שתף קטע נבחר

עדה לפשע

העמדה לדין איננה עניינו הפרטי של הנאשם או של הפרקליט. כשיש ראיות מעמידים לדין. כשיש ראיות לעבירה חמורה ולא מעמידים לדין – יש להסביר לציבור מדוע

כמו סיפור אימה שאסור לילדים לצפות בו, מגלגלת ליהיא גלוזמן את הפרטים הקטנים והמחרידים של הערב שבו החליטה יחד עם שני חבריה לרצוח בידיים את אסף שטיירמן ז"ל.
כבר בקריאה ראשונה של החומר שהתפרסם ברור שהיא מודה בעבירות חמורות. קשירת קשר לביצוע פשע, אי-מניעת פשע, סיוע לאחר מעשה לרצח, ואולי גם שותפות ממש לביצוע רצח. לא צחוק.
דווקא משום כך, מעורר הסכם עד המדינה שנחתם איתה – לפיו קיבלה פטור מוחלט, שלם וחסר סייגים – סימני שאלה נוקבים ומציקים. הרי ניתן היה להסכים אתה שתודה בבית המשפט בעבירה שהולמת בחומרתה את מעשיה, ולהחליט על עונש מתאים שיתחשב בהודאתה ובנסיבותיה האישיות. כך נוהגת הפרקליטות תמיד, ובוודאי בעבירות כה חמורות. הצדק צריך גם להיראות. לא רק להיעשות.
אם יש נסיבות "מיוחדות" שמצליחות לחרוג מהכלל, אי אפשר להותירן עלומות. חשוב לגלותן לציבור. העמדה לדין איננה עניינו הפרטי של הנאשם או של הפרקליט. זוהי פעולה שלטונית מובהקת. כשיש ראיות מעמידים לדין. כשיש ראיות לעבירה חמורה ולא מעמידים לדין – יש להסביר לציבור מדוע.
כמו שנהוג לומר, ובצדק, אנחנו סומכים על הפרקליטות ועל מקצועיותה. לכן, העדר ההסברים לפטור המוחלט שקיבלה עבריינית שהודתה, מחריף את התמיהות.
האם היא היתה יכולה למנוע את הרצח? האם באמת הסתייגה מהרצח? ואם כן, איך זה שהפכה לבת זוגו של הרוצח מיד לאחר הרצח? האם ה"ייחוס" התקשורתי שלה השפיע על החלטת הפרקליטות?
ונשאלת גם השאלה איזו תועלת הפיקה המדינה מההסכם עד המדינה שנחתם עם גלוזמן, לאחר שהרוצח כבר הודה בעבירה ואף שיחזר אותה?
אפשר להניח שזה עדיין לא סוף הפרשה, ובצדק. הוריו של שטיירמן ז"ל מצד אחד, והחשודים האחרים ברצח מהצד השני - בזהות אינטרסים מקברית - יגרמו בסופו של דבר לגילוי הפרטים החסרים. וזה יקרה בבית המשפט או מחוצה לו.


דרור ארד-אילון הוא עורך דין

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים