מאז שהייתה ילדה קטנה טיטי איינאו חיפשה דרכים להצטיין. הזכייה בכתר בתחרות מלכת היופי הוכיחה לה שהיא יפה, התואר בפוליטיקה וממשל הוכיח לה שהיא חכמה והקמפיינים שעשתה לחברות מובילות הוכיחו לה שהיא שם חם בתעשייה. אבל בשנים האחרונות ההוכחות הפסיקו להגיע. איינאו ניסתה למצוא דרכים אחרות לכבוש פסגות, קמפיינים ותפקידים גדולים, וגם להבין בינה לבין עצמה איך קרה שבגיל 30, אחרי שנים של עבודה קשה - במקום להיות בטופ, היא צריכה עדיין לפלס את דרכה בשבילי התעשייה. "שלוש שנים אני כבר לא באמת עובדת, ותוסיפי לזה שנה קורונה. זה ארבע שנים שאני לא באמת עסוקה בזה. אז ההליכה עכשיו ל'אח הגדול' הייתה באיזשהו מקום לרענן ולהחזיר את העניינים, את העבודה. אני לא יודעת למה אני עדיין לא 'שם'. זה תלוי בהרבה מאוד דברים. קרו לי דברים אישיים שהייתי צריכה להקדיש להם יותר זמן מאשר לעבודה. אני מאמינה שגם הניהול שלי הוא לא מספיק טוב. זה הכל יחד. יש הרבה מרכיבים. גם אותי זה מפתיע שזה ככה".
יש משהו שאת מצטערת עליו בדרך?
"היו כמה דברים שחשבתי שהם לא מספיק טובים בשבילי וסירבתי להם. היו קמפיינים שחשבתי שהם מקדמים משהו שאני לא מאמינה בו אז לא עשיתי. יש הרבה דברים שאני בעצמי ויתרתי עליהם. אבל אם כבר, אני מתבאסת שלא חשבתי על כיוון של טלוויזיה והנחיה. שנתתי לדוגמנות לקחת יותר מקום מאשר לטלוויזיה. כי אני ורבלית ואני יכולה להנחות, לראיין, אני יכולה לעשות את הדברים האלה, ואני רוצה להתקדם גם לכיוון הזה".
מה עם משחק?
"עשיתי אודישנים. כולם היו לתפקיד של אתיופית. זה מבאס. גם כעסתי, 'למה שולחים לי אודישנים כאלה?' מצד אחד, כיף שיש הרבה יותר שחקנים ותפקידים של אתיופים. פעם זה לא היה. אבל הייתי רוצה לקבל אודישן לאיזו בחורה רעה בבית ספר בלי שהיא תהיה אתיופית. אני חושבת שיש לי לוק אוניברסלי לגמרי".
ובדוגמנות, את מרגישה שחוסר ההצלחה בשנים האחרונות קשור גם לענייני המוצא?
"עובדתית הרבה יותר קל פה לתת לבלונדינית עם העיניים הירוקות קמפיין מלתת למישהי כהת עור לקדם איזה מותג. קיבלתי המון קמפיינים בישראל. לי נותנים. אבל עזבי אותי. מתי ראית פעם אחרונה דוגמנית כהת עור מובילה פה קמפיין של רנואר, של קסטרו, של פוקס? של כל החברות הקיימות? לא ראית. אין. מאידך גם אם נותנים לי, התעשייה פה קטנה ובניו־יורק יקבלו אותי יותר. זה ברור. בניו־יורק כל חברה שמכבדת את עצמה מוציאה דברים בהרבה צבעים. בליינים את מחויבת שתהיה לך את הדוגמנית השחורה, הלבנה. ייצוג יותר גדול וטוב. אז ברור ששם היה הולך לי יותר חלק".
אם קיבלת פעם הרבה קמפיינים, למה זה הצטמצם בשנים האחרונות?
"לא יודעת. זה גם שנתיים מוזרות שיש פה. השוק הוא קטן ומתפרס להרבה אינסטגרם ושם מדברים בכמות עוקבים ולא בצבע. אני מכניסה כסף משם. עדיף לי לעשות את המיני־קמפיינס האלה כשאת חושבת על זה כלכלית. אם זו חברה גדולה אז כן אבל הכל קטן מאוד ומתחלק פה עם הרבה דברים. טלוויזיה ואינסטגרם".
עשית הרבה ריאליטי. ‘האח הגדול’, ‘הישרדות’ ו’גולסטאר’. חששת לגבי המיתוג שלך כפליטת ריאליטי? זה היה שיקול?
"כן. אני דוגמנית, עוד לא שחקנית, עוד לא זמרת. בישראל כל מי שיוצאת מריאליטי ונראית טוב הולכת להיות דוגמנית. זו נהייתה הדרך. אבל אני לא רוצה שימתגו אותי כפליטת ריאליטי. עשיתי כמה ריאליטי ואני לא חושבת שיש הרבה מפורסמים שלא עשו את זה, זה העניין".
× × ×
כבר שנים שאיינאו מחפשת את הדרך שלה. עוברת מסעות מטלטלים בדרך. רגע אחד היא מלכת היופי הראשונה בארץ ממוצא אתיופי. מייצגת איזו ישראל נאורה ומצטלמת עם נשיא ארה"ב דאז ברק אובמה. רגע שני היא מצטרפת ל'הישרדות', מקבלת מלא אהבה ואז נעלמת מהתודעה הציבורית. ברגע אחר היא בכלל עוזבת להתחיל קריירה בניו־יורק כי שם אמור להיות לה יותר קל ובסוף היא חוזרת בגלל עניינים רפואיים של אחיה. למרות הכל, בחזית אחת היא מרגישה שהיא לפחות מצאה את עצמה. בחודשים האחרונים היא מנהלת קשר זוגי עם איש העסקים צחי פרנקל. הוא מגיע אחרי שורה של מערכות יחסים מתוקשרות שכללו בין השאר את מוש בן ארי, רון אלוף מ'הישרדות', וגם אנשי עסקים מיליונרים כמו היהלומן ישראל אור ואיש הנדל"ן טום ג'ון אור־פז, שעלה לכותרות אחרי שרכש פנטהאוז ברחוב הירקון בתל־אביב ביותר מ־27 מיליון שקלים.
איינאו מספרת שחוותה בעבר טלטלות רגשיות בתוך חלק מהקשרים שהיו לה. "הייתי במערכת יחסים שהייתה לא טובה לי, שהייתה רעילה מאוד. יש מערכות יחסים לא בריאות ואני בטוחה שנשים עוברות אחת או שתיים כאלה, כזו שלא מוציאה ממך את הצד הטוב שלך, את לא פורחת, הביטחון העצמי שלך יורד, את לא את. יש גברים שיכולים להוריד נשים הרבה מאוד פעמים. זה מקום לא טוב להיות בו".
איינאו לא רוצה להיכנס יותר מדי לפרטים. בטח לא לחשוף את שמו של האקס. היא אפילו קצת נבהלת כשהיא משחזרת בקול רם את מה שהיה שם.
במה מערכת היחסים הזאת הייתה לא טובה?
"בהכל. מערכת יחסים שלא מפרגנת, שהיא לא באמת תומכת. היא תומכת רק כשזה בגבול הגזרה של הצד השני. מערכת יחסים שאין לה כבוד בתקשורת, במילים, שהיא מקטינה אותך. שאת חושדת שאולי חלילה הוא בוגד בך, ואת לא יכולה לתת לו עכשיו לנסוע לחו"ל, לא כי את איזו אחת קנאית בטירוף, כי את לא סומכת עליו. את גם לא מרגישה שאת מתקדמת בחיים. את מתרכזת רק בו ובמערכת יחסים, שזה שואב לך את כל הכוחות שלך, את לא עושה עוד משהו מעבר לזה".
היה מישהו ששיקף לך? שאמר לך, תקשיבי, את לא רואה את זה כי את בפנים, אבל את במערכת יחסים לא טובה?
"כן. חברות. אבל אני גם ידעתי, לא היה צריך להגיד לי. פשוט היה לי קשה לקום וללכת. אבל תשמעי, זו לא איזו התעללות פיזית. זו התעללות נפשית יותר, בקללות".
כמה חשוב לך לגמור בסדר? מערכת היחסים הרעילה ההיא, את עדיין בקשר איתו?
"שלום־שלום. כי אני לא בן אדם כזה, שמסיים ברע. בסוף יש לי ערך לאנשים שחלקתי איתם מיטה, חיים, כאילו קשה לי ממש להיות זרה, כי כשהייתי שם הייתי שם בלב שלי והתחברתי לבן אדם, ותקופה מסוימת הבן אדם הזה היה כל העולם שלי כביכול. אז אני אומרת שאחרי שהעניינים נרגעים, חשוב שזה ייגמר בהדדיות מסוימת".
מה את מחפשת בבן זוג?
"אני מחפשת בן אדם שיאהב אותי עם כל המינוסים והפלוסים, שיכיר אותי באמת, שלא יתרגש מזה שהעבודה שלי היא בטלוויזיה או בעיתון. כי זה קרה. שרואים שמצלמים, וזה מתחיל לעלות לך לראש ואתה פתאום מתחיל להתלהב. שאהבו את זה שכתבו גם עליהם".
הבנת את זה מהר?
"זה לא משהו שקלטתי מיד. זה נבנה. אבל לפעמים אתה גם יכול לאכול סרט, שרוצים אותך בגלל זה, שאולי זה קשור לזה. אני לא באמת יודעת מי נמצא איתי במערכת זוגית בגלל שהוא מתלהב מזה שאני דוגמנית ומלכת יופי וכל מיני שטויות כאלה, את זה קשה לזהות. אבל אני כן יודעת מי נמצא איתי בשבילי. אני יודעת מי מתלהב או פחות מתלהב מטיטי מבחוץ ויותר מתלהב ממני".
מה משותף לגברים שאת בוחרת?
"אני נמשכת לגבר שהוא חזק, דומיננטי, שהוא כזה בוס, אבל לא כולם באמת בוס בתוך הבית. אני אישה מאוד חזקה גם, בואי. אני יכולה להגיד לך שצחי, בן הזוג שלי, מאוד חזק, אבל הוא לא הולך עם חזה נפוח. לפעמים השקט שלו הוא החוזק שלו. הרוגע שלו, האיזון שלו, זה מה שהופך אותו באמת לגבר שהוא חזק".
את מתעסקת בראש בכלל בשאלות על ילדים ומשפחה?
"אני רוצה ילדים, אני רוצה משפחה, אבל אני רוצה את זה כבר מגיל 20, ולא בכל מחיר. ומרוב שזה לא קרה כבר, זה מתחיל להלחיץ. אבל ברור שאני רוצה".
× × ×
היא אישה גבוהה ומרשימה. דעתנית וחכמה. מתראיינת או מפרסמת פוסטים על נושאים שנוגעים בה בלב. כמו מותו של סלומון טקה, בן העדה האתיופית שנורה למוות על ידי שוטר, עליו כתבה: "האם זה הצבע שלנו שמפחיד את השוטרים או הממשלה שנותנת יד ולא מטפלת באירועי הרצח?" זעמה על חוסר הסיקור על אברה מנגיסטו שנמצא בשבי בעזה כבר שבע שנים. ופירסמה פוסט נוקב על יאיר נתניהו שבו אמרה לו, "אם היית גדל באתיופיה היית מקבל שתי כאפות" אחרי שיצא להתקפה בטוויטר נגד פרשן חברת החדשות, אמנון אברמוביץ'. בעבר אמרה שהיא לא שוללת כניסה לפוליטיקה. גם היום זה על הפרק והיא מספרת שאפילו קיבלה הצעות. "לפני שנתיים, הציעו לי מקומות באחת המפלגות כי אני מאוד פעילה. הרגשתי שאני עדיין לא מספיק טובה בשביל להיות קול של אנשים אחרים ברמה כזו שאני אייצג אותם בכנסת. אני מרגישה שאני צריכה לעבור תהליך, להתבגר, להבין מאיזה מקום זה בא. להיות שליח ציבור זה לא רק לחמם את הכיסא ולהרוויח את ה־40 אלף שקל שלך. לא ככה אני רואה את זה. כי אם הייתי חושבת שזה רק זה ואני אהיה חברת כנסת וכמה מכובד זה, אז יכולתי להיות שם".
מירי רגב דיברה הרבה על הנושא העדתי בראיון למוסף הזה לפני שלושה שבועות. היא אמרה שאם "הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים עם די־אן־איי לבן, יקום ליכוד מזרחי אמיתי". כמה זה רלוונטי בעינייך למציאות בישראל הנוכחית?
"אני חושבת שיש המון נבחרי ציבור שבוחרים להתמקד במשהו על מנת למשוך קהל של בוחרים. יש פער בין מזרחים לאשכנזים, זה תמיד היה שם. אני תמיד אומרת שאנחנו המזרחים החדשים ואני מפחדת על העדה שלי ועליי, כי אם אחרי 70 שנה עדיין לחברת כנסת חשוב להדגיש את זה, סימן שמשהו פה לא טוב, לא מתקדם. צריך לחלום בגדול. צריך להיות בעלי מקצוע, עורכי דין, רופאים, צריך לעשות את הדברים האלה ולא לוותר כי יש את הקיפוח הזה".
התארחת יחד עם השרה פנינה תמנו־שטה אצל 'אופירה וברקו' בזמן המחאה של העדה האתיופית, ונכנסת שם לריב עם איל ברקוביץ'. הוא אמר שהאתיופים מתבכיינים. ושגם כשההורים שלו הגיעו לארץ הם חיו במעברות. הפתיע אותך שהוא דיבר ככה?
"זה שתהליך הקליטה שלהם היה כמו שלנו לא הופך אותו לתהליך טוב ונכון. מדינת ישראל קולטת עולים מאז קום המדינה, ואנחנו עדיין לא השכלנו להבין איך באמת עושים את זה, מה הדרך הכי טובה, כי אין הפקת לקחים. אני לא אומרת, תביא להם וילה בצהלה, לא, זה נשיג לבד, בדרך שלנו. אם הייתי נשארת בנתניה בשכונה שלי, לא יודעת אם הייתי מי שאני היום. ויש מקומות שהם גטאות ואין באמת הזדמנות שווה".
כשפונים אלייך ואומרים, “בואי לפוליטיקה” זה מרגיש לך שזה בא בגלל עניין העדה?
“זה בהכרח בגלל שאני מפורסמת ואני אתיופית, נקודה".
היא פרצה לתודעה ב־2013 עם זכייתה בתחרות מלכת היופי של ישראל. משם דיגמנה בשלל קמפיינים לחברות אופנה גדולות. כשהשתתפה לאחר מכן ב'הישרדות' הוצגה כאישה חזקה אבל גם כמי שיכולה להיות מנותקת רגשית מבעיות של משתתפים אחרים. לעונה האחרונה של ‘האח הגדול’ של רשת 13 היא הגיעה כדי לשנות את הדימוי עליה. בתוכנית בלטו בעיקר הוויכוחים שלה עם אורן חזן: על העדה, על זכויות להט"ב ועל דברים פחות מהותיים כמו אוכל, שברוח הפורמט הפכו לזעקה. רגע לפני הסוף היא הודחה. בכל זאת, היא לא מצטערת שבאה כי השיגה בעיניה את מה שרצתה. "אחי מאוד התנגד שאלך בגלל שהוא חושב שאני מבזבזת את הזמן שלי, אבל זה שלו. השיקולים שלי היו שהרגשתי פער מאוד גדול בין מי שאני באמת למה שאנשים תופסים ממני. בהישרדות הייתי בת 24 ובאתי לשחק את המשחק והרבה פעמים אנשים קיבלו ממני את התחושה שאני חזקה, חלק אהבו וחלק לא התחברו לזה. הצד הרגשי שלי לא יצא שם".
למה בעצם?
"כשלוקחים מישהי כמוני, שהיא שורדת, הצד הרגשי לא יוצא. מישהי ששרדה בחיים באמת. לא שלא הייתה לי חמלה אבל אני חתולת רחוב. לאנשים היה קשה שלא היו פלאפונים ולישון בחוץ. הייתי קצינה בצבא ומבחינתי לישון בחוץ ולא להתקלח זה לא בעיה, לא לאכול זה גם לא בעיה. לקחתי את המשחק באופן ספורטיבי ולא כולם התחברו לזה. הרגשתי שהרבה פעמים כל מה שדיברתי עליו קשור לקהילה. כשנכנסתי ל’אח הגדול’ תמיר ורדי אמר לי שהוא חשב שלא נסתדר. אני חושבת שזה הרבה הלוק. אני גבוהה וחושבים שאני סנובית, דוגמנית. קל לשים אותי בתבנית מסוימת. היום אני מוצפת בהודעות טובות. בחיים לא כתבו לי ככה. אנשים כותבים לי דברים מרגשים. זה למה הלכתי ל’אח’".
נכנסת לתוכנית כדי לקדם אג'נדה?
"האג'נדה היא אני. אני לא נלחמת נגד גזענות בגלל שאני אתיופית אלא בגלל שאני מאמינה בזה. הרגשתי שאנשים בתוכנית באו עם תדרוך. שזה לא רע כי זו עונה של וי־איי־פי ומילה אחת יכולה לגמור קריירה. אבל ברמה האישית לא הכנתי כלום. אלה דברים שאני נלחמת עליהם כי צריך".
איך התחושה לצאת מהבית? היית סגורה שם לא מעט.
"יצאתי מ’האח הגדול’ בחמישי. בשישי־שבת הייתי עם המשפחה. זה די מלחיץ לראות מלא אנשים. תחשבי שהייתי שם עם 15 איש וכל פעם מישהו הלך וזה הצטמצם. אפילו לראות מכונית עכשיו נראה לי וואו. לא חזרתי לעצמי פול גז עדיין".
היו הרבה ריבים. דנה רון אמרה לך בשיחה שהיא מרגישה אחרי ניקיון “כמו איזה ניגר”. היו לך ויכוחים לא מעטים עם אורן חזן.
"הרבה היו מופתעים מהתגובה שלי לדנה. אבל זו אני. לא ראיתי עוד את כל הריבים עם אורן. אבל אנחנו סבבה. אני מוציאה ממנו יותר דברים מאשר הוא ממני. היינו חברים וכשהיינו צריכים להתפוצץ אז התפוצצנו. הבנתי שזה המשחק והצלחתי להוציא אותו מכליו. הוא לא ידע הרבה פעמים להסביר את עצמו מבלי שזה יירד לפסים אישיים".
זה הפתיע אותך שככה מתנהג מי שהיה חבר כנסת?
“אני מניחה שאורן מייצג קהל מסוים שמצביע לו. כן הפתיעה אותי ההתנהגות שלו שהיא פוגענית וילדותית מאוד”.
הגיע לו לנצח?
“מי ששיחק את המשחק הכי טוב זה אורן. הרבה פעמים הוא לא פחד אם זה יפגע בו או לא. בן אדם בא ואמר את דעתו בעונה שהרבה בחרו לשתוק. הוא הניע את המשחק".
× × ×
היא נולדה בכפר קטן באתיופיה. התייתמה מאביה בגיל שנתיים ומאמה, שחלתה, בגיל תשע. יש לה אח שגדול ממנה בשנתיים. "אבא שלי נפטר בתאונה. לא יודעת מה הסיפור שם. לא הכרתי אותו. לא ניסיתי להכיר. כי זה מספיק לאבד הורה אחד. לא רציתי לחפור על משהו שגם ככה לא אקבל עליו תשובה".
אילו זיכרונות יש לך מאמא שלך?
"אני זוכרת שהיא עשתה לי צמות. שהיא הייתה מבשלת. שהיא הייתה חולה. אני זוכרת את המבט האחרון לפני שהיא נפטרה. לקחו אותה לבדיקות. דודה שלי אמרה לי שהיא לא מרגישה טוב, אבל ראו את זה ולא היה צריך לדבר על זה. עד היום אני לא יודעת מה היה לה וגם לרופאים לא היה מושג. אמא שלי די סבלה בחצי השנה האחרונה ולא אהבתי לראות אותה ככה. כשהיא נפטרה ברור שהרגשתי חסרת הגנה אבל הדחקתי כי הייתי קטנה. היום זה מתחיל להיות יותר קשה מאשר איך שזה היה לי אז".
מי גידל אותך ואת אחיך?
"גידלתי את עצמי מגיל תשע. חינכתי את עצמי, עשיתי את ההכנות הכי קשות והכי קלות. בגיל 12 ישבתי בפנימייה ואמרתי, 'טיטי, את לא יודעת את השפה ואת צריכה ללמוד את השפה כדי ללכת ללמוד באוניברסיטה ובשביל שתהיה לך עבודה טובה כי את צריכה לדאוג לעצמך'. אני לא אדם שאוהב ליפול. אני לא אוהבת לבכות ולהתמסכן. אני מסתכלת על מה צריך לעשות כדי להיות סבבה ולהצליח בחיים ולא להישבר. זה שאמא שלי לא זכתה לעלות לישראל נתן לי דווקא את הדרייב של לעשות דברים ולהגיע לפה. היא אהבה שלמדנו. כשהיא נפטרה הבנתי שאני לא רוצה לאכזב אותה אז הייתי תלמידה מצטיינת".
מתי המוות שלה מציף אותך?
"אני הרבה פעמים בוכה, מנגבת את הדמעות וממשיכה הלאה. בנקודות כמו כשסיימתי בית ספר, דרגות, סטאז'. בנקודות שהייתי צריכה שאמא שלי תראה אותן זה היה מציף אותי. בכל התמונות מהאירועים האלה רואים אותי עם דמעות בעיניים כי אלו הרגעים שאני נזכרת בה. חוץ מזה זה בטח יתפוס אותי כשאתחתן וכשהיו לי ילדים אבל אני חיה יותר שנים בלי אמא מאשר עם אמא. שכחתי שהייתי תינוקת של מישהי ושהייתה לי את ההגנה הזאת. אני לא יודעת מה זה. אני חושבת לפעמים על גן עדן או גלגול נשמות. לא לגמרי מאמינה בדברים האלה אבל זה נראה לי חלום שאני אמות ואפגוש אותה. לא שאני מאחלת לי למות".
אחרי פטירת אמה היא עברה להתגורר עם אחיה בבית דודתה. שלוש שנים אחר כך הם עלו יחד לישראל. "דודה שלי טיפלה בנו בצורה מדהימה וגם סבא וסבתא שלי זכרם לברכה, אבל זה אף פעם לא ההורים שלך. לארץ תמיד רצינו לעלות. העלייה לישראל עשתה לי טוב כי פתחתי דף חדש פה. הגעתי לנתניה לגור עם סבא סבתא שעלו לפנינו. טסנו במטוס ואני זוכרת שהביאו לי קטשופ ולא הבנתי מה זה. חשבתי שזה דם".
איך היה לך פה? מהבית של סבתא וסבתא הלכת לפנימייה.
"כמו לראות סרט עתידי כזה. לראות מגדלים וטירוף. נראה לי מדע בדיוני, כאילו יכולים לבוא ולירות פה בלייזר. בפנימייה היה לי סבבה. לא היה הרבה מקום בבית של סבתא שלי. היא צירפה שני נכדים שלא היו בתכנון לדירת שלושה חדרים איתם ועם דודים שלי. לא ידעתי עברית. נכנסתי לכיתה רגילה והיו נותנים לי איזה שעתיים שיעורי עזר אבל לא יותר. לא הבנתי כלום בהתחלה. הייתי יושבת שמונה שעות ולא מוציאה מילה מהפה".
בשלב הזה ידעת מה את רוצה לעשות בחיים?
"ידעתי שהפנימייה היא הבסיס שלי להכל. הייתי מנחה טקסים בבית ספר, הייתי ראש מועצת תלמידים, הייתי גם בתחרויות ריצה. עשיתי הכל לפי הספר וכמו שצריך. למדתי, תיגברתי ארבע יחידות אנגלית, כי שלוש זה לא נראה טוב. הכל היה נורא מחושב. ידעתי שלא יהיה מי שיסביר לי מה כן לעשות, שאני אדון לעצמי ושכל החלטה טובה שאני אקח תביא אותי למקומות טובים והחלטות רעות למקומות שאני לא רוצה להגיע אליהם. אני בחרתי טוב לעצמי. לא נהייתי קצינה רק בשביל לשרת את המדינה, אלא כי זה ייתן לי כלים".
איזו תובנה את חושבת שקיבלת בגלל סיפור הילדות שלך?
"ברגע שילד מבין שאין על מי להישען הוא מפסיק להיות מפונק. ברגע שאתה מאבד את ההורים שלך אתה מתבגר ביום אחד. כי אתה מבין שאין לך את הבית של ההורים. את המקום שאתה יכול לבוא ולשרוץ בו עד גיל 30 או 40. אין לך את ההגנה הטבעית הזאת שאתה לא מודע אליה. אתה שם לב אליה רק כשהיא איננה".
