בסוף השיחה איריס נשר אוחזת בצלחות האמנותיות שהיא יוצרת. פורצלניות, כמעט בלתי שבירות, ובכל זאת היא מראה איך פצעה ופערה חורים ורקמה לתוכן – כנגד כל הסיכויים – חוטי פשתן אדומים.
"פורצלן זה חומר עדין שאפשר לדקק מאוד, אבל כמעט ולא נשבר", היא אומרת. בחיים עצמם משפחת נשר היא שמסרבת להישבר, ובולט בשיחה הצחוק של תום, איריס ואבי נשר, שהיו ועודם ארבעה, יחד עם ארי היפה והמוכשר והאהוב שנהרג והוא בן 17 בתאונת פגע וברח, והופקר למוות על ידי הדורס, הכדורגלן יצחק אספה. אז כן, הם נושאים את הכאב ואת ההיעדר, אבל מסרבים להישבר.
ולכן, אנחנו יושבים כאן בסטודיו המתפקע מיצירותיה הפורצלניות היפהפיות של איריס, שעוד מעט יעשו את דרכן לתערוכה בפריז, לא רק כדי להזכיר את המוות, אלא בעיקר כדי לצחוק עם החיים. תערוכת היחיד המדוברת של איריס "MATERIA" מוצגת ברומא ותעבור בקרוב לפריז. אחד החלקים של התערוכה הוא וידיאו ארט שנקרא "מחוץ לזמן", ובו איריס מתעדת את ארי, בגילים שונים, כשהוא מנמנם במוזיאונים.
תום היא בתם המוכשרת והיפהפייה, שבימים אלה הסרט הקצר שלה מוצג בפסטיבל הקולנוע הישראלי בפריז וסרט חדש באורך מלא נמצא בעבודה. ואם היא נראית לכם מוכרת זה מפני שהיא גם כתבת חדשות מצוינת ברשת 13, שיודעת שהעבודה העיתונאית הופכת אותה לקולנוענית טובה יותר.
והבמאי המוביל אבי נשר, עם "תמונת הניצחון" שלו – הסרט המרהיב שמתחיל לנדוד עכשיו בעולם לאחר שמאות אלפי ישראלים כבר צפו בו, בשנת קורונה. "שני הסרטים היחידים שמילאו את בתי הקולנוע בתקופה הזו הם 'ספיידרמן' ו'תמונת הניצחון'", הוא אומר.
חתיכת מסע.
אבי: "מה שמרגש זה שלכל אחד מאיתנו היה עניין בפריז. שלושתנו נסענו לעבוד – איריס הסתובבה לפגישות עם אוצרים בגלריות, והסרט שלי פתח את פסטיבל הקולנוע הישראלי בעיר".
תום: "וגם הסרט הקצר שלי, שהתקבל לפני שנה לאותו פסטיבל שבוטל בגלל הקורונה, הוקרן השנה. ככה יצא שפריז הייתה עניין מקצועי לשלושתנו, כולל ראיון טלוויזיוני לחדשות שעשיתי שם עם אסף אבידן".
אבי, מתבונן באיריס ותום: "שתדעו שלא הייתי יכול לעשות את 'תמונת הניצחון' בלי שתיכן. תום צילמה וידיאו וגם ביימה על הסט בכישרון כדרכה, איריס צילמה סטילס. הסרט הראשון שלי אחרי התאונה, ואנחנו צולחים את הדבר הנורא הזה ארבעתנו יחד".
"אחננו", מוסיפה איריס, ושוב שלושתם צוחקים, הייתה הדרך שבה ארי בילדותו אמר את המילה "אנחנו", וכך גם נקראת קבוצת הווטסאפ הגרעינית שלהם, שתמיד תמשיך לשאת תמונה של ארבעתם.
ומה אומרים בעולם?
אבי: "תגובות מצוינות. זה סרט של מסך גדול. יש משהו בבית קולנוע שהוא כמו בית תפילה. למה צריך מניין? הרי אלוהים לא חירש. זה כי יש משהו בכוח של עשרה אנשים יחד".
תום: "יש סרטים שמחייבים מסך גדול, שמצריכים צפייה משותפת, אבל יש גם סרטים שאפשר לראות בטלוויזיה או במחשב, שהם סרטים שבין אדם לעצמו".
"אני חושבת שאף פעם לא התראיינו יחד", תום מציינת בזמן שאיריס מספרת שעל צילומי האמהות שמופיעים בתערוכה התחילה לעבוד כשצילמה את נטע גרטי יחד עם הבת שלה. "נטע אמרה שמעולם לא חשבה שהאימהות תהיה מקום כל כך בודד. מכאן הפרויקט הלך והתפתח למצולמות נוספות, ובמהלך העבודה קרתה התאונה וכל נקודת המבט שלי על הנושא השתנתה ולא ידעתי איך ממשיכים מכאן".
וכשהיא אומרת איך ממשיכים, היא מתכוונת גם לעבודת הווידיאו שתיעדה את ארי. "תיעדתי את ארי בגילים שונים מאז שהיה בן חמש, והתכנון היה שהצילום שיסגור את התערוכה יהיה כשארי יגיע לגיל 18", קולה יורד באוקטבה ומיד מתייצב. "האוצרת איה לוריא במוזיאון הרצליה אמרה לי, 'אם תרצי להציג את התערוכה למרות מה שקרה, הדלת פתוחה'. אבל לא ידעתי אם אוכל".
אבי מניח יד על כתפה ואומר ש"חודשיים אחרי התאונה הייתה רטרוספקטיבה של סרטים שלי בפסטיבל ברומא. היה לנו מאוד קשה לנסוע. בערב הפתיחה חיפשנו זאנקס, כי לא ידענו איך נעבור את זה. ביום ראשון הלכנו לטייל בווילה בורגזה, ויש שם מוזיאון לאמנות מודרנית ששנינו מאוד אוהבים, ופתאום ראינו שכל המדרגות כוסו בפסלים של אריות ענקיים..."
תום: "עם הכיתוב: 'נופל מחוץ לזמן'".
אבי: "ואנחנו מסתכלים ואיריס מבינה שזה הצילום האחרון בסדרה".
איריס: "ואת הצילום האחרון תום צילמה".
אבי: "צילום גאוני כמו שרק תום יכולה לצלם".
איריס: "ואז חזרתי למלון וכתבתי לאוצרת שאני חושבת שיש לי איך לסיים את הסדרה".
אבי: "זוהי עבודת וידיאו שהוצגה במספר מוזיאונים, וצודקים שכתבו עליה שהיא יצירת מופת. זה דבר מצמרר", הוא מתבונן ברעייתו בעיניים מעריצות.
× × ×
נשר הנחיל לילדיו את אהבת הקולנוע שזורמת בדמה של תום ("עם אהבת הספורט פחות הצליח לי", הוא צוחק). "סוף־סוף", הסרט החדש והראשון שלה באורך מלא, הוא סרט נעורים והתבגרות שעוסק בסופיות של יחסים, בגבולות ובמוות.
וקשור לתאונה.
"כן. הגיבורה, בת 20, שמאבדת את אחיה הצעיר, מגלה שהייתה לו חברה שהיא לא ידעה על קיומה, ובין שתיהן נוצר קשר אינטנסיבי והרפתקני. וזה גם פרובוקטיבי ומצחיק כמו החיים. אם לא היה קורה מה שקרה בטוח שלא הייתי כותבת ככה. לא הייתי קרובה למוות, זה היה נראה לי כמו משהו שקורה לאנשים בני מאה".
ואת מפנטזת למצוא חברה של ארי שתאיר לך דברים שלא ידעת?
"התסריט נולד מתוך הצורך להמשיך לפגוש אותו, אבל גיליתי שהיינו כל כך קרובים ושאני יודעת כמעט הכל".
בקרוב אבי יחגוג 70. בינו לבין איריס יש 13 שנה. לאבהות הגיע בשל, בגיל 44, מה שאיפשר לו לדבריו להיות אבא טוטאלי, כמו בשאר הדברים שהוא עושה בחיים. ללכת לאסיפות הורים, לא להחמיץ אירועים וחגיגות בגן, להכיר מקרוב את החברים של הילדים, שנשארו בקשר עד היום. וזאת למרות הפחד שאולי לא יהיה אבא מספיק טוב, "כי איך אפשר לאהוב עוד משהו, כשאתה כל כך אוהב את הקולנוע שאתה עושה".
איריס: "אבל לי לא היה ספק שהוא יהיה אבא נהדר".
תום: "זה בגלל שהוא היה נחמד לחיות המחמד שהיו להם".
אבי: "איריסי, יש לך בנייד את התמונה שאני מרים לך את היד דקות ספורות אחרי שתום נולדה ורואים בן אדם שמבין שקרה לו הדבר הכי טוב בחיים?"
תמונת הניצחון.
אבי: "כן זו תמונת הניצחון שלי, וכששואלים אותי מה הדבר המרכזי בחיי, התשובה ברורה – כאן, שלושתנו יחד, זו סיבה למסיבה".
איריס, אמרת שהחברים החזיקו אתכם אחרי התאונה.
אבי: "כן, מאוד. לאיריס יש חבורות שאנחנו קוראים להן...".
תום: "הצבא של איריס...".
אבי: "מאז התאונה הן באות לעבוד עם איריס. יש את יום החברות הסופרות, יש את המוזיקאיות..."
איריס: "לא נגיד שמות, אבל זה מספר ימים בשבוע, וימים קבועים".
למה את לא מצלמת? זה דוקו נהדר.
איריס: "לא חשבתי על זה".
אבי: "זה רעיון יפה, כי זה ריטואל ויש משהו מאוד יפה בסופרות שעובדות עם הראש כל הזמן, שבאות לעשות משהו שקשור לידיים ולחומר. איריס בתקופה של פריחה כל כך נפלאה, תספרי על אלן דוקאס", הוא פונה לאיריס.
איריס: "לפני כשנתיים פנה אליי השף אלן דוקאס וביקש שאצור סדרת כלי פורצלן עבור מסעדת שלושה כוכבי מישלן שלו בלונדון. בהתחלה כשהוא כתב לי חשבתי שזו מתיחה".
אבי: "ואחרי שהוא הזמין אצלה צלחות, נוצרה מנה מקורית בהשראת הכלים. והדבר הכי יפה זה ש'תמונת הניצחון' פותח פסטיבל סרטים בלונדון. אנחנו מחויבים להגיע לפתיחה, ואיריס מוזמנת לשבת עם השף של המסעדה של דוקאס בלונדון".
אז אתם חייבים ללכת לאכול שם. בכל זאת מישלן.
תום: "כן? ומה אבא יאכל שם? שניצל וקטשופ? פתיתים עם רוטב ברביקיו? אבל אמא בטוח תיהנה".
אבי: "בפעם הראשונה שאכלנו על צלחות שאיריס עשתה, שמתי לב שזה משנה את חוויית האכילה. זה משונה, כי זו בסך הכל צלחת, אבל לאיריס חשוב ההקשר בין האמנות ובין חוויית האכילה וההשפעה על הנפש".
× × ×
מה עם מצב הקולנוע? הבנתי שלא משקיעים עכשיו בסרטים חדשים.
אבי: "אני עובד עכשיו על סרט חדש, שייקרא 'גן קופים' ויככב בו חברי הטוב והאהוב אדיר מילר, שהוא לא רק קומיקאי מחונן אלא גם שחקן נפלא. אף פעם לא העסקתי את עצמי באם סרט זה או אחר אמור להצליח, ואני עדיין לא מתעסק בזה. הקולנוע לא ייעלם, אלא יצטרך להרים את עצמו לגבהים שבשבילם אנשים ירצו לצאת מהבית. הטלוויזיה התפתחה בצורה מדהימה ב־20 השנה האחרונות".
אז נטפליקס הוא האויב?
"לא. הוא עוד מדיום. זה כמו שהשידורים בטלוויזיה לא הרגו את מגרשי הכדורגל. העולם זז ואני מאוד לא נוסטלגי. העבר עבורי הוא רק פרספקטיבה להווה"
איריס: "גם אני בן אדם של ההווה".
תום: "ואני, מה יש לי להיות נוסטלגית, רק נולדתי".
ואיך חיים ליד הכאב?
שותקים.
אבי: "חיים, עם כאב".
תום: "כשעצובים אנחנו פשוט עצובים ובוכים הרבה, ומדברים על זה הרבה, וזה חלק מאוד משמעותי בחיים שלנו, והזמן לא עוזר בכלום, והכאב פשוט שם, גם אם אנחנו צוחקים".
איריס: "מה שמאוד נכון זה שאנחנו לא פוחדים להיות עצובים, יחד. אנחנו עוברים את זה יחד".
אבי: "אין לנו זיכיון על הכאב. האבל שלנו לא יותר מעניין או חשוב מכאבם של אחרים שאיבדו מישהו יקר. אנחנו גם לא רוצים לצמצם את ההוויה שלנו לשכול. הקיום הוא דבר רחב ומאוד רב־שכבתי, שצריך לשמוח בו. מי שהמציאה את התיאוריה זו אמא שלי, שהיא ניצולת שואה בת 98, עם יכולות הומור של סטנדאפיסטית בכירה".
תום: "אנחנו לא עומדים בסטנדרט שלה".
אבי: "היא נאחזת בטוב. כשאנחנו באים לאכול את ארוחת הערב של שישי, אנחנו צריכים לאתר איזה בשורות טובות בפינו".
תום: "אנחנו לא באים רק עם בשורות טובות, אנחנו אומרים ונוגעים בהכל...".
אבי: "אבל מעריכים את השמחה כשהיא קיימת. השמחה היא כבר לא פיצ'ר שבא עם החיים. מאז התאונה אנחנו מודעים לכך שהשמחה היא מצרך שלא תמיד נוכח".
וכשאין שמחה?
"יש אנחנו. הכוח בא מהאנחנו".
