בדצמבר לפני שנה התכנסה מועצת השבט (רוי ואני), כאשר בפניה אתגר לא פשוט – בחירת היעד לטיול המשפחתי שלנו בקיץ, בשיאה של מגפה עולמית. העולם היה עדיין סגור לחלוטין, ונסיעה של חודש נראתה כמו פנטזיה הזויה. אל מול המצב הבלתי אפשרי הזה עמדו הנחישות שלי והעובדה שעומר מתגייס באוקטובר. מאז שהבכור שלנו עלה לתיכון ידעתי שהזמן לטיולי קיץ ארוכים ומרוחקים קצוב. כמו בכל משפחה ישראלית, השעון החל לתקתק מעל ראשינו. אומנם הגיוס היה עדיין רחוק בגיל 14, אך אני כבר נכנסתי לכוננות. וכך, בקיץ 2017 נסענו לאלסקה ולמערב ארצות הברית. ב-2018 הילדים התחננו שנמצא יעד עם פחות מ-200 שעות טיסה, ונסענו לסקוטלנד ולאנגליה. ב-2019 חזרנו ליעדים הפחות שגרתיים, והילדים מצאו עצמם בנמיביה ובמאוריציוס. ב-2020 הקורונה הצליחה לטרפד את התוכניות ולהשאיר אותנו מחוץ לנתב"ג. וכך הגענו לדצמבר, בידיעה שבקיץ 2021 עומר יסיים י"ב, וברור שהשנה נוסעים ויהי מה. אבל לאן?
חילופי השלטון בארצות הברית הביאו אותנו למחשבה כי ארצות הברית תחת ביידן תתחסן בקצב, וזהו היעד הבטוח ביותר לשים עליו את הז׳יטונים שלנו. הילדים היו מאושרים. אחרי נסיעות ארוכות ומתישות בדרכי העפר המג'עג'עות של מדבריות נמיביה, סוף-סוף ההורים האנרגטיים שלהם לוקחים אותם למקום עם כבישים נורמליים, ג׳אנק פוד לרוב ותנאי מחיה מערביים הארדקור. בקיצור, טיול טרום גיוס בארצות הברית היה מושלם בעיניהם. אנחנו, שחלמנו על יעד קצת פחות מערבי, מצאנו את הפתרון המושלם כאשר לתפקיד הטוויסט האקזוטי בטיול נבחרה הוואי, שהייתה אז מסוגרת לחלוטין. הימרנו שגם זה ישתנה עד הקיץ.
הקיץ הגיע, וההימורים הוכיחו את עצמם. ארצות הברית נפתחה בהדרגה ובשלב זה, כאשר שיעור המחוסנים היה מספק בעיני הממשל, נפתחו מסעדות ומקומות בילוי ותיירות. הכניסה לאירופאים הייתה עדיין אסורה, אך ישראל המחוסנת הייתה עדיין סוג של ירוקה, ונדרשה רק בדיקה כתנאי לכניסה. עד הרגע האחרון הצלחת המבצע הייתה מוטלת בספק. רק כשנחתנו בניו יורק השתחררה המועקה שליוותה את חיינו ממרץ 2020 וחזרה בגדול תחושת החופש והאושר של זמן עם הילדים, מנותק מהחיים הרגילים.
מניו יורק המשכנו בטיסה של ארבע שעות וחצי לסולט לייק סיטי. שכרנו רכב ויצאנו לכיוון הפארק האולימפי של יוטה, שנמצא מחוץ לעיר. הפארק הוקם לטובת משחקי אולימפיאדת החורף. בניגוד למה שאנחנו מכירים במדבר הישראלי שלנו, המדבריות של יוטה נצבעים בחורף בלבן, ובכל הר שמכבד את עצמו יש אתר סקי. המיקום של הפארק האולימפי בהרים שמעל סולט לייק סיטי מעניק לו אוויר נעים גם בקיץ החם, ושלל המתקנים שבחורף משמשים לסקי הופכים לסוג של לונה פארק מקומי חביב.
יש מזחלות הרים מהירות, ירידה אקסטרימית על אבובים במגלשת סקי תלולה, זיפליין עם מגוון אומגות, פארק חבלים, רכבל, אופני הרים ועוד. זה נשמע מבטיח, ותכננו לבלות שם כמה שעות. הספקנו לעלות ברכבל לתצפית עם נוף לפני שהודיעו על פינוי של כל המתקנים עקב סופת ברקים באזור. לאור העובדה שבכל זאת היינו אחרי 17 שעות טיסה, מבחינתי לפחות התסריט האלטרנטיבי של מסעדה איטלקית וארוחה נינוחה התקבל בברכה (שלא לומר בהקלה ובאושר).
הגענו לעיר בשעות אחר הצהריים המאוחרות, החזקנו מעמד עד 21:00 (שש בבוקר בשעון הביולוגי שלנו מהארץ) כדי להתאפס ולא לאפשר לג'ט-לג לתפוס פיקוד, וקרסנו. למחרת בבוקר ערכנו סיבוב רגלי קצר בסולט לייק סיטי, הידועה כאחד המרכזים הגדולים של המורמונים. מרכז העיר קטן וידידותי, הרחובות רחבים ומאוד נעימים. לקראת הצהריים יצאנו לנסיעה של ארבע שעות וחצי עד לעיירה הקטנה ווסט ילוסטון, מונטנה. מרבית הדרך עוברת בשטחה של מדינת איידהו, הידועה בארצות הברית כ-Potato State.
החלטנו, אם כן, לבקר במוזיאון תפוחי האדמה. בדרך ראינו פנייה למוזיאון אינדיאנים (Shoshone Bannock Tribal Museum), ורק לאחר שחלפנו על פניה במהירות קראנו שמדובר במקום קטן ומקסים ורשמנו לעצמנו פספוס. עצרנו במוזיאון תפוחי האדמה של איידהו, מקום קטן ולחלוטין לא מרשים, ובדיעבד היינו מעניקים את זמן העצירה למורשת האינדיאנית.
התחנה הבאה הייתה העיירה המקסימה איידהו פולס (Idaho Falls). במרכזה זורם נהר רחב, וכחלק מהשימוש במים לטובת החשמל נוצרו מפלים קטנים וציוריים, מעשה ידי אדם. לאורך הנהר יש טיילת לאופניים ולהולכי רגל, והיה כיף לזוז קצת. מקום מקסים. לקראת הערב עברנו למונטנה, והגענו לווסט ילוסטון. התחושה באזור - לגמרי מערב פרוע. העיירה נראית כאילו נשלפה מאחד המערבונים, ותוך כדי שיטוט ברחוב לא ממש תופתע אם מעבר לסמטה יצוץ בפלו ביל רכוב על סוס, יקשור אותו מול הבר השכונתי וידחף את דלתות העץ בדרכו פנימה.
כל ערב מתקיים באזור רודיאו שכונתי עם מגוון תחרויות ומופעי רכיבה. גם ילדים בני שלוש חבושים בכובע בוקרים מדוגם דוהרים "בשכונה" על סוסים, מבסוטים מעצמם. אין תחושה של מופע ממוסחר לתיירים אלא של מפגש מסורתי ומהנה (בהנחה שאתה לא סוס או פר). הקהל הוא בעיקר מקומי, חמוש בחולצות משובצות ובמגפי בוקרים גבוהים – אביזר חיוני באזור די גשום ובוצי. לחובבי בעלי החיים המופע ייתפס, ובצדק, כפגיעה בכל חיה המגויסת לטובתו.
העיירה הקטנה היא אחד משערי הכניסה לפארק הלאומי ילוסטון, מקום מרשים ביותר וגדוש במעיינות תרמיים, בגייזרים, בנהרות, בהרים ובשלל תושבים מרוצים, ובראשם דובי הגריזלי. הפארק הלאומי ילוסטון הוקם ב-1872, ומתהדר בתואר המכובד של הפארק הלאומי הראשון בעולם. הוא נמצא ברכס הרי הרוקי, ומתפרס על פני כ-9,000 קמ"ר. שלוש מדינות אמריקניות חולקות את מרחביו – איידהו, וויומינג ומונטנה. לפארק יש כמה שערי כניסה, ובהתאם לכך מתרכזים מרבית מקומות הלינה בעיירות הנמצאות ליד השערים.
אנחנו פיצלנו את ארבעת הלילות שלנו בפארק לשני מקומות לינה באזורים שונים: שני הלילות הראשונים היו ב-West Yellostone, עיירת הבוקרים הקטנה בשער המערבי של הפארק, ושני הלילות הבאים במלון הנמצא בתוך הפארק, סמוך לגייזר הידוע Old Faithful. כך נחסכות שעות נסיעה בפארק רחב הידיים, ולמעשה נוצרים שני כוכבים עיקריים שסביבם מטיילים.
בכניסה לפארק ניתן לקנות כרטיס כניסה שנתי לכל הפארקים הלאומיים בארצות הברית - מאוד משתלם אם בכוונתך לטייל ביותר מפארק אחד. המחיר לשנה (עבור רכב של חמישה אנשים) הוא 80 דולר, ומבחינתנו זו הייתה השקעה לגמרי משתלמת.
כדי להבין קצת יותר על היופי הזה מסביב הורדנו אפליקציה מעולה שנקראת gypsy. אתה מוריד אזורים שבהם אתה מעוניין לטייל, ומקבל חבר טלפוני שמאתר אותך על ידי GPS ומלווה אותך בסיפורים שמותאמים למיקום המדויק שלך. המידע כולל היסטוריה של המקום, המלצות איפה לעצור ובגדול – על כל מה שרצית ולא העזת לשאול. לסקרנים כמונו זה לגמרי עשה את העבודה. הילדים מצידם שמו אוזניות, והתעלמו לגמרי מקיומו של החבר החופר.
בנוסף להרים גבוהים, לנהרות כחולים, ליערות ולחיות, ייחודו של הילוסטון הוא בעיקר בפעילות הגיאו-תרמית שלו. אחרי הטיול באיסלנד, שכולה מעיינות תרמיים ופעילות געשית, הציפיות שלנו לא היו גבוהות. אז זהו, שטעינו. ברחבי הפארק קיימים שלושה אזורים מרכזיים של גייזרים פעילים – lower basin, mid basin, upper basin. בכל אחד מהם קיימות בריכות בוץ צבעוני מבעבעות, אדמה מעשנת ומים רותחים שבוקעים ממנה בזרימה או במפלים. בכל מקום בפארק קיימים מסלולי הליכה מאוד נוחים ומשולטים היטב. בדרום ילוסטון (lower basin) נמצא הגייזר הגדול והידוע ביותר בפארק, שנאמנותו ארוכת השנים ללו"ז קבוע של התפרצויות (אחת לכ-80 דקות) זיכתה אותו בטייטל Old Faithful.
סביבו מעשנים ומתפרצים באופן די ספונטני לא פחות מ-150 (!) גייזרים ברדיוס של מייל רבוע אחד. ההרגשה היא אפוקליפסה עכשיו. אפילו עם המון אנשים (בכל זאת אוגוסט) - השטח כל כך גדול, שבקלות אפשר לדמיין שהעולם נחרב וכל מה שנשאר ממנו הוא סיר מבעבע של לבה רותחת, המעלה המון עשן וסילוני מים חמים בכל רגע נתון.
באמריקה כמו באמריקה דואגים שיהיה לך נוח גם אחרי שהעולם נחרב. כל המסלול סביב הגייזרים מונגש לכיסאות גלגלים, ומעל האדמה הרותחת נמתחת רמפה שעליה אתה יכול לצעוד לאורך קילומטרים. הכול מתנהל בשקט ובסדר מופתי, ורוב הזמן אתה מרגיש שאתה די לבד בכוכב המוזר הזה שעליו נחתת - חוויה באמת חד-פעמית. במערב הפארק נמצא ה-Grand Canyon of the Yellowstone, גרסה קטנה ועדיין מרשימה מאוד של הדבר האמיתי... יש שם מפל מרשים ושבילי טיול לאורך המצוק שמזהירים אותך מדובי הגריזלי, שליטי האזור.
עזבנו את ילוסטון לכיוון הפארק הלאומי Grand Teton. הטטון הוא שרשרת הרים עצומה, שמקיפה עמק ירוק ומלא מים שנקרא Jackson Hole - מקום פסטורלי שנשלט בעבר על ידי בני שבט השושון האינדיאנים, עד שנכבש על ידי האדם הלבן. 90% מהאינדיאנים מתו משפעת, שלא הייתה קיימת שם עד אז. השאר נרדפו וניצודו, שטחי המחיה שלהם צומצמו והמעטים ששרדו רוכזו בשמורות שבהן נותנים להם מזון בסיסי המספק את מחייתם. השמורות הפכו למוקד של סמים ואלכוהול. כלוב של זהב, סוג של.
עד היום נשים אינדיאניות נחטפות מהשמורות ונמכרות לתעשיית הזנות, וככלל, גורל האינדיאנים הופך עגום יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אחד הכתמים בתולדות ארצות הברית. עצרנו לטיול רגלי באחד האגמים (Jenny Lake), ועל המעבורת הקטנה שחוצה את האגם בדרך למסלול הרגלי קיבלנו תדריך סטנדרטי למפגש עם דוב. מאוד מרגיע. האזור עמוס דובים בריכוז גבוה, ומסתבר שבמקום שאתה תחפש אותם, ברוב המקרים הם פשוט מוצאים אותך.
הדייט אמור להיגמר בסדר מבחינת שני הצדדים, אבל כמו בימי אלסקה, חשוב לשמור על קוד התנהגות שנותן ריספקט לדוב ולמעמדו האזורי. למשל, אסור להסתכל לו בעיניים, למי שמתכנן. כמו כן, לא מומלץ לרוץ ולברוח, שזה בערך הדבר הראשון שכל אדם שפוי יתכנן לעשות. מה כן? לעמוד במקום בשקט ולהתפלל לטוב. המשימה הפשוטה ביותר שקיבלנו כדי להימנע מהמפגש היא לעשות רעש כשהולכים בשביל. בזה הילדים שלנו מצטיינים, אז הלכנו נטולי חשש. היה ברור שאף דוב לא יעז להתקרב עם הווליום של השירה של גיאצוק. מה שכן, סביר שהברחנו כמה מטיילים אחרים.
בסיום המסלול חיכה לנו נוף מקסים של האגם ורכס ההרים המקיף את הפארק, הילדים נשמו לרווחה כשעלינו על המעבורת חזרה ללא שנרשמה כל אינטראקציה עם פו וחבריו. ג׳קסון היא העיירה המרכזית בעמק. עיירת בוקרים קטנה ומקסימה עם מדרכות מעץ חורק, ואתה מצפה שבאפלו ביל או בוני וקלייד יצוצו מאיזה בר, ויברחו מתנדנדים מהשריף. מקום מקסים עם אווירה של פעם.
יצאנו לשיט בנהר ועברנו ליד החווה הענקית של הריסון פורד, שהיא מקום המגורים העיקרי שלו. מסתבר שאינדיאנה ג׳ונס החתיך כבר נושק ל-80, ומבלה לעתים את ערביו בפאבים של ג׳קסון. כשחסר לו סוכר הוא יכול לקפוץ לאומה תורמן או לסנדרה בולוק, שקנו לעצמן בתים קטנים מול הנהר וההרים כדי להירגע מכל האקשן של העיר.
מעל ג׳קסון מתנשא Mount King, שבחורף מתפקד כאתר סקי ובקיץ יש בו רכבל שעולה למסלולי טיול, מגלשות הרים ופעילויות שונות לילדים (מיני גולף ועוד). מקום חביב להעביר בו שעתיים-שלוש.
בדרך חזרה לסולט לייק סיטי נדבקנו לחלונות, כשבחוץ פסטורליה נמשכת של מרחבים ירוקים, נהרות רחבים, הרים מטורפים, סוסים, פרות, חוות וקצת אנשים.
הנופים משתנים במהירות גם במרחקי נסיעה קצרים. מרבית הנסיעה הייתה במדינת איידהו המוצפת יערות. בשעה האחרונה מצאנו את עצמנו בתוך קניון צר שבו מתפתל נהר כחול, כשלצדו מפוזרות בקתות נופש עם קרוואנים המונחים בחניה. בכלל, ברבים מהבתים שעברנו בדרך ראינו קרוואנים, וברור שזו הדרך המועדפת על המקומיים לטיול סופשבוע. עצרנו באגם מקסים על גבול מדינת יוטה. הילדים שמחו לחלץ עצמות אחרי כמה שעות נסיעה, ומיהרו למיםֿ כדי לערוך תחרויות סאפ וליהנות מהאווירה הרגועה מסביב.
ברוכים הבאים להוואי
מסולט לייק סיטי המראנו להונולולו. הוואי לא רק רחוקה 22 שעות (בטיסה ישירה) מישראל. היא רחוקה (מאוד) מכל מקום אחר. השכנים הקרובים ביותר מכל כיוון נמצאים במרחק של חמש שעות טיסה. המילה "בידוד" מקבלת פה קונוטציה אחרת לגמרי. השכונה של הוואי נקראת פולינזיה (הרבה איים). השטח של האזור הוא 40 מיליון קמ"ר, שרובם מים. כיום האיים הפולינזיים מהווים סוג של משולש גדול - הוואי היא הקודקוד הצפוני, ניו זילנד המערבי ואיי הפסחא במזרח. בפנים יש כל מיני שמות אקזוטיים כמו טונגה, טהיטי, סמואה ופיג׳י. לכל מקום תרבות ומורשת משלו, אבל סממנים דומים.
את הטיול התחלנו באי אואהו (Oahu), האי הכי מערבי במאפיינים שלו, שם נמצאים הונולולו וסימן ההיכר שלה - חוף וואיקיקי. עקרונית היינו אמורים לתעב את המקום העמוס הזה, שכולו גורדי שחקים ומלונות ענקיים, רשתות מערביות והמון-המון אנשים שמסתובבים לאורך החוף הפסטורלי והורסים את השלווה. במפתיע, וואיקיקי מצליחה להכיל את כל הבלגן הזה ולייצר ווייב מיוחד שהופך אותה לסוג של ניו יורק מקומית, בגרסה אקזוטית ומגניבה.
הגלים בחוף וואיקיקי הם גן עדן צרוף לגולשים מתחילים. הם ארוכים ונמוכים, לא מתנפצים ובגדול – יכולים לקחת אותך טרמפ מהעומק ממש עד החוף. המים עמוסים גולשים, שהופכים לחלק מהנוף ומכרטיס הביקור של הונולולו. חופי וואיקיקי מתאפיינים בחול לבן ורך, שלא טריוויאלי למצוא בו פינה פנויה. מעבר לכביש יש חנויות רבות וסניפים של הרבה רשתות מוכרות לבגדי גלישה וחוף, ובכלל. בכל מקום בהונולולו יש בתי קפה הומי אדם, למסעדות הפופולריות יש רשימות המתנה מפוארות ובכלל – האזור תוסס ביום ובלילה.
ביומיים שהיו לנו טיילנו מחוץ להונולולו. היינו במרכז התרבות הפולינזית, שנותן הצצה מעולה לטמפרמנט האזורי. כל עם מקבל אזור שבו הוא ממחיש את התרבות שלו במגוון דרכים – בתים לדוגמה, תלבושות טיפוסיות, מופעים ועוד. בסיום הערב מתקיים מופע לואהאו ענק המספר את תולדות עמי האזור בשירים, ריקודים ומופעי אש, ג׳אגלינג ופירוטכניקה. המופע כולל גם ארוחת ערב ענקית – מזנונים עמוסים אוכל מערבי ומקומי מפתיע באיכותו ובמגוון הרחב. הלואהאו מספר סיפור המשלב אלמנטים של לחימה ואהבה, ועשוי באופן המתאים לכל גיל. מופעי הלואהאו מתקיימים בהוואי בכל מקום, לשימור המסורת המקומית. אומנם מדובר במופע תיירותי ויקר, שבו מוגשת ארוחת ערב ולאחריה מופע המסביר וממחיש את התרבות המקומית, אך בניגוד לתחושה המקדימה, אין תחושה של מלכודת תיירים מלאכותית אלא של ניסיון אותנטי להעביר את הרוח הפולינזית לתיירים. הלואהאו מספר סיפור המשלב מרכיבים של לחימה ואהבה, ומתאים לכל גיל.
במרכז התרבות הפולינזית יש חנות מוזיקה המוכרת מגוון גדול של יוקלילי – כלי נגינה שהוא גרסה קטנה יותר של הגיטרה, בעל ארבעה מיתרים. מוצאו של היוקלילי בהוואי, ותמרי הגיטריסטית שלנו בחרה לה חבר חדש.
43 צפייה בגלריה
מרכז התרבות הפולינזית- קונים יוקלילי, שעשה איתנו את הדרך הארוכה הביתה
(צילום: לימור רגב)
למחרת העברנו כמה שעות בפרל הרבור, בסיס חיל הים האמריקני שהותקף ללא כל אזהרה מוקדמת על ידי יפן ב-7 בדצמבר 1941. המתקפה היפנית גבתה מחיר דמים כבד של 2,403 אמריקנים, ופגעה פגיעה קשה ביותר באוניות ובמשחתות שעגנו במפרץ. הייתה זו נקודת המפנה, אשר הובילה להצטרפות מיידית של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. את הביקור בפרל הרבור פותח סרט של כעשר דקות, המאפשר להבין היטב את ההתרחשויות ועשוי באופן מעניין ונוגע, שכבש גם את מלוא תשומת ליבם של שלושת המתבגרים שלנו. 1,155 מתוך כ-2,400 החללים של אותו יום טבעו עם האונייה העצומה שעליה שירתו - משחתת הצי USS Arizona. כ-900 מהם נותרו קבורים מתחת למים עד היום, לכודים בתוך האונייה שירדה למצולות.
ממשלת ארצות הברית החליטה, באישור משפחות החללים, להותיר את גופות אנשי הצוות של האריזונה באונייה שבה מצאו את מותם באותו בוקר. האנדרטה לזכרם נבנתה מעל שרידיה המקוריים של המשחתת אשר ירדה למצולות, ובה שוכנים לנצח מלחיה. שיט של עשר דקות מוביל את המבקרים באופן מסודר אל אתר ההנצחה המצמרר. בביקור ניתן לראות את שרידי המשחתת העצומה מתחת לפני המים ולהבין את גודל האסון.
אתר נוסף בפרל הרבור הוא הצוללת באפין. הסיור מתבצע באופן עצמאי, ומאפשר התרשמות מתנאי החיים על צוללת בימי מלחמת העולם השנייה. הביקור בפרל הרבור אורך כשעתיים-שלוש (בהנחה שמדלגים בין המקומות), והוא חובה למי שמתעניין בהיסטוריה ובכלל.
משם המשכנו בנסיעה לאורך החוף. מזג האוויר בהוואי מעולה, וגם בימים החמים יותר יש רוח נעימה. החופים מהממים: חול זהוב, עצי קוקוס ומים ב-50 גוונים של כחול. הטבע נגיש באופן מרגש ויוצא דופן. במקומות אחרים שבהם טיילנו, כדי לראות צבי ים אתה יוצא לים ושט לנקודה שבה ידוע שהם מתכנסים, וגם אז זה עניין של מזל. פה בחלק מהחופים פשוט נכנסים למים הרדודים, וחצי מטר לידך עולה מדי פעם ראש של צב סקרן שמציץ עליך וצולל בחזרה. אתה יכול לעקוב אחריו עם שנורקל או פשוט לחכות לחבר הבא. מדהים, באמת.
הנסיעות באואהו ממחישות את הניגוד הזה שמשקף את איי הוואי - בין צוקי בזלת גבוהים ופראיים שעלו מן הים בהתפרצויות געשיות לבין יערות הגשם וחופי הזהב. אם נוסיף לזה את התושבים החייכניים, הרגועים והנעימים, אפשר להבין למה כדאי לטוס כל כך הרבה שעות כדי להגיע הנה.
שתי מילים עיקריות שולטות באוצר המילים של המקומיים, ונשמעות בכל מקום - אלוהה (שילוב מאוד נוח של היי וביי) ומאהאלו - תודה.
באואהו מתרכזים 75% מהאוכלוסייה של הוואי, והוא היחיד באיי הוואי עם ריכוז גדול של סממנים אמריקניים מובהקים. מובן שקבענו את מרבית הטיול לשלושה איים אחרים, הרבה פחות עמוסים ומיושבים והרבה יותר מסורתיים. הילדים היו מוכנים להישאר בוואיקיקי עוד כמה ימים (שבועות, שנים), אבל הם תקועים איתנו… ממשיכים לקוואי.
50 גוונים של ירוק
בערך חמש דקות אחרי שנחתנו בקוואי היה ברור שיש פה אהבה ממבט ראשון. אם הדשא של השכן ירוק יותר, הוא כנראה גר כאן. האי צבוע ב-50 גוונים של ירוק, כאילו מישהו עבר עם טוש זוהר במטרה לוודא שברור לכולם מהו הצבע השולט. העובדה שבקוואי נמצא המקום הגשום ביותר בכדור הארץ - הר וואלהלה (כ-11 אלף מ״מ גשם בשנה!) - תורמת את שלה לממלכה הירוקה. מיד כשיוצאים משדה התעופה היפהפה ומתחילים בנסיעה בכבישי האי נראה כאילו מדי יום מגיע גנן ודואג שהכול יהיה נקי, בוהק ומתוקתק. לא סתם קוראים לקוואי Garden Island.
כדי לתת תחרות ראויה לכל הירוק הזרחני הזה, האדמה במרבית האי היא בצבע חמרה/אדום. אדמת קוואי עשירה מאוד בברזל, שבמפגש עם החמצן מייצר תהליך של חלודה. האי המחליד יפה בצורה יוצאת דופן. למיקס הצבעים צריך להוסיף את הגוונים הכחולים של הים הנשקף מכל פינה ואת צוקי נאפאלי החומים והאדירים, שנוחתים לים בחלקו הצפוני של האי.
בניגוד לאואהו, שמרושתת כבישים ואנשים, בכל קוואי יש רק שני כבישים, אחד במערב ואחד במזרח. מרבית האי כלל אינה נגישה לרכב. הדרך היחידה לראות את מרכז קוואי היא במסוק או ברגל, בטרק מאתגר של 25 קילומטר לכל כיוון. צוקי נאפאלי בצפון האי מחייבים הגעה מהים או מהאוויר. יש סיורים ימיים לאזור הצוקים, אבל אנחנו בחרנו באפשרות האווירית, משתי סיבות: הסיור במסוק מעניק מבט-על ועובר מעל האתרים המרכזיים של קוואי, והים באזור צוקי נפאלי עשוי להיות מאתגר. בהתאם לכך, השיט יוצא בשעה מאוד מוקדמת כדי לנסות לשהות באזור באופן יחסית רגוע.
בכל אופן, הטיסה אורכת כשעה והנוף פשוט עוצר נשימה. חולפים מעל המפלים האדירים שהתפרסמו ב"פארק היורה", הקניון המרשים שבו טיילנו יום קודם לכן וכמובן גולת הכותרת – טיסה מעל מצוקי נפאלי האדירים ומבט על המפרצים המהממים ביניהם, הנגישים רק מן הים. הטיסה עוברת מעל מפלי מים גבוהים, ומחדדת שוב מדוע קוואי נחשב ליפה מבין האיים. אפשר גם להבין למה סטיבן ספילברג בחר לצלם פה את "פארק היורה" - אמין לגמרי למקם דינוזאורים בלב הטבע המשוגע והפראי הזה.
ספילברג אינו היחיד שהביא את קוואי לבתי הקולנוע. היופי הירוק והפראי של האי שימש רקע לכ-50 סרטים וסדרות, בהם "שודדי התיבה האבודה", "קינג קונג", "6 לילות 7 ימים" ועוד. מובן שהקדשנו יום טיול לכל אחד משני הכבישים. הכביש המזרחי לקח אותנו סמוך לעיירה Princeville, שם נמצאים בתי המלון היוקרתיים של מי שבוחר להתארח באזור הקרוב יותר לצוקי נפאלי. משם יורד הכביש אל החוף הקרוב ביותר לצוקי נפאלי – חוף Ke’e.
הכביש המערבי מוביל לקניון Waimea, ומאפשר תצפיות על הקניון ועל האוקיינוס ומגוון מסלולי הליכה. בתכנון היה גם שיט קיאקים בנהר וואימאה, אך מזג האוויר התהפך סמוך לשעת השיט וארובות השמיים נפתחו, כך שנאלצנו לוותר - לא מאוד מפתיע כשמדובר במקום הגשום ביותר בעולם. קוואי הוא הוותיק מבין האיים. התפרצות געשית הרימה אותו מעל פני הים ויצרה במרכזו מכתש ענק, שבו זרמה הלבה. בשלב מסוים התמוטט חלק ממרכז האי ונוצרו צוקי נפאלי האדירים, שנוחתים אל הים בצפון. במקום ההתמוטטות נוצר מכתש צבעוני, שקיבל ממארק טוויין את השם Grand Canyon of the Pacific.
קוואי הוא האי היחיד שהצליח לשמור על עצמאות עד שהצטרף לממלכת הוואי מרצונו, ולא נכבש על ידי המלך הראשון קמאהאמאה כשניסה לאחד את איי הוואי לממלכה אחת. הוא גם הצפוני ביותר מבין האיים, ולכן היה האי הראשון שאליו הגיע מי שגילה את הוואי (למערביים) במסעו לדרום האוקיינוס השקט - ג׳יימס קוק, חברנו מהפוסט הקודם. פה שמענו את הסיפור המלא שלו.
מתברר שהמקומיים ראו בו אל שנחת מהים, והתייחסו אליו בהערצה ענקית. אחרי שנהנה קצת ממעמדו העליון החליט קוק שהגיע הזמן להמשיך הלאה במסעותיו. לא רחוק מהחוף פגע הים הסוער באונייה שלו והיא נשברה. הוא חזר לקוואי, אבל משהו בתסריט הזה של אל עם אונייה שבורה לא נראה אמין למקומיים. הם התהפכו על קוק, והסוף ידוע. עם כל הכבוד למנהיגי העבר, שליטי האי הבלתי מעורערים הם תרנגולי הבר. אם נולדת תרנגול - שווה לבדוק אופציות הגירה לקוואי. ברחבי האי משוטטות להנאתן חבורות של תרנגולות ואפרוחים.
שמירה על הסביבה היא ערך עליון בהוואי. אנשים צמאים = בקבוקי פלסטיק. כדי למזער את התופעה, בכל מלון אתה מקבל בחדר בקבוקים רב-פעמיים כמספר האנשים במתנה. ברחבי המלונות פזורים מתקנים (תמי 4 מקומי) שבהם אתה ממלא מים קרים ומעולים, במקום לקנות. ממש שיחוק. הים בקוואי שמור למקצוענים בלבד. בצפון האי נערכות בחורף אליפויות גלישה בינלאומיות עם גלי ענק של כ-15 מטרים. גם בעונה הרגועה הים מלא זרמים וגלים מטורפים, בעיניים הלא מקצועיות שלנו. העדפנו לרבוץ בבריכה, ולהגיע לחוף בעיקר כדי לראות את הגולשים המעולים מתאבדים על כל גל.
ארבעה ימים ולילות בקוואי עברו מהר (מדי), ולחלוטין השאירו טעם של עוד.
האי הגדול: שעה אחרי שהמראנו מקוואי הירוקה נחתנו במה שנראה ככוכב לגמרי אחר. האי הגדול של הוואי נקרא ככה בדיוק - Big Island, או Island of Hawaii. הוא זכה לשם הוואי מפני שכאן נולד וגדל המלך שעתיד לאחד את שרשרת האיים לממלכה אחת, קמאהמאה הראשון או כפי שקוראים לו כאן - the great. האגדה מספרת שאמא שלו ידעה שבנה נולד לגדולות מפני שבזמן ההיריון חשקה נפשה במאכלים כגון אישוני עיניהם של הצ׳יפים היריבים. בהחלט סימן. בכל מקרה, הסיפור גרם לי להרגיש קצת סטנדרטית מדי עם החשקים שלי בהיריונות:)
באי הזה ניצבת גם אנדרטה לזכר ג׳יימס קוק חברנו. אומנם חבריו המקומיים החליטו לרצוח אותו אחרי שהתברר להם שהוא לא ממש האל שהחזיקו ממנו, אבל בכל זאת חיבבו אותו מספיק כדי להעניק לו את הכבוד האחרון השמור, על פי המסורת המקומית, לאנשים שחפצו ביקרם: הם פשטו את עורו, חתכו את גופתו לחתיכות ושלחו אותן לצוות המלחים המסור שלו. כבוד מפוקפק משהו, וממש לא הייתי רוצה להיות המלח שפותח את החבילה.
האי הגדול הוא היחיד שבו פועלים שני שדות תעופה, ונחתנו בזה המערבי, קונה. הנוף מסביב לשדה התעופה נראה כמו אחרי מגה-פיגוע וולקני - שדות לבה אינסופיים, שהפכו למרחבים אינסופיים של סלעי בזלת שחורים. השילוב עם הים הכחול שנשקף מכל מקום וההרים הגבוהים במרכז האי הוא וואו.
כדי לגוון קצת את החיים, יש באי הגדול יותר מעשרה אזורי אקלים שונים. מזג האוויר משתנה לגמרי במרחקים יחסית קטנים, ואתה יכול לנסוע שעה ולעבור מחופי תכלת שטופי שמש לג׳ונגל ירוק שבו יורד גשם 22 ימים בחודש, כל השנה. הנופים פראיים - הרים גבוהים (בראשם מאונה קיאה, עם פסגה של כ-4,000 מטר ואפס מעלות גם בקיץ), שדות מרעה ירוקים, מכתשים שהיו פעם הרי געש, ובדרום-מערב הפארק הלאומי וולקנו, הר געש פעיל שהתפרץ לאחרונה ב-2018, כשנהרות לבה אדומה זרמו לים וכיכבו בכל סטורי או טיקטוק של בני המזל שהיו באזור.
האי הגדול הוא המקום האידיאלי לכל מנהיג שמעוניין להגדיל את שטח המדינה שלו ללא סכסוך עם השכנים. למעשה, הוא האזור היחיד בכדור הארץ שצומח ומגדיר מחדש את גבולותיו באופן קבוע… כל התפרצות של הר געש או רעידת אדמה באוקיינוס מייצרת חשיפה של אדמה חדשה ומגדילות את השטח של האי. המשרה הכי שווה באזור היא להיות מתכנן המפות שלו – העתיד המקצועי מובטח, שכן הן אף פעם לא ממש עדכניות.
בילוסטון שלטו הביזונים, בקוואי התרנגולים, ובאי הגדול יש לנו שליטה חדשה בכבישים: עז הבר. העזים מסתובבות בעדרים, והתחביב האהוב עליהן הוא ניתור לכביש בכל רגע נתון. חוקי התנועה לא ממש מדברים אליהן, מבחינתן הן קיבלו זכות קדימה מולדת. ככלל, אם נולדת בעל חיים יבשתי ואתה מעוניין בחיים נינוחים עד הפנסיה, ובסיום טבעי כשיגיע זמנך לעשות אקזיט מהעולם - איי הוואי הם היעד שלך. בגדול, החיות עברו סוג של סלקציה בכניסה. כשעלו הרי הגעש מהים ונוצרו האיים, הם היו ריקים.
רק חיות שהובאו הנה על ידי המתיישבים הפולינזים, ואז האירופאים, גדלו כאן. משמע - אין יתושים, אין ג׳וקים, אין זבובים, אין נחשים ובכלל - אין טורפים. ויזה בכניסה קיבלו רק חיות בית חמודות וחיות בר בקטנה, ממש הממלכה המאושרת.
השילוב של הטבע עם האדם בהוואי הוא באמת בלתי ניתן להשוואה עם מקומות אחרים. במלון שלנו היה אזור בחוף שבו אסור לעבור גדר, כדי לא להפריע לצבי הים לנוח קצת ולחזור לים. בלילה אתה עומד על החוף ורואה מנטה ריי ענקיים שוחים מטר ממך. באזורים אחרים שמים שלטים שמבקשים יפה לא להפריע ללהקות דולפינים שעוברות בים הפתוח, להתקרב או לגעת בהן כשהן חולפות קרוב למקום שבו משנרקלים.
אחרי צלילה רגועה עם שנורקלים, מעל ריף מהמם ושופע דגים בשלל צבעים, יצאנו לטיול רגלי חביב בפארק שבו פזורים מבנים עתיקים, ששימשו את הילידים בימים עברו. את שעות אחר הצהריים העברנו בעיירה קונה, הים היה סוער וגשם קליל התחיל לרדת, ישבנו במסעדה ושמחנו להיות הרחק מהקיאקים שתוכננו להסתיים בשעה זו.
אם מערב האי נראה כמו הירח, מזרח האי הוא שילוב בין קוסטה ריקה לצפון תאילנד. העיר הגדולה היא הילו, בירת האי, שבה ממוקם שדה התעופה השני שלו. הילו היא העיר הגשומה ביותר בארצות הברית. עיר שכולה פארקים ירוקים, יערות גשם, מפלים, מים זורמים והמון שלווה ומרחב. ריבוי הימים שבהם הגשם אינו מפסיק לרדת גרם לכך שהעיר המקסימה מושכת אליה פחות תיירים (שמעדיפים את הצד השני, שטוף השמש, של האי), מה שגורם לה להיות הרבה יותר הוואיניקית ואותנטית. שליש מהתושבים הם נצר למשפחות ממוצא מקומי, והתרבות פה חזקה. פעם בשנה יש בעיר פסטיבל ריקודי הולה מסורתיים, עם המון שמחה ברחובות.
באזור הילו הקדשנו חצי יום לאחת הפעילויות החביבות עלינו – זיפליין, שרשרת אומגות הפרושה בגובה, ובעזרתה אתה מרחף בין תחנות עד נקודת הסיום. בכל אחד מהאיים שבהם היינו פועלות כמה חברות המציעות סיורי אומגות בנופים מהממים. אחרי קבלת הציוד לוקח אותך רכב שטח למקום שבו עוברים תדריך, ומתחילים לזנק מעל צמרות עצים, מפלים ובכללי – נוף עוצר נשימה. כבוגרי מסלולי זיפליין בקוסטה ריקה, בתאילנד ובמאוריציוס הרגשנו בטוחים לגמרי, מה גם שהחברות מאוד מקצועיות והכול נעשה בהקפדה יתרה.
המקום המיוחד ביותר במזרח האי הוא הפארק הלאומי וולקנו, שבו אתה צועד במכתש שהיה פעם לוע של הר געש פעיל, ומרגיש על כוכב אחר. יערות הגשם פוגשים את שדות הלבה והים - מיקס נופים שמרגיש מעולם אחר וחגיגה לעיניים. הרי הגעש מסתיימים בקו חוף בלתי נגמר של אוקיינוס. אם תיקח סירה ותצא לים, המקום הבא שבו תפגוש יבשה יהיה אנטארקטיקה.
שישה ימים כאן עברו בטיל. לא הספקנו להגיע לדרום האי, שבו קיים חוף עם חול ירוק, ואחד אחר עם חול שחור... היינו נשארים בשמחה עוד כמה ימים. האמת היא שחשבנו שאחרי קוואי, האי הגדול יהיה פחות וואו. טעינו ביג-טיים.
בירת הריזורטים המפונפנים
נחיתה במאווי (שוב) מביאה אותנו לעולם אחר. מדהים כמה כל אי בהוואי הוא שונה לגמרי. מאווי מאופיין במפרצים ובחופים ארוכים עם חול לבן, מוקפים בשוניות אלמוגים - תנאים מושלמים לשנורקלים, לצלילה ולספורט מים בכלל. כשתכניס ראש למים, תראה כמויות אדירות של דגים בכל הצבעים, אלמוגים וצבי מים שוחים או מנקרים בנחת את הקרקעית. כשתצא לים תפגוש להקות עצומות של דולפינים (או בחורף לווייתנים), שמחכים להשתעשע עם הסירות. שתי להקות ענקיות של כמאה דולפינים עשו לנו מופע ראווה ספונטני והקיפו את הסירה מכל כיוון, דוהרים על הגלים. מחזה מטורף.
הסוג הנמצא באזור הוואי נקרא spinner dolphins, וחלק מהם החליטו להמחיש את הבחירה וזינקו מחוץ למים בסיבוב פירואטי, שלא היה מבייש אף אודישן לבולשוי. ממש מרגש לראות את החיה המדהימה הזו בטבע. בקיצור, כל הטוב המרוכז הזה הפך את מאווי לבירת הריזורטים המפונפנים ולאי המוצף בחובבי החיים הטובים. חופשה במאווי מספקת מענה מושלם למי שחשקה נפשו בבטן-גב (אקטיבי או סטטי) בנוף אקזוטי במיוחד.
החוק בהוואי הוא שחופי הים שייכים לציבור, ולכן אין חופים פרטיים. גם בבתי המלון המפוארים ביותר תמיד קיים שביל גישה לים לכל מי שחפץ בכך, ובחופים ניתן לראות שילוב בין תיירים למקומיים. בשעות אחר הצהריים מתמלאים החופים בגולשים, הממתינים במים בכל עונות השנה לגלים הנכונים.
עונת הקיץ אידיאלית במרבית איי הוואי לחובבי גלישה בשלבים הראשונים של הקריירה שלהם. גלים נמוכים וארוכים לוקחים אותך טרמפ ממש עד החוף. הבדיחה המקומית היא שעל הגלים של מאווי אפשר בקיץ להרכיב את החברה על הכתפיים, ולשתות קפה בזמן שהגל מביא אותך אל היעד. בחורף זה סיפור אחר לגמרי, וגולשים אמיצים מרחבי העולם באים להזרים אדרנלין בוורידים.
הגלים בחורף עצומים ומתחילים הרחק מהחוף, ולכן מתקיים "שירות מוניות" של אופנועי ים המוביל את הגולשים עזי הלב אל המעמקים – שם ממתינים להם גלי הצינור האדירים שייקחו אותם במסע אתגרי לכיוון החוף.
לאי המרכזי מאווי יש כמה איי לוויין:
מולוקאי היה פעם מושבת מצורעים. היו מביאים אותם בסירה לאחד המפרצים הנגישים באי, ויאללה ביי. תשחו לחוף, ושיהיו לכם אחלה חיים. מזכיר קצת את הסיפור של האי ספילונגה מול כרתים, שעליו נכתב הספר "האי של סופיה". במולוקאי נמצאים גם הצוקים הגבוהים ביותר בעולם, והוא מדגמן טבע מהמם ופראי. בכלל, הקטע הזה של שילוב בין צוקי ענק ירוקים לים מאוד מאפיין את הוואי, מפני שגם האיים הקטנים ביותר צמחו מהתפרצות געשית כלשהי.
מולוקיני הוא אחיו הצעיר של מולוקאי, אי קטנטן שנראה כמו פרסה של סוס וידוע במים הצלולים ובשוניות האלמוגים המדהימות שסביבו. הוא נמצא באמצע הדרך למולוקאי, ונגיש יותר ליבשת. גן עדן לשנורקלים, שנמצא על הרדאר של כל סירת תיירים קטנה או גדולה ועמוס בטירוף. ויתרנו, יש מספיק שוניות מדהימות באזור.
האי השלישי הוא לאנאי, היוקרתי והנחשב שבחבורה. החופים של לאנאי אירחו את מיטב עשירי העולם, והוא נחשב למעוז האלפיון עליון הארדקור. ביל גייטס, לדוגמה, סגר לעצמו את האי כשהתחתן. יש בו כמה ריזורטים יוקרתיים במיוחד, והוא מבודד ושקט. כשהיינו במאווי התארח בלאנאי נציג משלנו, שהמיר את המעון הדולף בבלפור במקום קצת יותר מפנק.
מעל מאווי, כמו בכל אי הוואיניקי, מתנשא הר געש שממנו הכול התחיל… במאווי קוראים לו האליאקלה. בפסגה (3,400 מטר) יש מכון אסטרונומי נחשב, מפני שהיא ממוקמת הרבה מעל העננים - לוקיישן מושלם לצפייה בכוכבים ובעולם בכלל. מדי יום בזריחה ובשקיעה מתייצב על פסגת ההר קהל קפוא ונרגש, כדי לראות את השמש עולה או יורדת מעל שמיכת פוך של עננים. היה לנו מזל גדול, וקיבלנו שמיים נקיים שאפשרו לראות את הים המטורף ואת האיים מסביב בין ומתחת לשכבה לבנה של צמר גפן בהרבה גוונים. היה וואו.
טיילני האי, אלה שבאים לרבוץ אבל לא רק, מגיעים להעביר יום שלם בנסיעה על כביש שמוכר באי בשם - the road to Hana. האנה היא עיירה קטנה ולחלוטין לא מעניינת, שזוכה למבול מבקרים רק בזכות מיקומה בקצה הכביש היפהפה. הדרך בת 52 המיילים מתפתלת לאורך הצוקים ובין יערות גשם מעל הים, בלא פחות מ-620 סיבובים. לא להיט לבעלי קיבה חלשה, אבל לחלוטין אפשרי בנסיעה רגועה (ממליצה בחום על הנהג המושלם שלנו). היא מלאה מפלים ומים זורמים שמעליהם נמתחים 59 גשרים צרים מאבן, המאפשרים מעבר של מכונית אחת בלבד. איכשהו הסידור הזה עובד בלי פקקים או עומס. בבריכות של המפלים אפשר להתרחץ, בחלק מהחופים החול שחור לגמרי ובמפרצים זרועים סלעים של לבה שהתקשתה. התחושה בגדול היא של טיול בתוך גלויה דינמית ויפהפייה.
מתברר שגם ג'ורג' האריסון חשב ככה. אחרי הבלגן והפרסום הוא החליט לעזוב את אנגליה לתקופה מסוימת, ולהתמקם בבית מבודד איפשהו על הדרך להאנה. המידע דלף, ומעריצים הגיעו עד שם בחיפושים אחרי החיפושית הנערצת. באחד הימים, כאשר שב הביתה אחר הצהריים, חיכה לו דייט עם מעריצה שישבה לה בשיא הנונשלאנטיות על מרפסת ביתו ונשנשה פיצה להנאתה. שלטונות הוואי התייחסו ברצינות להפרת הפרטיות, והיא נשפטה ונאסרה לארבעה חודשים.
בסיום הכביש מגיעים להאנה, ומרבית האנשים מסתובבים וחוזרים חזרה. ישנה דרך הממשיכה ומקיפה את האי מצידו הפחות מתויר, והמליצו לנו לוותר עליה בגלל מצב הכביש. החלטנו לאפשר לרכב שלנו למצות את פוטנציאל הגלום בו והמשכנו. ההחלטה בדיעבד הייתה מעולה, והדרך היפהפייה והמגוונת העניקה לנו סיום מעולה ליום הארוך.
האוקיינוס שמקיף את איי הוואי הגיע לביקורים אסרטיביים בחופי האי הגדול כבר כמה פעמים, ויצר נזק עצום. ב-1946 התחוללה רעידת אדמה חזקה באזור אלסקה. הגלים שיצרה צברו מהירות של כ-450 קמ״ש לפני שהגיעו להוואי. התושבים הוזהרו לפנות את הבתים וחלקם עברו למקומות גבוהים יותר באי, אבל הגלים הראשונים שהגיעו היו קטנים ונראה היה שהאזהרה הייתה מוגזמת. לרוע המזל התאריך היה 1 באפריל, ורבים מהתושבים הגיעו למסקנה שמדובר במתיחה וחזרו הביתה.
כמה שעות לאחר מכן התרוקנו מפרצים במאווי ובאי הגדול ממים. אנשים יצאו למפרץ ואספו דגים שנשטפו אל החוף בהמוניהם, ללא מים. הים נסוג לפני שחזר במלוא הכוח. גובה הגלים היה כ-35 מטר, והנזק היה מטורף. כפר שלם במאווי ושכונות בעיר הילו נהרסו לחלוטין. מאז כל אזורי החופים המועדים לפורענות משולטים היטב, ומערכות התראה משוכללות מפוזרות באוקיינוס שמסביב. כשצונאמי חזק הכה שוב ב-1961, הנזק היה בעיקר לרכוש.
סיכום
31 ימים מלאים של טיול, תשע טיסות, חמישה כלי רכב שכורים, 11 מלונות ושלושה אזורי זמן שונים.
לפני שיצאנו לטיול היה קשה לשחרר את המועקה הזו, שמלווה את החיים של כולנו כבר שנה וחצי. מה קשור עכשיו חו"ל, למי יש חשק לזה באמצע מגפה עולמית, איך טסים חצי עולם עם מסכה, מה קורה אם נדבקים מחוץ לארץ, ואולי פשוט יותר לוותר? כל אלה התנדפו בשנייה שנחתנו בניו יורק, והרגשנו איך נרגעים המים בסיר הלחץ הזה שבישל אותנו בארץ עד כדי רתיחה, כמעט.
מאז שחזרנו אני מנסה לחשוב איך מסכמים את החוויה. נסיעה של ארבעה שבועות וחצי בחיים המשפחתיים הבוגרים היא לא דבר מובן מאליו, במיוחד כששלושת הילדים הטינאייג'רים השאירו מאחור חברים ולו"ז צפוף של חופש מלא אקשן שמאוד אהוב עליהם.
מצד שני, דווקא הטיול הארוך והפרשי הזמנים תרמו לתחושה שאנחנו לגמרי בתוך בועה. מתנה אמיתית של זמן יחד, מנותק מהעולם, שכבר לא פשוט לייצר בשלב הזה. בשלב מסוים כולנו נכנסנו לווייב הזה של טיול ארוך, והתנתקנו באמת מהעולם הזה שהשארנו בבית. אתמול בערב ישבנו עם הילדים וכל אחד רשם לעצמו, בין היתר, מה הכי אהב בטיול ולאן היה רוצה לחזור. המסקנה העיקרית מהסקר הייתה שגם אחרי 7/24 במשך 32 ימים, אף אחד מאיתנו לא מיצה את הוואי או את הזמן יחד, וכולנו רק מחכים להזדמנות הבאה. תכלס, זה הקסם הכי גדול בעיניי.
