זה היה, כמו שאומרת הקלישאה, מהאירועים האלה שלעולם תזכור איפה היית כששמעת עליהם. כמו רצח קנדי למבוגרים מאיתנו, כמו ג'ון לנון ויצחק רבין בשבילנו. אני הייתי בבית, ושיחקתי כדורסל בחצר עם הבן שלי. ורכזת המערכת של המוסף ב'ידיעות אחרונות', שבו כתבתי אז, צילצלה ואמרה "תפתח את הטלוויזיה. סוף העולם הגיע".

זה באמת נראה כמו סוף העולם. המראה הלא ייאמן של המגדלים הבוערים, אחר כך ההתמוטטות הבלתי נתפסת שלהם, זה אחרי זה. ענני האבק ופיסות הנייר שכיסו את הרחובות במרכז הפיננסי של העולם, המראות שוברי הלב של האנשים שקופצים אל מותם מהקומה המאה, רק לא להיצלות בגיהינום שסגר עליהם. וזה נראה, הנה באה עוד קלישאה, כמו אחד מהאירועים האלה שאחריהם שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה.

20 שנה אחר כך, ספק גדול אם האמירה הזאת הייתה נכונה.

ארה"ב יצאה למלחמה, כי זה מה שעושים אחרי פיגוע הטרור הגדול ביותר אי פעם על אדמה אמריקאית. זו הייתה מהמוצדקות שבמלחמות, אבל די מהר התברר שצדק ושכל לא תמיד הולכים יחד, ושמי שנכנס למלחמה 10,000 קילומטר מהבית, בחבל ארץ שאף אחד לא פלש אליו ויצא מזה טוב, סופו לגמור אותה אחרי 20 שנה עם הזנב בין הרגליים. שנה וחצי אחר כך ממשל בוש השתמש במלחמה נגד הטרור כתירוץ למלחמה שקרית לגמרי, שהתחברה בתודעה לאפגניסטן לשני עשורים של שכול וכישלון.

מה שארה"ב של בוש ניסתה לעשות, ביודעין או שלא ביודעין, היה לשמר את הסדר הישן. להגדיר לעצמה אויב ברור שניתן להביס אותו, לגייס את העוצמה שאמריקה יודעת לגייס כדי לנצח, ולשמור בכך על העולם שבו היא השוטר והשופט, גוזר הדין והמוציא לפועל. ממשל בוש הבן היה האחרון שהאמין בעולם שבו עוצמתה של אמריקה, הצדק הטבעי שלה, יכולים לבוא לידי ביטוי גם בניצחון מובהק במלחמה.

רק שזה לא היה נכון כבר כשהלוחם הראשון של כוח דלתא קפץ מהמסוק הראשון בהרי טורה בורה. לארה"ב יש את הצבא החזק בעולם, את הכלכלה המובילה (עדיין), עוצמות הרס שלא היו לאף אומה בהיסטוריה. אבל בעולם שבו אנשים חמושים בסכינים יפניות וקורס טיסה לחובבים על סימולטור מסוגלים להרוס מגדלי ענק, לתקוף את הפנטגון ולהרוג 3,000 איש, הכוח הזה כבר לא מייצר סדר.

"מלחמה", אומר דונלד סאת'רלנד בתפקיד מיסטר איקס בסרט 'ג'יי־אף־קיי', "היא העיקרון המארגן של כל חברה". זה אולי היה נכון בימי קנדי, אבל היום המלחמה – מוצדקת או לא – מארגנת מעט מאוד. רק לפעמים מושג בה הישג, שכדבריו של מי שהיה ראש המטות המשולבים של ארה"ב האדמירל מאלן, לא ייתן "הרגשה של מי שזה עתה הנחית מהלומת נוקאאוט, אלא כמו מי שהחלים ממחלה ממושכת". הוא לא יעשה סדר.

שלא נטעה: לדמוקרטיות יש עוצמה ששום ארגון טרור לא יוכל לה. בכל פעם שהטרור מנסה לשלוט בחבל ארץ, להיות לרגע משהו שדומה למדינה, הוא סופג מהלומות עזות. כך קרה לאל־קאעידה ולדאעש אחריו. מול האויבים האלה חובה להפעיל כוח צבאי, אבל חובה גם לזכור שלא הוא שינצח אותם. וחובה לזכור שאם נאבד את הקו המפריד בינינו לבין האויב, אז נפסיד.

40 שנה לפני 11 בספטמבר, כתב הסופר האמריקאי המופלא קורט וונגוט, שכשבוי מלחמה עבר ושרד את הפצצת התופת של בעלות הברית על דרזדן, את התיאור המדויק ביותר של אוסאמה בן לאדן: "יש הרבה סיבות טובות להילחם. אבל אין שום סיבה לשנוא ללא גבול, להאמין שאלוהים בכבודו ובעצמו גם הוא שונא יחד איתך. היכן הרשע? הוא בחלק הגדול בכל אדם הרוצה לשנוא ללא גבולות, הרוצה לשנוא כשאלוהים לצידו".

בהקדמה של אותו ספר ('אמא לילה') וונגוט מסכם את מה שלמד במלחמה במילים "כשאתה מת, אתה מת". העולם השתנה באמת ב־11 בספטמבר רק עבור 3,000 האנשים החפים מפשע שנספו בו. אם נזכור את זה, אם נחשוב עליהם ונדחה את השנאה שרצחה אותם, ננצח את הטרור באמת.

• הכותב היה חבר ועדת החוץ והביטחון, והיום הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי