בכנסת היא תמיד נראית לוחמנית. אבל בבית ההורים בפתח־תקווה, ליד אבא ואמא, האחיות והאח, פנינה תמנו־שטה שוב הופכת להיות אותה הילדה שהאח ישעיהו, אז בן 19, נשא על כתפיו כל הדרך מאתיופיה עד ישראל. בדירה שבקומה הרביעית, ללא מעלית, מרשה לעצמה שרת העלייה והקליטה להישען לאחור ולתת לאחים הגדולים ממנה לנהל את העניינים. והאמת, הרבה קסם יש במפגש הזה, צחוקים, בליל דיבורים ומצב רוח מרומם - אצל המשפחה שעברה כל כך הרבה תלאות וקשיים.

13 ילדים נולדו לוורק־מנשה (92) ולטדלה־מזל (82) שציינו לא מזמן 72 שנות נישואים. זו לא טעות. היא נישאה בגיל עשר, הוא היה בן עשרים. באתיופיה זה לא נחשב חריג אז. בנם הבכור נפטר בגיל חמש, אחריו נולדה דינה (61) אם לשישה וסבתא לחמישה, גרה בפתח־תקווה ומטפלת בקשישים; ישעיהו (57) אב לחמישה וסב לנכד, גם הוא גר בפתח־תקווה, עובד במנהל החינוך בעירייה וגם אחראי על קליטת יהודי אתיופיה בפן הפדגוגי; אחריו נולדו תאומים שלא שרדו, ואז עליזה (49) אם לשישה, מחיפה, אחות בטיפת חלב. "יום אחד", מספרת פנינה, "התקשר למשרד שלהם שר הבריאות, אז יולי אדלשטיין. אחותי העבירה את הטלפון לאחראית. בסיום השיחה היא אומרת לה: 'חבל שלא מסרתי ד"ש לאחותי'. 'מי זו אחותך?', האחראית שואלת, 'פנינה'. 'יו', היא אומרת, 'למה לא אמרת עד היום?'". אחר כך יש את דבורה (45) אם לשישה מפתח־תקווה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מפקחת במשרד הרווחה ויועצת זוגית פרטית; אחריה מלכה (42) מירושלים, עובדת סוציאלית שנישאה זה עתה. פנינה (40) שרת העלייה והקליטה היא האחות החמישית, אם כי בינה לבין מלכה הייתה עוד תינוקת שנפטרה. היא אם לשניים, גרה בפתח־תקווה וגרושה טרייה; ברכה (38) בת הזקונים סוגרת את הרשימה. עוד זוג תאומים נולד אחר כך בישראל. להורים נמסר שנפטרו, אבל הם מעולם לא ראו קבר.

כשאני שואלת אותם מה הנרטיב המשפחתי, כולם עונים: סיפור ההישרדות במסע מאתיופיה לישראל. "הסיפור הזה נתן לנו המון אמונה", אומרת פנינה, "לקום וללכת בנחישות אל הלא נודע עם אחות בהיריון ואמא עם תינוקת בת חודש, וכל זאת מתוך הבנה של ההורים שאולי תהיה פה הקרבה, שאולי לא כולם נגיע".

"כשבאו ואמרו לנו עולים לארץ", משחזר ישעיהו, "הייתי צריך לקבץ את כולם. דינה למשל הייתה בת 23, נשואה עם שני ילדים ובחודש החמישי להריונה. היא גרה בכפר אחר".

מכפרם ליד העיר גונדר צעדו אל מחנה ארעי, ממנו היו אמורים להמשיך במסע רגלי לסודן. ישעיהו חזר לכפר לאסוף את אביו, שהתעכב כדי לגייס כסף לטובת המסע. "בדרך תפסו אותנו שודדים, ובאיומי נשק לקחו הכל", הוא מתאר, "למזלנו סבא היה מאוד עשיר ואמר: 'אל תדאגו, אני אממן לכם את מורה הדרך לסודן'. הוא נתן לנו לפי ראש. אבא נשאר במחנה ואני לקחתי את הפיקוד. את פנינה למשל סחבתי חודש וחצי על הגב כל הדרך עד סודן".

"ועד היום אני משלמת על זה", פנינה צוחקת, "זה היה מסע קשה. התקפות, שודדים, מדבר. זה לא מדבריות כמו בישראל, זה מדבר שטעות קטנה ואת מתה. אני זוכרת שנפלתי מסוס או חמור, וכשהגעתי לסודן קיבלתי קערת דייסה. בסודן אסור היה להגיד שאנחנו יהודים. אנשי המוסד שם ידעו לסמן אותנו. יום אחד הודיעו לאמא שהלילה יגיעו משאיות שייקחו אותנו למטוסים. היו שתי משאיות שבכל אחת מקום ל־40 איש אבל הגיעו 300. נחלקנו בין המשאיות. באחת היו ברכה אחותי שנולדה במסע, אמא ועליזה בת ה־11. אנחנו היינו במשאית השנייה. יצאנו ולא ידענו שהמשאית של אמא תקרוס בדרך".

עליזה: "כילדה אני זוכרת תחושה של לבד. מדבר, חושך. בנס הצלחתי למצוא את אמא וברכה. אני זוכרת שאמא בדקה שהתינוקת בחיים, אחרי שכל האנשים במשאית נפלו עליה. בסוף החזירו אותנו למחנה. באותם ימים בכיתי המון בלי שאמא תראה. אחרי שלושה חודשים כולם התחילו להיות חולים וגם אמא התחילה לדעוך. פתאום נהייתי אחראית על אמא ועל ברכה.

"בנקודה מסוימת הרגשתי שזה גדול עליי. יצאתי למדבר, התחלתי לשים עליי חול, והתפללתי: הקדוש ברוך הוא, תציל את אמא שלי".

× × ×

שמונה חודשים לקח עד שהמשפחה התאחדה, ותוך כדי נוצרה דינמיקה שבה הגדולים הופכים הורים לקטנים. ישעיהו: "בשיירה של 350 איש הייתי אחראי על שני חמורים וסוס שעליו הורכבו שלושה ילדים - דבורה, מלכה והבן של דינה. אני זוכר יום אחד, כבר בארץ, שפנינה קראה לי: 'אבא, אבא'. אמרתי: 'אני לא אבא שלך. אני אח שלך'. כשהגענו לארץ ואמא נשארה בסודן, הפכתי להיות אמא. לדאוג שיאכלו ושילכו לבית הספר. כולן היו טובות, לא עשו צרות. בהתחלה לקחתי על עצמי להיות באסיפות הורים. כשגדלו, האחיות הלכו לאסיפות ההורים של הקטנות. זה מה שגרם לי ללכת לתחום החינוך. הבנתי שבזה אני טוב".

פנינה: "אני זוכרת שדבורה הגיעה לאסיפת ההורים שלי, והמורה אומרת לה: 'יש 45 דקות בשיעור. אני מדברת חמש דקות ופנינה 40'".

יכולתם לנחש אז שתהיה שרה במשפחה?

עליזה: "אמרתי לפנינה שכדאי לה להיות עורכת דין כי היא מפולפלת. לא חשבתי כל כך רחוק, עד הכנסת".

דבורה: "אני ידעתי שפנינה תגיע רחוק, כי הייתה בה חוצפה. היא חוצה גבולות בלי טיפת פחד".

ממרכז הקליטה בפרדס־חנה עברה המשפחה לפתח־תקווה. בשל המצב הכלכלי בבית, האחיות נשלחו לפנימייה כשהגיעו לגיל 12. "בגיל עשר", נזכרת פנינה, "דבורה נהיתה הגדולה של הבית. היא הייתה מתקתקת אותנו בבוקר, מכינה לכולם שתייה ואוכל, ובפורים מחפשת ומאפרת אותנו".

"פנינה הייתה בעייתית", דבורה מציינת, "יוצאת מהבית ככה, בלי הילקוט, ואני הייתי סוחבת לה".

פנינה: "הייתי מפונקת. אמא רצתה לפצות אותי, כי הייתי קטנה כשנפרדנו בסודן, אז נהייתי דיווה. אבל ברצינות, ההתמודדות של ילדים עולים ממשפחה מלוכדת שבסוף הולכים לפנימייה היא טראומטית. אני מרגישה פספוס בהיכרות עם האחיות שלי. אולי בגלל ההפרדה עד היום כולם מתאספים סביב ההורים".

מה למדת לא לעשות כשרת קליטה בעקבות הניסיון שלך?

"לעולם לא להיות פטרונית ולהחליט על גורלם של אנשים מבלי לשתף אותם. כשאני פוגשת עכשיו ילדים מאוקראינה, המחשבה שלי זה לחזק את התא המשפחתי שלהם, לסייע, לא להחליף את ההורים. כשאני רואה ילדה קטנה, אני רוצה להגיד לה: 'יש תקווה, את תגיעי הכי רחוק שאת רוצה, כי הנה, זה קרה גם לי'".

× × ×

יושבים בסלון, האווירה משועשעת וחלקי פאזל משפחתיים מתגלים. למשל שבימי הנעורים לדבורה היו הבגדים הכי יפים, אבל היא לא ששה לחלוק עם האחיות, כי הן היו בלגניסטיות ולא שמרו עליהם. או שישעיהו, בן יחיד בין כולן, מכונה "הנסיך". או שדבורה היא היחידה מבני המשפחה שנשואה לאשכנזי, אברהם. "הדרכנו בתנועת נוער, 'השחר'", דבורה משחזרת כיצד הכירו, "וחברים חשבו שאנחנו מתאימים, בהכי טבעי".

אני שואלת על היחסים בתוך המשפחה. "המומחיות של ההורים שלנו", אומרת פנינה, "שכל אחד מאיתנו הרגיש שהוא הילד הנבחר, המיוחד. בכל פעם שילדתי, אמא באה אליי באוטובוס, בוקר בוקר, משבע עד ארבע אחר הצהריים, כדי לטפל בי בחודש הראשון. אני זוכרת שיום אחד היא אמרה: 'טוב, קצת אשחרר אותך' ואני אמרתי: 'לא, לא. אל תעזבי אותי'. כל הזמן שלחו לי סירים ועזרו".

שלושת ילדיה הראשונים של דינה, הבת הבכורה, נולדו במקביל לאחיותיה. "היא כל הזמן לקחה אותי אליה", פנינה נזכרת, "עשירה, הבת שלה שנולדה כמעט יחד איתי, הייתה חברתי הטובה. ועכשיו כשהחלטתי להתגרש ברור שבאתי לאחותי דבורה, שהיא יועצת זוגיות".

דבורה: "אנחנו מרגישים שיש לנו גב ומעטפת. גם הילדים שלנו אומרים: 'אנחנו רוצים משפחה כמוכם'. כשאני מתגלגלת מצחוק בשיחות, הם אומרים: 'את מדברת עם עליזה נכון?' אם נריב זה למשל רק על דברים גדולים: האם להביא עובד זר לאבא או לא".

ומה עם פוליטיקה?

פנינה: "אנחנו משפחה דעתנית. יש לנו הרבה ויכוחים אידיאולוגיים. הם יותר ימניים ממני".

בבחירות למה אתם מצביעים?

ישעיהו: "פנינה היא לא רק נכס של המשפחה, היא נכס של כל עם ישראל. לכן לאן שתלך - אנחנו איתה".

כיצד הייתם מצפים שהממשלה ואחותכם השרה יפעלו בעניין העולים?

דבורה: "הייתי מצפה שייצרו עבורם מעטפת מותאמת תרבותית לצרכים שלהם בשנתיים־שלוש הראשונות. היום העולים מגיעים בלי שהם מבינים איפה נחתו, ללא ליווי, ללא יכולת תיווך לתרבות ולמה שקורה במדינה, וזה מפריע לאיזון של התא המשפחתי והזוגי. הייתי עובדת סוציאלית ברווחה, וראיתי את ההתמודדויות".

עליזה: "המשימה הגדולה בעיניי למען העולים, מכל הארצות, היא למצוא להם מגורים קבועים כמה שיותר מהר. כשאדם משתקע הוא יכול להתחיל את החיים".