yed300250
הכי מטוקבקות
    מימין: שכּיבּ, הבנות זָהרה וראיה, הנכד כמיל ומאג'דה
    מגזין חג • 02.05.2022
    משפחת שנאן
    משתתפים: שכּיבּ (61) חבר כנסת לשעבר והיום פרשן בטלוויזיה, מאג'דה (54) עקרת בית, הבנות ראיה (25) עובדת סוציאלית, וזָהרה (14) תלמידת ח', והנכד כמיל (3). נושא שיחה: היגון שאחרי נפילת הבן כמיל ז"ל, ולמה מדינת ישראל היא המקום הטוב בעולם להיות בו יהודי וגם דרוזי
    אבנר ורלי אברהמי

     מתי, איפה: שבת בבוקר, התנועה בכבישי הגליל דלילה וחורפיש הדרוזית, על כביש 89, עדיין נמה. בכריזה המהדהדת ברחובות הכפר מוזמן הציבור לאירוע שיתקיים במתנ"ס המקומי לרגל חג נֶבּי שוּעייבּ, והווייז מפליא בניווט מדויק אל הבית הגדול בשכונת ביאדר אל־שראקה.

     

     הבית: במעלה סמטה, שלוש קומות, רב מרפסות, נשען על עמודים. כתליו חלקם טיח חלקם אבן, בחצר המרוצפת אדנית בנויה פורחת, חניה מרווחת ושלוש כניסות.

     

     

     

     שלוש כניסות: האחת לקומת הקרקע לבית של שכיב ומאג'דה, השנייה דרך מדרגות המעפילות לקומה השנייה, לבית של הבן נבּיל ומשפחתו, ובתווך כניסה ל"כמיל - מרכז לערכים".

     

     כמיל - מרכז לערכים: חדר הנצחה שהקימה המשפחה לבן, רס"מ כמיל שנאן ז"ל, שוטר משטרת ישראל שנרצח על הר הבית ב־14 ביולי 2017 מידי מחבלים תושבי אום אל־פחם. באותו פיגוע נרצח גם רס"מ הָאִיל סיתָאוי ממע'אר, שניהם בני העדה הדרוזית. נכנסים לבית שבקומת הקרקע.

     

     הבית שבקומת הקרקע: מעבר לדלת מבוא שנפתח לפינת אוכל. מימין מטבח קטן (לארוחות קלות), ישר לפנים חדר הסבה עם ספות וטלוויזיה, בעומק שלושה חדרי שינה ומסדרון שמוביל למטבח האמיתי. משמאל לפינת האוכל שבכניסה סלון גדול רשמי, אליו יורדים בארבע מדרגות, עם ספה לבנה ארוכה. בהמשך החלל מִפתח מקומר שמוביל לחדר ההנצחה (אליו אפשר להיכנס גם מהחצר).

     

     חדר ההנצחה: הקירות, הספרייה, ויטרינת הזכוכית, מוקדשים כולם לבן שנפל. בין היתר נמצאים שם אקדחו האישי, האלה, הקסדה, השכפ"ץ, האפוד ומכשיר הקשר, לצד דרגות, אותות וכרזה שעיצב אזרח אלמוני כמחווה למשפחה השכולה. היגון אינו נגמר בחדר, הוא שורה על הבית כולו.

     

     היגון: "נשארה תמונה על הקיר וחדר ריק שאינך יכול להיכנס אליו", שכּיבּ. משפחת שנאן שקועה ביגונה.

     

    × × ×

     

     משפחת שנאן: האב שכיב, 61, בוגר אוניברסיטת תל־אביב במזרחנות, לימודים כלליים וקדם־משפטים, היה חבר כנסת מטעם "העבודה" ו"עצמאות" (של אהוד ברק) בכנסות ה־17 וה־18 וחבר בוועדת החינוך התרבות והספורט. לפני כן היה מורה להיסטוריה בתיכון, רכז החטיבה העליונה וממלא מקום מנהל בית הספר העל יסודי בחורפיש, יועץ שרים (ממפלגת העבודה) ומפקח־מנהל מחוז הצפון של משרד העבודה והרווחה. היום משמש כפרשן לענייני המזרח התיכון בערוץ הטלוויזיה i24 News. על פרישה לגמלאות אינו חושב, מרבה להיפגש עם תלמידי מכינות קדם־צבאיות ותיכוניסטים ("בעיקר יהודים") שמבקרים בחדר ההנצחה ("המפגש 60 דקות בערך, כולל סרט והרצאה") וממשיך לעבד את החלקה המשפחתית (רימונים וזיתים). 32 שנים נשוי למאג'דה, 54, בת חורפיש, עקרת בית מיום שנשאו, שניהם הורים לחמישה בנים ובנות.

     

     חמישה בנים ובנות: הבכור נביל, 31, רס"ב במשטרת ישראל, נשוי להֶנְד, 29, לבורנטית, בוגרת מכללת צפת, בעבר עבדה בבית החולים לגליל המערבי - נהריה והיום במפעל למכשור רפואי, ביתם בקומה השנייה והשלישית, הורים לכמיל, 3. הבן השני כמיל ז"ל, נפל לקראת אירוסיו עם וסָן נאסר אל־דין, בן 23 היה במותו. בכורת הבנות היא רים, 26, מרפאה בעיסוק, בוגרת אוניברסיטת תל־אביב (אחרי שירות לאומי), נשואה לבָּיָאן פארֶס, רס"ן במילואים, עובד משרד ראש הממשלה, כרגע בקורס צוערים של נציבות שרות המדינה, גרים בכפר, הורים לנאָסִיף בן 3 שבועות. הרביעית ראיה, 25, עובדת סוציאלית, בוגרת אוניברסיטת חיפה (ושירות לאומי), עובדת כחוקרת ילדים במשרד הרווחה מחוז הצפון, גרה עם ההורים, מאורסת למחמד עאמר, 25, רס"ל בקבע ("החתונה ב־25 באוגוסט"), שעושה תואר במדע המדינה ומזרח־תיכון באוניברסיטה הפתוחה. את ביתם בכפר כבר בנו ("לא רחוק מההורים"). החמישית, זהרה, 14, תלמידת ח', חט"ב על־יסודי שש־שנתי חורפיש, פעילה ב"צופים", ב"הנוער הדרוזי" וב"נעורים" (תוכנית פיתוח מנהיגות בקרב נוער דרוזי).

     

     תולדות מאג'דה: ילידת חורפיש, 12 באפריל 1968, בתם של פַרְחה (ז"ל) ואניס, 85 ("יבדל לחיים ארוכים"), בָּדֶר, אחות לארבעה אחים ולשלוש אחיות ("אני השנייה"). אביה היה רועה צאן, אמה עקרת בית, בית המשפחה עמד במרכז הישן של הכפר ואת ילדותה זוכרת כמאושרת. כבכורת הבנות הייתה אחראית על הילדים, שכן אמה חלתה בסוכרת, ומצעירותה למדה לבשל ("התבשיל הראשון היה מג'דרה"), לנקות, להאכיל, לרחוץ ("עשיתי הכל"). בסוף ט' עזבה את הלימודים, יצאה לעבוד במתפרת דלתא ובגיל 20, כשהיא אחראית על 40 תופרות, פרשה, שכן פגשה את שכיב, אותו הכירה מילדות ("בכפר כולם מכירים את כולם") והתחתנה.

     

     קורות שכיב: יליד חורפיש, 20 ביוני 1961, בנם של סאלח וסלימה המנוחים, אח לשלוש בנות ולשישה בנים ("אני לפני אחרון"). סאלח אביו, יליד הכפר, היה איכר בעל נחלה שגידל חיטה, שעורה, טבק, זיתים, עצי פרי והיה לו גם עדר עיזים ("כל המשפחה עזרה"). בביתם שהכיל חדר שינה אחד הייתה ערימת מזרנים שהיו נפרשים עם ערב ובכיתה ד' לימד אותו אבא לחרוש ("עם מחרשה רתומה לשתי פרות"). ב־1968 הכפר חובר לרשת החשמל ושכיב זוכר את השמחה ("כל הילדים רצו ברחוב, קראו 'חשמל חשמל' ועמדו מתחת לפנס").

     

     לימודים: יסודי למד בכפר, תיכון בתרשיחא, שם למדו ביחד דרוזים, נוצרים ומוסלמים בלי מתחים עדתיים ("נבחרתי לראשות מועצת התלמידים ברוב של למעלה משמונים אחוז"). בסוף התיכון התגייס לצה"ל.

     

     צה"ל: נובמבר 1979. שירת בגדוד 299, לשעבר גדוד 300 (הדרוזית) והשתתף במלחמת לבנון הראשונה ("הייתי קשר סמח"ט והגענו לביירות אחרי רצח בשיר ג'ומאייל"). בסוף 1982 השתחרר ופנה ("בעידודו של אבא") ללמוד באוניברסיטת תל־אביב. באותה תקופה המשק המשפחתי דעך שכן הבנים פנו לעיסוקים אחרים והוא יצא לעיר הגדולה.

     

     העיר הגדולה: בתחילה גר במעונות האוניברסיטה ואחר כך בדירה שכורה עם שותפים ברחוב איינשטיין ברמת אביב. לפרנסתו עבד בשלל עבודות. בין היתר סידר ספרים בספריית האוניברסיטה והיה גוי־של־שבת בבית החולים לניאדו בנתניה. באותה תקופה נבחר גם לאגודת הסטודנטים. בתל־אביב הרגיש לדבריו בבית, אבל כלה, היה ברור, תהיה רק מישהי מהעדה.

     

    × × ×

     

     כלה מהעדה: 1989. שכיב, שחזר לכפר, היה מורה להיסטוריה ורכז החטיבה העליונה בתיכון חורפיש, מאג'דה הייתה אחראית משמרת בדלתא. שניהם גרו אז בבתי ההורים כשהוא בונה את ביתו מעל הוריו. יום אחד קיבל את הטלפון שלה משתי אחייניות וטילפן אליה. היא ניאותה, הם נפגשו במקום נייטרלי ("בבית של בת אחי שהיא אשת הדוד שלה") וחשו מיד שזהו זה. הוא הודיע להוריו, הללו ביקשו את ידה מהוריה ואחרי שלושה חודשים התחתנו.

     

     החתונה: שבוע בספטמבר 1990. קבלת הפנים הראשונה התקיימה בבית הוריה של מאג'דה. כל הכפר הגיע והֵיטיב את ליבו במטעמי נשות הכפר שהתגייסו לבישולים. גם הטקס הדתי, אותו ניהל האימאם, נערך שם ובו נחתמה הכתובה. הכלה הייתה בשמלה מתופרת בפקיעין, החתן היה בחליפה מ"לונדון מיניסטור" בתל־אביב, המסיבה עברה לבית הוריו, לא היו יריות שמחה וירח הדבש היה בטבריה. כששבו לכפר ציפה להם הבית.

     

     הילדים: כולם נולדו בנהריה, שכיב לא נכח בלידות ("לא ממש התחברתי") ומאג'דה גידלה אותם כששכיב יצא לירושלים, תל־אביב וחיפה ("כולם אהבו מַקְלוּבֶּה ועלי גפן, ורק כמיל אהב שניצל וצ'יפס").

     

     הכי חשוב בחיים: "אין לי חיים", שכיב, "היו לי חיים עד 14 ביולי 2017". מאג'דה שותקת.

     

     אמונה: "אני מאמינה באל", אומרת. "אני מאמין", אומר שכיב, "מה שבא מאלוהים נקבל".

     

     הבחירה הדרוזית: "הקיום המשותף עם היהודים אינו ברירת מחדל אלא ערך יסוד", אומר שכיב, "ומדינת ישראל זה המקום הטוב בעולם להיות בו יהודי והמקום הטוב בעולם להיות בו דרוזי".

     

     ברית דמים: "אני דור שלישי לשכול", שכיב. מספר שסבו, שייח' מוראד סלימן שנאן, היה האב הדרוזי השכול הראשון. בנו סלמן נרצח ב־1937 ב"מרד הערבי" בשוק היהודי בצפת כשנקלע לשם במקרה. "ואני עצמי" אומר, "נושא את שם בן דוד של אבא, שכיב, חייל צה"ל שנפל ב־1958 בניצנה בקרב עם פדאיון. וכעת נפל בני שלי ואני אב שכול".

     

     פתרון למצב: "בין הנהר לים יש שני עמים וכל אחד רוצה את עצמאותו. אינך יכול לחיות על חרבך לעולם. לכן - שתי מדינות לשני העמים, ואני מדבר כישראלי בכל רמ"ח איבריי". הסדר זה מקובל לדבריו בעדה הדרוזית.

     

     מדד האושר: "לא יודע מהו אושר", שכיב, "החיים ממשיכים אבל הכל מהול בכאב, ואני מדבר כאדם מאמין שמקבל את גזרת הגורל". מאג'דה: "אף פעם לא מרגישים את האושר, אבל כשמגיעים לשכול יודעים מהו". אומרת - "אני מאושרת" ומוסיפה: "יש לי בעל טוב, ילדים ונכדים טובים, זה מה שאלוהים נתן לי ואני אומרת תודה".

     


    פרסום ראשון: 02.05.22 , 20:38
    yed660100