הטור הזה מוקדש לאחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בישראל היום מבני הדור הצעיר, ד"ר מיכה גודמן. מי קבע שהוא אחד החשובים? אני. אמנם אין לי בגרות ואין לי תואר אקדמי ויש לי הפרעות קשב יותר קשות מאלו של סוסה על קוק, אבל דווקא בשל כך אני יודע כי העובדה שאת ספריו של גודמן אני קורא מכריכה לכריכה בלי לקום מהכיסא, היא בלתי נתפסת. בשונה מרבים מדי מדיירי מגדל השן האקדמי, גודמן מנסח בבהירות את רעיונותיו. ובשונה מרבים אחרים, הוא בוחר נושאים שנמצאים בלב השיח הציבורי, ובכל זאת מצליח לחדש בהם. גודמן לא בא לשחק. הוא אוחז את השור בקרניו, שלא לומר בביציו הגדולות. הוא כתב בעבר ספר מדהים ממש על הסכסוך הישראלי־פלסטיני ('מלכוד 67'), בו לקח ויכוח של עשרות שנים בין ימין ושמאל ואשכרה פרץ בו דרך (ראש הממשלה בנט אגב השתמש באחת ההודעות המדיניות שלו במושג מהספר), הוא כתב בהמשך ספר שעשה דבר דומה עם המחלוקת בין הדתיים לחילונים, ועכשיו הוא הכה בשלישית, עם הספר החדש שלו שעוסק ביחסים שלו עם העידן הסלולרי. ושוב הוא מפרק אותנו לחתיכות בהרבה יותר ממובן אחד. 

לפני הקורונה נסעתי לצפות במשחק בין נדאל לפדרר. זה היה רגע מיוחד שחיכיתי לו המון. אני אוהב מאוד טניס ומאוד אוהב את פדרר, שלא נותרו לו שנים רבות מדי לשחק. והמשחק בינו לבין נדאל היה ממש רגע בזמן, מעין מעמד הר סיני קטן מבחינתי, הזדמנות בלתי נתפסת לצפות באגדות הללו מקרוב. היו לי מקומות טובים, ממש קרוב למגרש, וליבי הלם. כשהמשחק החל צילמתי סרטון קצר כדי לשלוח לאפרת, אבל בגלל שקשה לצלם טניס, מה שתיכננתי שייקח חצי דקה, לקח שלוש דקות. כשהרגשתי שיש לי סרטון טוב שלחתי אותו לאפרת, אבל הסרטון לא עבר וניסיתי לשלוח שוב ובדקתי אם יש רשת ווייפיי באולם. באותה הזדמנות שלחתי אותו כבר לעוד שתי קבוצות ווטסאפ של חברים שאוהבים טניס. לקח קצת זמן, אבל הסרטונים הגיעו ליעדם, כמובן שעד שזה קרה הסתכלתי כל כמה שניות על המסך לראות אם הסרטון נשלח. אפרת שלחה לבבות בתשובה לסרטון, אז שלחתי חזרה. בקבוצות שאלו כמה־כמה, אז עניתי, חבר אחד עקץ את הבקהנד של פדרר כדי להרגיז אותי, אז הצטלמתי עושה אצבע משולשת ושלחתי לו.

ואז זה הכה בי. כבר 3־2 במערכה הראשונה במשחק שטסתי בשבילו לכאן במיוחד מישראל, ועוד לא באמת ראיתי כלום. כבר נשרפו 25 דקות מתוך משחק שיימשך כשעתיים ואמור להיות עבורי חוויה של פעם בחיים, מבלי שחוויתי את האירוע. 

ב'מהפכת הקשב', מציין גודמן מציין דבר מה שאני זוכר שגם אני תהיתי לגביו לפני שנים: בתחילת הדרך לא הבנו למה הכל בחינם: למה גוגל בחינם, למה פייסבוק חופשי, למה ווטסאפ לא לוקחים כסף. ניסינו להבין מה בדיוק המוצר. לקח לנו הרבה זמן להבין: אנחנו המוצר. 

למה אנחנו כל כך מסתקרנים מהודעה חדשה בווטסאפ? למה כל כך דחוף לנו לקרוא אותה? גודמן מביא בתחילת הספר ציטוט אדיר של המסאי האנגלי צ'רלס לם שאמר ש"לא רבים הם הקולות המעוררים בנו עניין רב יותר מנקישה בדלת". ההודעה הזו החדשה, היא הנקישה בדלת. היא השאלה מי נכנס עכשיו.

ואני יודע שזה לא נושא חדש, אבל זה שהבעיה מוכרת לא אומר שהיא חריפה פחות. אנחנו בתקופה מחורבנת מאוד חברים, וגודמן לא המציא את זה, אבל הוא מסביר עד כמה.

אחד היתרונות הגדולים של גודמן, כאמור, זה שהוא בהיר בצורה שאין דומה לה. זה יתרון שאי־אפשר להמעיט בחשיבותו. גודמן מראה בספרו איך הרשת החברתית שאמורה הייתה להפוך אותנו לקרובים יותר, יצרה בדידות, כיצד הזדמנות להשמעת קולות והפצת אמת הפכה לבית חרושת לפייק־ניוז, ואיך מה שיכל לחבר בינינו, בעיקר מקטב. לא הכל רע כמובן. יש לגודמן הסבר יפה על ההבל בין ווייז לפייסבוק למשל. את הווייז אנחנו מפעילים. הפייסבוק מפעיל אותנו. 

לפני כ־25 שנה קבעתי עם אמא שלי להיפגש בתחנה המרכזית בירושלים, אבל הואיל ושנינו בעלי כושר התמצאות של תרנגול עיוור, לא מצאנו זה את זה. קבענו מיקום מדויק, אבל כל אחד הבין אותו אחרת. בשלב מסוים, כל אחד מאיתנו יצא לחפש את השני ברחבי התחנה המרכזית, דבר שכמובן רק הפחית את הסיכוי שניפגש, כי כל הזמן שנינו זזנו. מיותר לציין ששנינו היינו עייפים מהחיפושים, שנינו כעסנו, שנינו החלטנו ברגע מסוים שהשני פשוט לא הגיע והחוויה כולה הייתה מחורבנת ומורטת עצבים. היום זה לא היה קורה לנו. היום, בזכות הטכנולוגיה, אנשים כמונו נפגשים בקלות. הבעיה היא מה קורה כשמתחיל המפגש. הווטסאפ והיכולת לשלוח מיקום עוזר לבני אדם להיפגש, אבל בזמן הפגישה רובם נשארים בווטסאפ, ולא באמת נוכחים בה. הסלולרי עוזר לנו לתאם פגישות שאותן הוא יחרבן עד היסוד בהמשך. 

מדי פעם אני מתכתב עם ד"ר גודמן, ותמיד בסוף אני מוסר לו דרישת שלום מפרופ' יובל נח הררי, באיזה מין ראנינג גֶג שיצרתי, כאילו הררי הוא הנמסיס שלו, וגודמן מנסה לרשת אותו. אלה שטויות שאני ממציא בשביל הכיף, כי החיים משעממים מדי עבורי אם אין בהם איזה ממד קומי.

אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא שד"ר גודמן מכניס את ידיו אל האש הבוערת, ומוציא אותן משם עם המים הזכים. הוא מספר, למשל, שכאשר היה בן 40 הוא פגש ידיד בן 65. והידיד הזה אמר לו: תקשיב, מיכה, אתה תוריד את הראש לרגע, תרים אותו בחזרה ותהיה בן 65. הזמן פשוט ייעלם לך. אתה לא תבין איפה היית בזמן שכל זה קרה. והנה הדרך הכי בהירה להבין את הבעיה. בספר החשוב שלו, גודמן גם מציע התחלה של פתרון. שבת שלום.