אמנדה נוקס נולדה לפני 34 שנים ב־9 ביולי, חמישה ימים אחרי יום העצמאות של ארה"ב. לא ברור כמה משמעות היא נהגה להעניק לסמיכות התאריכים, אבל ב־4 ביולי 2008, הקיץ הראשון שלה בכלא האיטלקי, נוקס לא הייתה יכולה שלא לחשוב על הפער: עד אז, היא הייתה עוד צעירה אמריקאית, שחיה חיים די מוגנים וחלמה לפרוש כנפיים בשנת לימודים בחו"ל. עכשיו היא אסירה בארץ זרה, נאשמת במשפט הרצח הכי מתוקשר בערך מאז או.ג'יי סימפסון.
באותו יום המקלחת בתא הכלא שבו המתינה לפתיחת משפטה התקלקלה. נוקס ביקשה מאחד הסוהרים שיבוא לראות. הסוהר ניסה לכפות עליה נשיקה. היא נמלטה ממנו. "רציתי להראות לו שהמקלחת לא עובדת, הוא חשב שזאת הזדמנות לבלות 'זמן מיוחד' איתי", היא משחזרת. "אני זוכרת שחשבתי, 'וואו, איזו מטפורה לאובדן החירות שלי'. אני אפילו לא יכולה לברוח מגבר טורף בכלא נשים, שבו אני נמצאת בגלל משהו שלא עשיתי".
הסוהר לא היה היחיד וגם לא הראשון: בשבועות הראשונים למאסר, סגן מנהל הכלא נהג לשאול את נוקס, בת 20 באותם ימים, שאלות פולשניות עם כוונה ברורה. "הוא היה מתחקר אותי על חיי המין שלי ושאל אם הייתי מ****ת אותו", חשפה ב־2019 בפודקאסט שלה, The Truth About True Crime. "הוא חשב שאני אשמה", היא מספרת עכשיו, "והוא הטריד אותי ממש מההתחלה כי זה גרם לו להרגיש חשוב, שיש לו גישה פרטית לאישה הצעירה שהייתה האסירה הכי מפורסמת בעולם".
נוקס ידעה שבכל המערכת, שננעלה עליה בתור הרוצחת של שותפתה לדירה, מרדית' קרצ'ר, אין אדם אחד שאפשר לבטוח בו. גם התקשורת, שהתנפלה על הסיפור כמו חתול שקיבל את המפתחות למפעל של השמנת, העדיפה לחגוג על "הרוצחת הסקסית", הכינוי שהודבק לנוקס רק בגלל המראה שלה. כדי לשבור אותה לחלוטין, כל האמצעים היו כשרים: רופא בכלא, למשל, הודיע לה שהיא נשאית HIV, מה שגרם לה לפרט בכתב מי היו הפרטנרים שלה ומתי המין היה מוגן ומתי לא - מידע שהגיע באורח פלא ממש לכותרות. אחר כך, פתאום, נאמר לה שחלה טעות והיא בעצם בריאה.
חוסר האונים הוביל לכך שנוקס אפילו לא הייתה יכולה לפנות לעזרה נפשית. "לא הייתה שם עזרה פסיכיאטרית שהייתי יכולה לבטוח בה", היא מגלה. "היה שם רופא ופסיכיאטר, אבל האם יכולתי לבטוח בהם? אם הייתי אומרת להם שאני עצובה, הם היו שואלים, 'זה לא בגלל שרצחת מישהי?’ אז הייתי בודדה. לא לקחתי כדורים נגד דיכאון כי לא רציתי להיות פגיעה בפני המערכת".
זה הגיע גם למחשבות אובדניות?
"חשבתי שאני אהיה כאן שנים, שאאבד קשר עם המשפחה שלי, שאם לא אצליח להפוך את החיים האלה לראויים - אולי אוותר עליהם. אבל תמיד מצאתי סיבה להמשיך, שיש גרסה של עצמי שיכולה להיות הטובה ביותר, אפילו בסביבה הזאת. לכן אף פעם לא הגעתי למצב שבו התאבדות הייתה אופציה אמיתית, אבל זה בהחלט משהו שדמיינתי, גם בצורה פרקטית: אם אגיע לנקודה הזאת, איך אעשה את זה בצורה מכובדת ולא כואבת. הכל עבר לי בראש".
ומה עשית כדי להמשיך?
"חשבתי חזק איך אני הופכת כל יום לראוי, שומרת על שפיות, בריאות פיזית, שייכות לעולם שבחוץ ולא לארבעת הקירות האלה. קראתי המון, כתבתי והתאמנתי הרבה. מלא כפיפות בטן. רצתי כל יום".
ובינתיים הבנת איך זה נראה בחוץ? מה קורה?
"מהרגע שנעצרתי ועד ההרשעה הייתי בטוחה שאצא זכאית. חשבתי שזה ברור, והכל זאת אי־הבנה אחת גדולה, שזה לא משנה אילו תיאוריות השתוללו בחוץ או שהתובע עמד בבית המשפט ואמר, 'היא כנראה אמרה ככה וככה'. וכשהורשעתי, היה לי משבר קיומי. חשבתי: אלוהים, האמת לא משנה. אנשים לא מעוניינים באמת, אלא בסיפור טוב, בדמות, פאם פטאל, נערה בהפרעה וחולת סקס. הם כל כך היו מרותקים לרעיון הזה, שהאמת לא הייתה רלוונטית".
× × ×
יש רק פרט אחד שבאמת חשוב לדעת על "פרשת אמנדה נוקס": אין באמת דבר כזה.
בלילה שבין 1 ל־2 בנובמבר, 2007, נרצחה הסטודנטית הבריטית מרדית' קרצ'ר, רק בת 21 במותה. זה קרה בחדר השינה שלה, בדירת שותפות בעיר הקטנה והציורית פרוג'יה. הרוצח, שהורשע בעבירה זו וגם בתקיפה מינית, הוא רודי גדה: גבר עם עבר פלילי של פריצות, כולל שימוש בסכין, שהייתה גם כלי הרצח. טביעות אצבע שלו וגם די־אן־איי נמצאו בזירה. הוא הוסגר מגרמניה, לשם נסע משום מה אחרי ליל האירוע. בזכות ניכויים כאלה ואחרים, הוא נידון ל־16 שנות מאסר, אבל השתחרר מהכלא אחרי 12, כשאת השאר הוא משלים בעבודות שירות. אה, והשם שלו לא אומר לרובכם כלום. על "הרוצחת הסקסית" או "פוקסי נוקסי", לעומת זאת, כנראה שמעתם פעם או מיליון.
נוקס הייתה אחת השותפות בדירה של קרצ'ר. הן הכירו כחודשיים קודם לכן, על רקע מכנה משותף: שתי סטודנטיות צעירות מחו"ל, שבאו לספוג את כל מה שיש לארץ המגף להציע. באותו לילה נוקס שהתה אצל בן זוגה הטרי, רפאל סולצ'יטו, סטודנט בן 23. השניים הכירו בקונצרט ומאז בילו יחד בצורה אופיינית לתקופה הכיפית של תחילת הזוגיות: בילויים, שיחות, צחקוקים, עישון וויד וסקס. זה מה שהיה גם בלילה שהעלה את חייהם על מסלול מופרע.
בבוקר נוקס חזרה לדירה, מרחק חמש דקות הליכה מביתו של בן זוגה, כדי להתקלח. היא לא ממש הבחינה בכתמי הדם בכיור ולאחר מכן ראתה שאריות של צואה באסלה אחרת בבית. החדר של קרצ'ר היה נעול. נוקס לא חיברה את הנקודות וחזרה לדירה של סולצ'יטו. בצהריים שניהם שבו לביתה, שם הבחינו בחלון שבור בחדר של שותפה אחרת. סולצ'יטו ניסה לפרוץ את הדלת של קרצ'ר בלא הצלחה וקרא לשירותי החירום. ואז התגלה המחזה המזעזע.
אחרי גילוי הגופה של קרצ'ר, המשטרה שמה עין על נוקס, שהייתה היחידה בקרבת מקום וגם לכאורה התנהגה "מוזר", כלומר לא נראתה מספיק אבלה לטעמם. בסרטון שצולם מחוץ לתחנה, ושימש נגדה בבית המשפט הקטלני של דעת הקהל, היא נראית מתנשקת עם סולצ'יטו ואז בוהה בחלל. זה הספיק כדי לחקור אותה ואותו ימים ארוכים, ללא נוכחות עורכי דין, תוך הפעלת לחץ מילולי ופיזי. לאחר יותר מ־50 שעות, בשפה זרה, נוקס מסרה גרסה מעורפלת, שמיקמה אותה וגם את הבוס שלה, בבר שבו עבדה, בדירה. גם הבוס נעצר.
אלא שהוא סיפק אליבי ושוחרר. מהאליבי שלהם המשטרה והתביעה התעלמו. גם הראיות הפורנזיות, שהיו קלושות, לא הספיקו. אפילו הגילוי של אדם נוסף, גדה, שבהתחלה אמר שנוקס לא הייתה שם ורק אחר כך טען שכן, לא עזרה: התביעה בנתה סיפור פנטסטי על "משחק סקס שיצא משליטה" בין נוקס, סוליצ'טו וגדה. הוא הלך על משפט מהיר והורשע. נוקס וסולצ'יטו הורשעו כעבור שנתיים ונידונו ליותר משני עשורים בכלא. התקשורת, שטחנה אינצ'ים וזמן מסך על "פוקסי נוקסי" (הכינוי שלה ב’מייספייס’ שדבק בה כמו מסטיק לנעל), חלבה רייטינג.
ב־2011 שניהם זוכו, כשהתברר עד כמה החקירה ובעיקר איסוף הראיות הפורנזיות היו מחדל אחד גדול ומביך. נוקס מיהרה לשוב לארה"ב, אבל הסיפור לא תם: ב־2013 השניים הורשעו שוב. רק ב־2015, בית המשפט הגבוה באיטליה סתם את הגולל עם זיכוי מהדהד. בית הדין האירופי הוסיף גם 20,000 דולר פיצויים על הפרת זכויותיה של נוקס.
שש שנים לאחר מכן, נוקס יושבת באולפן שבו היא מקליטה פודקאסטים ומדברת בניחוחות ובפתיחות על ההתמודדות שלא נגמרת. "האשמתי את עצמי הרבה לאורך כל התקופה", היא מספרת, "בעיקר בגלל החקירה שעברתי. לא נחקרתי לפני כן, לא הבנתי שלמשטרה מותר לשקר לי, לא הבנתי למה הרביצו לי, למה צעקו עליי. הייתי חייבת לסלוח לעצמי ולהבין את הנסיבות: ילדה בת 20 שנחקרה 53 שעות במשך חמישה ימים, בשפה שהבנתי אולי ברמה של ילדה בת עשר.
"חוקר של הודאות שווא הראה לי שהמקרה שלי ממש לא מיוחד", היא ממשיכה. "זה קורה כל הזמן. אותן שיטות. אבל ברור שחשבתי, 'למה זה קורה לי? האם אני עושה משהו לא בסדר?' כאישה אני חושבת שאני מוסללת לחשוב ככה. ובסוף הבנתי: הם היו דופקים אותי בכל מקרה. זה לא קשור אליי. הם האשימו איזו חולת סקס שהיא לא אני. היה לי מוזר לשבת בבית המשפט ולהקשיב לדיבורים על האישיות הזאת, 'פוקסי נוקסי', שאין לה שום קשר אליי. זה היה סוריאליסטי".
ובמילה עכשווית: גזלייטינג.
"אני מסכימה. ואני באמת רגישה להפליא לדברים כאלה: לא אכפת לי מה עשית לי, רק אל תגיד שלא עשית את זה. אני יכולה לסלוח כמה שתרצה, רק תהיה כן איתי".
אם יש רגע שממחיש את טחנות הרוח שבהן נוקס נלחמת, הוא התרחש דווקא כאדם חופשי, במולדתה. ב־2013 היא התראיינה לראשונה לדיאן סויר, כדי לקדם את הספר שכתבה, Waiting to Be Heard, שנועד לכסות את חובות המשפחה אחרי המאבק הארוך והיקר. סויר שאלה אותה, "האם את יודעת משהו על הרצח שלא סיפרת?". אני מזכיר לנוקס את השאלה הזאת, ביחס לקושי של אנשים לקבל את העובדות בתיק. היא צוחקת. "'כן, בטח שאני יודעת משהו שלא סיפרתי עדיין, חיכיתי רק לך'. ברור שאני לא יודעת כלום! אני מנסה להוכיח את חפותי. הלוואי שהייתי יודעת".
אז מה בעצם אנשים לא מבינים? מה כל כך קשה להם לקבל?
"יש כמה דברים. החקירה למשל. לאנשים קשה להזדהות עם החוויה שבה כופים עליך להאמין במשהו שלא נכון, כי אתה מותש, עייף, פוחד וקרה לך משהו מזעזע. אנשים שוכחים: פתאום, משום מקום, השותפה שלי לדירה נרצחה. והכל נהיה מפחיד ולא ידעתי איך לעכל.
"אנשים גם נוטים לחשוב", היא ממשיכה, "שאם השם שלי מקושר עם פשע, אז אני כנראה קשורה אליו איכשהו. כאילו שאין מצב שמישהו כל כך חף מפשע ייגרר לאורך שנים, בלי שום סיבה. אולי זה קשור לתפיסת השחור ולבן של נשים שיש לנו: או שאת אישה מושלמת שגם מתנהגת מושלם, או שאת אדם שאי־אפשר לבטוח בו. או שאת איזה קורבן בתולי או שאת אשמה במשהו".
ואצלך זה התעצם בגלל שהמעשה לכאורה היה טעון במיניות, “חולת סקס” וכו'.
"בדיוק. הרבה אנשים חושבים, שכדי שדבר כזה יקרה, המשטרה האיטלקית צריכה להיות מרושעת. וזה גם לא הסיפור. הכל היה יכול לקרות שוב בגלל כוונות טובות, שכידוע מובילות לגיהינום. אפשר לעשות נזק עצום מתוך מחשבה שאתה עושה את הדבר הנכון. ובמקרים רבים לא מוצאים את הפושע האמיתי. וכאן מצאו! אבל היה לחץ בינלאומי והאגו שיחק תפקיד. גם הייתה הטיה קוגניטיבית: כשמידע חדש סותר את המידע הקודם – אתה משנה את המסקנה שלך רק עד לאן שאתה חייב. הראיות הצביעו על רודי, אבל הצבעת כבר על רפאל ואמנדה, אז אולי הם גם אשמים. זה סוג של התעמלות אמנותית מנטלית".
מה השאלה הכי מעצבנת ששואלים אותך?
"'מי באמת עשה את זה?' כי זה מראה שלא יודעים שמצאו אותו. זה הנזק העצום בכותרת 'התיק של אמנדה נוקס'. קודם כל, מי הקורבן? מרדית' קרצ'ר. היא הקורבן ואלה החיים שלה שאנחנו מדברים עליהם. ורודי גדה יכול לצאת מהכלא והשם שלו לא יהיה מחובר לפשעים האלה. זה הכי מעצבן".
אבל גם המשפחה של מרדית' לא רוצה שום קשר איתך. יש משהו שהיית רוצה לומר להם?
"אם הם אי פעם יסכימו, אני מיד אשב איתם לשיחה. אני ממש מקווה שזה יקרה. מה שקשה הוא שאני לא יכולה זאת שמשכנעת אותם. אני לא בעמדה ליצור קשר ולנהל שיחה רציונלית על ראיות ולשכנע אותם שהאמת היא האמת. זה לא אפשרי בגלל מה שהם מרגישים כלפיי. לכן אני קצת חסרת אונים. אני רוצה שהם יידעו שאני רוצה לדבר איתם, ששנינו היינו קורבנות של מערכת המשפט. אני כל כך אמפתית כלפי הכאב שלהם. אין הפי אנדינג בסוף החיפוש אחרי צדק. מרדית' לא תזכה לחיות עוד יום. ואני לא יכולה לדמיין כמה זה קשה".
× × ×
נוקס חזרה לאחרונה לכותרות בזכות מאמר שכתבה למגזין ‘האטלנטיק’, "מי הבעלים של השם שלי?", שנוגע בנקודה הרגישה: השימוש בשמה כסמל של פרשת רצח מסעירה וגם, איך לא, "סקסית". מי שנגע בעצב החשוף הוא הבמאי תום מקארת'י (‘ספוטלייט’), שסיפר שהסרט החדש שלו, Stillwater (בכיכובו של מאט דיימון), שואב השראה מ"הסאגה של אמנדה נוקס". גם הציוץ שלה בנושא הפך לוויראלי.
"עבור הרבה אנשים אני רק דימוי", אומרת נוקס, "הם מערבים את החיים שלי בסיפור שלהם. אם יש דבר כזה, 'הסאגה של אמנדה נוקס' היא שאנשים אחרים אומרים לי מי אני. וזה התחיל ב־2007, כשהתחילו להאשים אותי בפשע שלא ביצעתי. ואז ספרים, כתבות, סדרות, הכל כדי למצוא איזו דמות אני בסיפור בדיוני. זאת הסאגה האמיתית".
ביקרת גם את מלקולם גלדוול, שניתח את ההתנהגות שלך בספר שלו, והסביר למה היא עוררה חשד. אבל בסוף, הנקודה שלו הייתה מה שאת טוענת: שפטו אותך בלי ראיות.
"הוא טען שהסיבה שבגללה כולם טעו לגביי הייתה אני. אני אשמה בגלל דעות קדומות או מיסקונספציות. חשבתי שהוא שם את הפוקוס במקום הלא־נכון. אין לי קשר לזה. זה נרטיב שמשפיע לא רק על התיק שלי, אלא גם על אחרים שזה קרה להם".
ה"אחרים" הם אסירים שהורשעו לשווא, נושא שנוקס מקדישה לו לא מעט מזמנה. במסגרתו היא גם אזרה אומץ כדי לסגור מעגל שנחשב לבלתי אפשרי מבחינתה: לדרוך שוב על אדמת איטליה, המדינה שלקחה ארבע שנים מחייה והיכן שלמרות הזיכוי היא נותרה, בעיני רבים, האמריקאית שחמקה מאחריות לרצח. זה קרה ב־2019, במסגרת ועידה שעסקה במערכת הצדק. נוקס הוזמנה לדבר והחליטה להיעתר. המחיר הנפשי היה כבד. "בחודשים לפני הנסיעה הייתי מבועתת. היו לי התקפי חרדה ופשוט פחדתי. הבנתי מאיפה זה מגיע, כי אני מקבלת איומים במוות כל הזמן".
עדיין?!
"כן, עדיין. הרבה שנאה מוטחת בי אונליין. הבנתי שאני אשמע הרבה, 'אנחנו יודעים שאת אשמה, אנחנו לא טיפשים כמו האמריקאים שאכלו את הבולשיט שלך'. לא ידעתי איך אתקבל, אם יצעקו או ינסו לתקוף אותי פיזית. או שהמשטרה תתפור לי תיק, הרי הם כבר עשו את זה פעם אחת. אבל קיבלתי תמיכה נהדרת מהמארחים שלי. היו צריכים להבריח אותי, רוב הזמן ישבתי במרתף וחיכיתי שאוכל לפגוש אנשים. לא יכולתי להיות אדם נורמלי שנוסע לוועידה. הלכתי להקשיב לפאנל על עונש מוות ופתאום שמו עליי ספוט. זה היה מעורר חרדה.
"אבל במקביל הייתה לי הזדמנות לחלוק את הסיפור שלי מול קהל איטלקי, ולא זרקו עליי כלום ולא שרקו לי בוז. אפילו קיבלתי הרבה הודעות של 'אני כל כך מצטער שהרשעתי אותך בראש שלי, את לא מי שחשבתי שאת'. זה היה משמעותי בשבילי. אני מקווה שבהמשך תהיה לי אינטראקציה טובה עם איטלקים ורק האנשים הרעים ברשת ימשיכו להיות גועליים".
בסרט עלייך בנטפליקס אמרת שאנשים הסתכלו לך בעיניים כדי לדעת אם את הרוצחת, אבל העיניים שלך הן לא ראיות. זה לא קורה גם לך לפעמים?
"כשהייתי בכלא אף פעם לא דיברתי עם אחרות על התיקים שלהן. לא רציתי לדעת למה הן בכלא. לפעמים סיפרו לי, אבל לא שאלתי ולא היה אכפת לי אם הן אשמות או לא. אתה צודק שכולנו שופטים לפי אלפית השנייה, זה טבעי. אני לא פחות אשמה בזה מאחרים. אבל גם אם יש לי את הדחף לשפוט, יש לי גם את הדחף להגיד שאני לא יודעת - בגלל שזה קרה לי. אנחנו בוטחים באינסטינקטים שלנו הרבה יותר מדי".
מה למדת עוד מהתקופה בכלא?
"הנשים שהייתי לידן גדלו בנסיבות קשות. התעללו בהן, הזניחו אותן, אף פעם לא נתנו להן הזדמנות ללמוד שליטה עצמית. חלקן גם לא ידעו לקרוא. לימדתי נשים לקרוא שעון ושכדור הארץ הוא עגול. זה הדהים אותי. הבנתי שאני ממשפחה מהמעמד הבינוני ויש אנשים עם פחות פריבילגיות, אבל בחיים לא דמיינתי שמישהו יכול לגדול בלי לדעת לקרוא. הייתי אחת היחידות שם שעדיין היו לה את כל השיניים. כן, הרבה מהן ביצעו פשעים, אפילו פשעים איומים. אבל הרבה מהן היו תוצר של הסביבה, של התעללות והזנחה. הן עשו החלטות גרועות כי החלטות גרועות זה כל מה שהיה להן".
אני מניח שזה גם היה מסוכן.
"כן, זה לא שהייתי במקום שמח והרגשתי בטוחה. כל יום הרגשתי שאני צריכה להסתכל מעבר לכתף, שאני צריכה להיות שקטה ובלתי נראית ככל האפשר, כי הייתי המפורסמת והייתה לי תמיכה של המשפחה. לאחרות לא היו מבקרים ומכתבים. הן היו מבודדות והסתכלו עליי וחשבו למה יש לה את מה שלי אין, וזה הפך לאגרסיביות כלפיי. אז נעזרתי במה שיש לי לתת: לימדתי לקרוא, כתבתי מכתבים והקראתי אותם. זה בהחלט היה אתגר".
לפני שנה פירסמת תמונה עם הסוודר שלבשת בכלא. סליחה, אבל איך לא שרפת אותו?
(צוחקת) "זאת מתנה מאחת השותפות שלי לתא שנשארה חברה טובה. אז שמרתי אותו. אבל זה לא שיש לי בגדים אחרים מאותה תקופה. נתתי להם להמשיך הלאה".
× × ×
"בחיים האמריקאיים אין מערכה שנייה", קבע הסופר פ’ סקוט פיצג'רלד, אבל ייתכן שנוקס מתחילה להוכיח אחרת. התגובות החמות לביקורת שלה על Stillwater, למשל, גרמו לה למידה של נחת. "זה משהו שאני מגלה אופטימיות זהירה כלפיו", היא אומרת. "שנים נאבקתי עם השאלה, האם אעשה משהו שיגדיר אותי יותר מהדבר שלא עשיתי וכן מגדיר אותי. הייתי חייבת להגיע למקום של שלווה, שאולי זה לא יקרה. כמו שבכלא הייתי חייבת להשלים עם הרעיון שלא אצא החוצה. אבל בעלי היה נעול על זה שאני כן אזכה למערכה השנייה. הוא החבר הכי טוב שלי והמעריץ הכי גדול שלי. אפילו המאמר שפירסמתי גרם לו לבכות, כי אולי אנשים סוף־סוף מבינים מי אני".
בעלה של נוקס הוא הסופר כריס רובינסון, איתו היא מגישה את הפודקאסט Labyrinths. הם הכירו אחרי שנוקס כתבה ביקורת חיובית על ספרו ונישאו לפני שנה וחצי. "אחרי הביקורת הוא אמר, 'היי, אנחנו צריכים להיות חברים'. ואז שאלתי את עצמי: אלוהים, אני יכולה שיהיו לי חברים שוב? הוא לא עשה עליי גוגל, לא חיפש את הפרטים העסיסיים. הוא רצה להכיר את האדם האמיתי. אני לא יכולה להגיד שככה רוב או כל הגברים התייחסו אליי. אבל יש בחיי אנשים שאני בוטחת בהם".
איך באמת מחזירים את האמון בבני אדם?
"שאלה מצוינת, ובמשך הרבה זמן לא בטחתי באנשים חדשים. לא פגשתי כאלה ובטח לא יצאתי לדייטים. מה שאני כן אומר זה שהגברים שהיו בחיי ונכנסו לחיי, הם כאלה שזיהו את האנושיות שלי והוכיחו את זה מההתחלה. אני מאוד בררנית. אבל אבא שלי תמך בי בטירוף. הוא בכה בשבילי ואף פעם לא ראיתי אותו בוכה קודם".
אמרת שהם "הוכיחו" את זה שאת יכולה לבטוח בהם. זה אומר שאת בוחנת אותם?
"הקטע הוא שאני לא צריכה לצאת מגדרי לבחון אנשים. בגלל שהוציאו אותי בתור מפלצת סקס משוגעת, גיליתי מאוד מהר אם זה מה שיש למישהו בראש כשהוא מסתכל עליי".
באחד הפרקים של הפודקאסט הזוגי, נוקס חשפה שהפילה את העובר שנשאה ברחמה. במקרה שלה, האירוע הקשה ממילא הפעיל טריגר מתקופת הכלא. "היו לי כמה רגעים של 'אלוהים, זה לא יקרה, אני לא אהיה אמא'", היא אומרת, "קודם בכלא ואז אחרי ההפלה".
אבל לפני כמה שבועות הגיעה הבשורה המשמחת: נוקס ורובינסון מצפים. "אני מאוד נרגשת, אסירת תודה, זה משהו שתמיד קיוויתי לו".
מה תספרי לילד על כל מה שקרה?
"אני חושבת שאלך בקצב של הילדים ואענה על השאלות שהם יפנו. אני בטח לא אחביא את זה. הילדים שלי יידעו שהייתי בכלא על פשע שלא ביצעתי, הם יידעו את זה כי אני אכיר להם את הנושא של הרשעות שווא. אני רוצה להיות פתוחה ושקופה לגבי מה שעברתי, כי אני מאמינה בתקשורת מהסוג הזה. הדבר שאני יותר חוששת ממנו הוא איך שאר העולם יתנהג אליהם: ינסו להשיג תמונות, יעשו פוטושופ שישים להם סכין מגואלת בדם ביד. אנשים כבר אמרו לי, 'אני מקווה שכל הילדים שלך ימותו בגלל מה שעשית', וזה מאוד מפחיד אותי. אני לא לגמרי בטוחה איך להגן על ילדיי מתקשורת נצלנית או מאנשים מסוכנים. אלה שאלות שאני שואלת את עצמי לקראת הכניסה להורות, ואין לי עדיין תשובות. לכן זאת תקופה מאוד מאושרת, אבל גם מפחידה".
נוקס מספרת שהיא עדיין בקשר עם סולצ'יטו, שהטראומה שלו היא אירוע בפני עצמו. הם מסתמסים בווטסאפ מדי פעם, לדברי נוקס, "כדי לבדוק מה קורה, לדעת אם עובר עליו או עליי משהו או שמישהו מאיתנו מרגיש לבד. לשנינו היו בעיות למצוא עבודה ולחזור לצאת עם אנשים. זה שאנחנו יכולים להיות בקשר ולהגיד 'אתה לא לבד' זה משהו חשוב".
ויש גם מקום להומור שחור, למשל?
"בטח. אנחנו יכולים להתבדח על זה".
מהי בדיחת אמנדה נוקס הכי טובה שאת מכירה?
"לבעלי יש אחת טובה. הוא אומר, 'להיות הבעל של אמנדה זה הכי טוב שיש: אני יכול להתחמק מכל דבר, בלאו הכי יאשימו אותה'".
