זה הבסיס לכל סרט פעולה מאז 'מת לחיות'. טרוריסטים משתלטים על בניין או מטוס או רכבת. הם מזוקנים, עם מבטא, כלי נשק, והם הולכים להתמודד עם שוטר לשעבר שבמקרה נמצא שם בחופשה. אבל החיים הם לא סרט, אף שלעיתים הם נראים כמו תסריט מופרך במיוחד. ובחיים, חבורה של טרוריסטים חוטפים מטוס כדי לרסק אותו על מגדלי התאומים בניו־יורק וגם מצליחים. אף שהם לא יודעים שבמושב שלידם במחלקה הראשונה של טיסה 11 של אמריקן איירליינס יושב קצין בסיירת מטכ"ל הישראלית, שכל חייו התמחה בטיפול באירועי טרור ומנסה להיאבק בהם בחוסר הצלחה. זה גם הסיפור של ההרוג הראשון במתקפת 9/11: דניאל לוין.
מה שבאמת התרחש באותן דקות מתוחות על המטוס, רגע אחרי שהתרוממו המחבלים מכיסאותיהם והכריזו על חטיפה - גם היום קשה לדעת. אבל המידע שהצליחו החוקרים לחלץ מהקופסה השחורה ומדברים שאמרו הדיילות בקשר לא הותירו מקום לספק: העניינים לא עבדו חלק כמו שחשבו חמשת הטרוריסטים. למרות איומיהם במערכת הכריזה לאחר ההשתלטות - "שאף אחד לא יזוז בבקשה, אנחנו חוזרים לשדה התעופה, אל תנסו צעדים מטופשים" - המטכ"ליסט בכיסא B9 לא היה מוכן לוותר.
האם הבין מיד מה כוונותיהם של הארבעה? צפה את הסוף? איך נראה העימות? האם הפעיל עליהם את השיטות אותן למד בסיירת? האם הצליח לחמוק מהגזים המטשטשים שהטרוריסטים ריססו בזכות ההכשרה שקיבל? האם היה קרוב להכניעם אך נכשל ברגע האחרון? את התשובות לכל השאלות האלה ניתן רק לשער. חבריו ומכריו של היזם ואיש ההיי־טק שהיה בן 31 במותו ותמיד הצטיין בכל מה שעשה, כולל בשירותו הצבאי הנועז, משוכנעים שהוא נתן למאמץ להציל את המטוס ונוסעיו את כל מה שיש לו, עד שככל הנראה הופתע על ידי המחבל שישב מאחוריו, סאטאם אל־סוקאמי, וזה שיסף את גרונו, כפי שעולה ממזכר של מינהל התעופה הפדרלי של ארה"ב שפורסם בשנת 2002. לוין נחשב לקורבן הראשון של מתקפת הטרור הגדולה ביותר שידעה האנושות.
"עוד לפני שזה אושר בחקירה האמריקאית, אני זוכר איך אמרתי לעצמי שאני בטוח שדני עשה משהו במטוס נגד החוטפים", מספר פרופ' אלפרד (פרדי) ברוקשטיין, מרצה לשעבר של לוין בטכניון ובהמשך חבר קרוב. "הוא לא האיש שלא יגיב לניסיון חטיפה כזה. זה לגמרי התחבר לי לדמות. ידעתי שהוא לא יהיה זה שיושב ולא עושה כלום כשדבר כזה קורה".
גם ח"כ ניר ברקת, שהכיר את לוין כשהיו שניהם בארה"ב, אומר כי "מתאים למטכ"ליסט שמוצא את עצמו בסיטואציה כזאת, שאין בה מה להפסיד לכאורה, להבין שצריך לנסות להציל את כולם ולהילחם בידיים חשופות".
סיפורו של איש הסיירת על הטיסה לכד את תשומת ליבה של העיתונאית מולי נייט רסקין, שהוציאה ב־2013 את הביוגרפיה של לוין, 'אין זמן טוב יותר: חייו הקצרים והמדהימים של דני לוין, הגאון ששינה את האינטרנט'. "לא התכוונתי לכתוב ספר, אבל לפני עשור פגשתי בניו־יורק את מרקו גרינברג, שהיה חבר טוב של דני מירושלים, והוא פנה אליי כעיתונאית ואמר לי שיש לו סיפור מיוחד, על חבר שלו שהוא חושב שכולם צריכים להכיר. אני זוכרת איך רצתי הביתה וחפרתי באינטרנט, מנסה להבין איך לא הכרתי את הסיפור הזה קודם. הוא יצר והספיק כל כך הרבה בחייו הקצרים והיה כל כך הרואי בטיסה הזאת. זה שהיה על טיסה כזאת איש הכוחות המיוחדים של הצבא הישראלי הרגיש לי יותר כמו סיפור בדיוני מאשר עובדות שקרו באמת".
× × ×
עוד בטרם הפך להרוג הראשון ולגיבור שניסה להפתיע את הטרוריסטים, לוין כבר הספיק להיות מוכר היטב לקהילת ההיי־טק. הוא כיכב על שערי עיתונים כלכליים ואף נכנס לרשימת העשירים של מגזין 'פורצ'ן', מקום 30 מתוך 40 האנשים העשירים בעולם מתחת לגיל 40. כאן בארץ, מלבד החברים בסיירת ובטכניון, כמעט ולא הכירו אותו. ו־20 שנה אחר כך, נראה שעדיין לא מספיק מכירים את סיפורו. אבל מי שכן, לא יכול להפסיק לחשוב לא רק מה היה קורה אם דני היה מצליח לעצור את הטרוריסטים בזמן - אלא גם מה היה קורה אם לא היה עולה על טיסה 11.
כשחוזרים למסלול חייו ומשוחחים עם חבריו, רבים מהם בטוחים: באותו יום שהטרור השתלט והעולם עצר מלכת, איבדנו את מי שתיכנן להיות ראש ממשלת ישראל. "בשנת אלפיים נסעתי לבקר את דני בבוסטון, טיילנו לאורך נהר צ'ארלס ואכלנו ארוחת צהריים במסעדה קובנית קטנה. אחרי ארוחת הצהריים עמדנו בחוץ והסתכלנו על הבניין של חברת 'אקמאי', החברה של דני. הוא הרגיש אז שהכל אפשרי. דיברנו על העתיד של דני ועל העתיד של מדינת ישראל, התעכבנו על הצורך בשיטת בחירות חדשה בישראל ולדני היה פתרון. בסופו של דבר אמר שיחזור לישראל, נקים מפלגה פוליטית והוא יהיה ראש הממשלה. הוא פשוט אמר, אני אוציא מאות מיליוני דולרים מכספי על מסע הבחירות, נזכה ברוב מוחלט בכנסת, נשנה את שיטת הבחירות ואז נתמודד מול האתגרים שעומדים בפני המדינה. אין לי ספק שזה מה שהיה קורה אם הוא לא היה נרצח ב־11 בספטמבר", כתב עליו החבר הקרוב מיכה לייקין אבני, היום מייסד ומנכ"ל חברת פנינסולה, שגדל לצידו בירושלים.
התחזית הזאת של אבני לא נשמעת תלושה ככל שמגלים יותר על המדען והיזם שנהרג בשחקים, ויחד איתו הפוטנציאל העצום שנשא איתו. ובהתחשב בכך שהיה בוגר בלתי מתפשר של סיירת מטכ"ל, זו שגדלו בה אהוד ברק, בנימין נתניהו ונפתלי בנט, גם היה לו הרקע המתאים. ואם לא את ראש הממשלה, ייתכן שהפסדנו את סטיב ג'ובס הישראלי. "עשרות אנשים שהכירו אותו יגידו שדני היה ברמה של ג'ובס ולארי פייג'", אומר חברו לסיירת מטכ"ל, ליאור נצר. "אני משוכנע בזה שהוא היה פיגורה ידועה בעולם אם הוא היה נשאר בחיים והיה ממשיך לעשות את מה שעשה".
× × ×
נקודת ההתחלה של מי שסומן כהבטחה גדולה כל כך וכבר בגיל צעיר הספיק להוכיח ולממש, הייתה בדנוור שבקולורדו, ארה"ב. לוין נולד שם לפני 51 שנה לאבא פסיכיאטר ואמא רופאת ילדים. יש לו שני אחים, אחד מהם, מיכאל, הפך ליזם היי־טק בעצמו ומכר חברה, 'קאשיה', במאות מיליוני דולרים. לקראת בר־המצווה של דניאל החל האב לכתוב שירה, גילה את היהדות ואת ארץ ישראל והחל לטפח את חלום העלייה. ב־1984 זה קרה והמשפחה התמקמה בגבעה הצרפתית בירושלים. הוא החל ללמוד באורט בהר הצופים, משיג בלי להתאמץ את הציונים הכי גבוהים בכל המקצועות ועדיין סוחב מבטא אמריקאי כבד. באופן טבעי התחבר לנערים מרקע דומה. "הוא גדל בגבעה הצרפתית ואני במושבה הגרמנית. היינו שנינו ילדים של הורים אמריקאים וזה היה המכנה המשותף", מספר מייק אביעד, חבר בתקופת התיכון. "היינו משחקים פוטבול בגן סאקר בירושלים. ניגנו יחד, אני בגיטרה והוא בגיטרה חשמלית, הוא גם ניגן בכינור וכמובן היה מוכשר ממני גם בזה. כל מה שהוא עשה הוא עשה ברצינות. בגיל 15 הלכנו יחד למכון כושר בירושלים. הוא היה שם שנה או שנתיים והפך לחזק ושרירי. בערך בגיל 18 התנתקנו. אני התגייסתי והוא התגייס אל תוך השושואיזם שהוא התגייס אליו".
ה"שושואיזם" המדובר היה סיירת מטכ"ל, אליה התגייס דניאל ב־1988, אז עמד בראשה שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון. דני חיפש את היחידה הנועזת ביותר, זו שתמתח את יכולותיו לקצה, וכשגילה שהתשובה היא סיירת מטכ"ל, הסתער.
"הוא היה כל כך מפוקס וכל כך מורעל על הצבא שלא ראינו את הצד הזה של הגאונות והחוכמה שלו כחברים שלו לצוות", מספר ליאור נצר, החבר מהסיירת בשיחה מביתו בבוסטון, שם הוא חי ב־11 שנים האחרונות. "היינו תמיד מצוותים יחד למה שצריך לעשות בזוגות. קרב מגע, ניווטים, אימונים. אני זוכר שפעם הלכתי אליו הביתה בסוף השבוע וראיתי איזו עבודה שהוא עשה בגיל 16 עבור חברת מחשבים כעבודת קיץ זמנית, הוא כתב תוכנה והוציא manuals, שאתה מסתכל עליו וחושב, 'וואו. זה מפרט שמיקרוסופט מוציאה לווינדווס מבחינת הרמה שזה כתוב בה'. לא יכול להיות שנער בן 16 כתב את זה. רמת התיעוד הייתה כמו ספר שלומדים ממנו באוניברסיטה. ברגע שראיתי את זה הבנתי שיש פה משהו שהוא הרבה מעבר ליכולות הצבאיות שלו. הוא היה אדם מאוד טוטאלי בכל דבר שהוא עשה ובצבא הוא היה כל כך טוטאלי שמה שבלט היה החיילות והכוח שלו".
איך באה לידי ביטוי הטוטאליות הזאת?
"הוא עשה אפילו יותר ממה שביקשו מאיתנו לעשות, כשמראש מה שדורשים ממך בסיירת מטכ"ל הוא ברף גבוה וקשה. הוא חיפש איך לאתגר את עצמו בסביבה מאתגרת מלכתחילה. הוא הצטיין בלימודים, אחר כך כשהוא התחיל לעשות ספורט הוא הצטיין גם שם ונהיה מין באדי בילדר כזה לפני הצבא. הוא היה בן אדם מפחיד מבחינת הכושר שלו, כל יד שלו הייתה בקוטר של הרגל שלי. פחדתי פחד מוות מקרב מגע איתו, ידעתי שאם הוא תופס אותי ולופת אותי, זה הסוף שלי. הוא היה מועך אותך כמו חרק".
× × ×
לוין נשלח לקורס קצינים, כצפוי, והשתחרר מהסיירת בדרגת סרן. שיחות עם מפקדיו שם באותן השנים מגלות שהיה בתפקיד רגיש ושרוב מעלליו שם גם 20 שנה אחר כך לא יכולים לצאת אל האור. במקביל לשחרורו הכיר דני את אן, בלגית שעלתה לארץ בגיל ההתבגרות והפכה לימים לאשתו. הם התחתנו כשדני היה בן 21 בלבד. "כמו כל דבר בחיים שלו, דני פשוט רץ. הוא היה טיל מונחה מטרה כזה וראה גם חתונה והקמת משפחה כדבר שצריך להספיק ולעשות מהר", מתאר נצר.
כשהגיע ללימודי תואר ראשון במתמטיקה והנדסת חשמל בטכניון בחיפה, נחשף הגאון שמאחורי הלוחם המורעל. פרופ' אלפרד ברוקשטיין, איש הפקולטה למדעי המחשב גם היום: "הייתי מרצה שלו ועשינו יחד פרויקט על תורת הקשרים במתמטיקה שהיה אמור להפוך להכנה שלו לפרויקט ברובוטיקה. הוא היה בחור מבריק ביותר. אי־אפשר היה לפספס את זה. באותה תקופה כסטודנט הוא עבד גם כחוקר צעיר ב־IBM. למרות פער גילים לא קטן נשארנו חברים".
לוין כיוון גבוה, ללימודים ב־MIT, המכון הטכנולוגי במסצ'וסטס, מה שפרופ' ברוקשטיין מכנה "המכה של ההנדסאים". כל מי שהכיר אותו ידע שאם הוא רוצה להיכנס למוסד שהצמיח זוכי נובל רבים הוא יגיע, וכך אכן היה.
אולם ההתחלה הייתה קשה. "הוא הגיע עם המשפחה, אשתו ושני ילדיו, לעשות את הדוקטורט ונאלץ לחיות תחילה בצמצום. הוא היה צנוע", מספר ברוקשטיין. "שנה אחר כך טסתי עם המשפחה שלי למעבדות בניו־ג'רזי והיינו נפגשים. כולם ב־MIT התפעלו ממנו".
ב־MIT פגש לוין את האיש שאיתו התניע את החברה הראשונה שהקים. תום לייטון, ד"ר למתמטיקה שימושית, הקים ב־1995 צוות חוקרים שיתמודדו עם הבעיה שצפו - עומס באינטרנט כתוצאה מריבוי משתמשים. באותה תקופה, עם ההתפתחות המהירה של האינטרנט, נוצרו בצמתים שונים ברשת פקקי תנועה וקשיים בהעברת הנתונים. התוצאה הייתה אתרים שקורסים וקשיים בתקשורת בין מדינות.
לוין ולייטון פיתחו יחד טכניקה לשיפור ביצועי האינטרנט. "זה כמו שאם תרצי לקנות עגבניות, ויש אותן באותה איכות וסוג במכולת למטה, תעדיפי אותה מאשר את הסופר בקצה העיר וככה גם יחסכו פקקים. ככה גם מידע באינטרנט, הם המציאו אלגוריתם שיוכל לחלץ אותו מאתרים קרובים", מפשט פרופ' ברוקשטיין את הרעיון.
ב־1998 נולדה החברה של השניים, אקמאי, בינה בהוואית, ונסקה במהירות. ביום הנפקתה, באוקטובר 1999, זינקה מנייתה ב־460 אחוז והיא סגרה את יום המסחר בשווי שוק מטורף של יותר מ־13 מיליארד דולר. עם ההנפקה וההצלחה, הפך דני לאחד הישראלים העשירים בעולם. "לא היה מתחרה גדול על הבמה שמתקרב ליכולות של אקמאי. הוא הופיע לא מעט בעיתונות, על שערי מגזינים. במרץ אלפיים, בשיא של השיא של אקמאי, דני אמר לי שליום או יומיים הוא חושב שהוא היה האיש העשיר בישראל. על הנייר", מספר נצר, שבשלב זה הצטרף גם הוא לחברה.
"אקמאי היא חברה עם סיפור מדהים. זו חברה שידעה הרבה עליות ומורדות. היא הייתה הנפקה הרביעית הכי גדולה בזמנו מבחינת עליית השווי באותו היום. החברה הנפיקה כשהיו לה מיליונים בודדים של מכירות והגיעה במרץ 2000 לשווי של מיליארדי דולרים.
"דני", אומר נצר, "הקים את אקמאי בצלמו ובדמותו. הוא פרח כי הוא לא היה צריך יותר להתאים את עצמו לסביבה שלו. בן אדם עם יכולות כאלה מתקשה באופן טבעי להתאים את עצמו לסביבה כי המוח שלו פועל פי עשרה יותר מהר מכל אחד אחר לידו. הוא הביא לאקמאי את הערכים שלמדנו בצבא. הוא סחף אחריו כל כך הרבה אנשים בגלל התשוקה שלו למה שהוא עשה. הוא היה עולה על הבמה וכולם היו מרותקים, אף אחד לא יכול היה להסיר ממנו את העיניים".
העושר הפתאומי הלהיב אותו?
"הוא היה צנוע מאוד, גם כשהוא היה מאוד עשיר. הלהיבה אותו ההצלחה וכסף היה מדד להצלחה, כבן אדם תחרותי. הוא לא חגג את ההצלחה בצורה מהותית. המשאב שהכי היה חסר לו היה הזמן. אחד הדברים האהובים עליו היו אופנועים אז הוא קנה חמישה אופנועים כדי שכל פעם הוא יוכל לבחור באיזה לנסוע וגם להזמין חברים שייסעו. הוא קנה עוד בית מאוד יפה בצ'ארלס טאון והוא חשב לקנות פרארי אבל הוא לא קנה בסוף".
ח"כ ניר ברקת פגש את לוין בבוסטון, כמה חודשים לפני הפיגוע. "הוא בן 31 ואני בערך בן 42. הוא היה מבוגר בגילו, להערכתי בגלל הניסיון מהצבא ובגלל המעברים בין אמריקה לישראל שמבגרים אותך ומחזקים אותך בגיל צעיר. גם אני גרתי כילד שלוש שנים בארה"ב. היה לנו הרבה במשותף, חי"רניקים, ירושלמים ואנשי היי־טק. דיברנו על שיתופי פעולה ואיך אנחנו כישראלים עוזרים אחד לשני. הוא היה מאוד נחמד, שיתף מניסיונו. דיברנו על המסלולים הדומים שעשינו בחיים. מאוד התרשמתי מהחוכמה ומהענווה שלו. היו בו תכונות של לוחם, והוא היה גם איש חושב".
לך הוא אמר משהו על שאיפות פוליטיות?
"לא. גם אני לא הייתי שם בכלל ואני לא זוכר שדיברנו על זה. הייתי כל כולי בעסקים וביזמות וגם הוא. אם הוא היה חי היום, אני דווקא הייתי רוצה להשוות אותו לאחד היזמים הישראלים המוצלחים, ולראות אותו חוזר לארץ ומנהל את העסקים שלו מפה. אין לי ספק שהוא יכול היה להיות היום אחד מאושיות ההיי־טק הישראלי".
הביוגרפית רסקין דווקא כן שמעה בשיחותיה עם החברים על השאיפות האלה. "זה לא בא רק ממנו", היא אומרת, "אלא גם מאנשים סביבו שאמרו לו, 'יש לך את מה שצריך. אתה ישראלי עכשיו, שירתָּ בצבא ביחידה משמעותית ואתה מנהיג מלידה'. אנשים ראו בו פוטנציאל כזה. הוא היה בכל התחנות הנכונות, בסיירת מטכ"ל, באוניברסיטה הטובה בעולם, הקים חברה מצליחה של מיליארדים, הפך לכוכב בעולם הדוט־קום וחשבו מסביבו וגם הוא עצמו, מה הדבר הבא? להיות פוליטיקאי בישראל קרא לו ועניין אותו. גם הכסף שצבר יכול היה לעזור לו בזה".
אבל אחרי הצמיחה המהירה, הגיעה גם מפלה עם התפוצצותה של בועת ההיי־טק. הונו האישי של לוין נחתך בזמן קצר מ־2.5 מיליארד דולר ל־100 מיליון דולר. "כשהבועה התפוצצה המניות ירדו אבל עדיין היה לו כסף. את יודעת, ההבדל בין מיליון דולר לבין עשרה מיליון דולר הוא לא גדול כל כך למישהו כמו דני. הוא לא היה צריך יותר מדי. היה לו ממה לחיות והוא לא התרושש", אומר ברוקשטיין. נצר: "זה השפיע עליו מאוד אבל לא מהצד האישי, הוא רצה לראות את החברה, הבייבי שלו, גדלה ומצליחה".
× × ×
את השנה שהתבררה כאחרונה בחייו, העביר דני לוין במלחמה להצלת החברה שלו, ולצד זה, באופן טרגי, דווקא אז הרשה לעצמו לראשונה להאט קצת. "בשנה הזאת הוא קצת לקח לעצמו אוויר וקצת נרגע. הסתכל בפרספקטיבה חיצונית על החיים שלו וראה שהוא בעצם כל החיים היה כל כך מוכוון מטרה שהוא כל הזמן רץ ורץ. זו הייתה שנה שהוא האט בה קצת את הקצב, אם כי במונחים של רוב האנשים זה עדיין היה קצב מהיר".
אל הטיסה הגורלית ההיא יצא מנומנם, אחרי לילה ללא שינה כשהוא מתכנן לפגוש לקוחות פוטנציאליים בקליפורניה. לאחר שעלה על המטוס פיטפט בטלפון במקום מושבו עם אחד מעורכי הדין של החברה. "הרבה אנשים באקמאי היו אמורים לעלות איתו על הטיסה הזאת, גם אני", מספר נצר. "הוא רצה שאצטרף אליו ובסוף שבוע נשכור אופנועים בקליפורניה אבל אמרתי לו שאני לא יכול לעזוב את העבודה ככה לשבוע, גם אם הוא הבוס. הכרתי הרבה סיפורים של אנשים בחברה שהיו אמורים לעלות איתו לטיסה הזאת, גם אחד שהסכים ואז קם מאוחר ופיספס את הטיסה".
איפה היית כששמעת מה קרה?
"הייתי בביקור מולדת בישראל ואני זוכר שבערך בשלוש אחר הצהריים שעון ישראל הייתה לי שיחה עם מישהו בניו־יורק והוא סיפר לי שהוא מסתכל מהמרפסת בבית שלו והוא רואה מטוס נכנס במגדלי התאומים. זה היה נשמע דמיוני, הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי מטוס נכנס וחשבתי שזה שידור חוזר, אבל זה היה המטוס השני. אחרי הפיגוע ביטלו את כל הטיסות לישראל במשך שבוע וטסתי לארה"ב בטיסה הראשונה שנחתה שם יחד עם ההורים של דני. סיטואציה קשה".
מאז מותו שומרים הוריו ואלמנתו של לוין על מרחק מהתקשורת, דוחים הצעות לראיונות.
"ככל שהימים עברו התברר גודל האסון ולא היה שום דבר שאפשר לעשות", מספר פרופ' ברוקשטיין. "עם השותפים שלו באקמאי ופרופ' תום לייטון יצרתי קשר מאוחר יותר ותום אפילו הגיע לתת הרצאה לזכרו בטכניון. עם אשתו והילדים לא היינו בקשר. אן נסגרה לגמרי. השוק היה גדול מדי והיא לא כל כך רצתה לדבר עם אנשים. אפילו שהיינו חברים טובים. אני שמח לדעת עכשיו שהיא התחתנה ושהיא חיה באזור שם. לא לחצתי על קשר. הבנתי שהיא באבל כבד".
"כשהתחלתי לדבר עם אנשים ולעשות תחקיר", מספרת רסקין, "גיליתי שמעט מדי נכתב עליו. דני אדם כל כך מעניין, שראיינתי כמעט מאה אנשים ועדיין הרגשתי שאני לא עד הסוף מכירה אותו".
Talgiladi17@gmail.com
