב. שערו מלבין ומקליש והליכתו איטית, הוא נזכר בסיום הסרט בקריירה מפוארת של עשרות להיטים עם אחיו, ויש לו דבר אחד אחרון להגיד: "הייתי מעדיף שהאחים שלי יהיו פה, ושלא יהיו להיטים בכלל".

אז עזבו שטויות; גדוּלה, הצלחה, הכרה. חבקו את האנשים שאתם אוהבים. הם כאן. איתכם. באותו זמן. זה לגמרי מספיק בשביל שנה טובה.